לשרוד את המוות עם לארי קינג בשידור חי

על ערפול והסתרת מידע מכוונים בטלוויזיה האמריקנית

האם מתתם וחזרתם לחיים? גם אני לא. אף אחד. אבל הרבה אנשים טוענים שהם חזרו מן המתים וסיפוריהם עמדו במרכז תכניתו של לארי קינג בשידור חי. שימשתי שם, בדצמבר 2009, בתפקיד ספקן החצר מוקף במאמינים, בהם הכתב הרפואי של CNN, סאנג’יי גוּפְטָה, סופר העידן החדש, דיפאק צ’וֹפרָה, שופט כדורגל ש”מת” על המגרש וילד בן 11, ג’יימס לנינגר, המאמין שבגופו התגלגלה נשמתו של טייס קרב ממלחמת העולם השנייה.

ד”ר גופטה פתח וסיפר שבבית הספר לרפואה למד כיצד לקבוע את הדקה המדויקת של המוות, אף על פי שלמעשה, הפטירה יכולה לארוך כמה דקות ואף כמה שעות, בהתאם לתנאים. וכפי שאמר גופטה, אנשים שנפלו לאגמים קפואים ו”מתו” לא היו באמת מתים. טמפרטורת הגוף הפנימית שלהם צנחה מהר כל כך עד שאבריהם החיוניים נשמרו לאורך זמן עד להחייאה שבוצעה מאוחר יותר. במילים אחרות, אנשים החווים חוויית סף מוות (NDE – Near-Death Experiences) אינם מתים למעשה.

בעיית ההגדרה הזאת עלתה שוב כשהמראיין האורח, ג’ף פרובסט (שזכה לתהילה, כמה מתאים, בתכנית הטלוויזיה “הישרדות”), הציג את שופט הכדורגל: “אדם שמת על מגרש הכדורגל לפני שבע שנים וחזר לחיים.” גופטה הוסיף ואמר “שהוא היה מת במשך שתי דקות ו-40 שניות.” כשהתבקשתי לתת לכך הסבר, עניתי: “הוא לא היה מת! התחלתם את התכנית בדבריו של סאנג’יי גופטה שהסביר שאיננו יכולים לקבוע שמישהו מת ברגע נתון ובשעה מסוימת. זה לא עובד ככה. תהליך הפטירה אורך שתיים, שלוש, חמש, עשר דקות עד סיומו. השופט לא היה מת. הוא היה במצב של סף מוות.” למעשה, כמה רגעים לאחר שהתמוטט, חזר לבו של השופט לפעום לאחר שחובר לדפיברילטור אוטומטי חיצוני. אין כאן שום נס שצריך להסביר.

שפה מעורפלת נפוצה מאוד בדיונים כאלה, ואיש לא השתמש בה טוב יותר מד”ר צ’ופרה שהסביר את חוויית סף המוות: “יש אסכולות שטוענות שהחוויה התוך-גופית היא הזיה קולקטיבית שמוטמעת בנו על ידי החברה. איננו מתקיימים בתוך גופנו. הגוף מתקיים בנו. איננו מתקיימים בעולם. העולם מתקיים בנו.” וזה מה שצ’ופרה אומר על המוות: “לידה ומוות הם אירועי מרחב-זמן ברצף החיים. ולכן, ההפך של חיים אינו מוות. ההפך של החיים הוא לידה. וההפך של הלידה הוא מוות. והחיים הם הרצף של לידה ומוות, הממשיכים עוד ועוד.” כששאלתי מה קרה לנשמה של ג’יימס לנינגר הקטן אם בגופו שוכנת עכשיו נשמתו של טייס הקרב ממלחמת העולם השנייה, ענה צ’ופרה תשובה שהייתה הדובדבן שבקצפת של שפתו המעורפלת: “דמיין שאתה מתבונן בים, והיום אתה רואה בו הרבה גלים. ולמחרת אתה רואה פחות גלים… הדבר שלו אתה קורא אדם הוא למעשה תבנית של התנהגות בתוך המודעות האוניברסלית.” וכשהוא מכוון את דבריו אל המארח שלנו, הוא המשיך, “אין דבר כזה ששמו ג’ף, כי הדבר שלו אנו קוראים ג’ף הוא מודעות המשתנה ללא הרף שלמראית עין היא אישיות מסוימת, מוח מסוים, אגו מסוים, גוף מסוים. אבל, אתה יודע, היה לנו ג’ף אחר כשהיית בן עשרה. היה לנו ג’ף אחר כשהיית תינוק. מי מהם הוא הג’ף האמיתי?” ג’ף נראה מבולבל כפי שאני הרגשתי.

כשנשאל גופטה איך הוא מתמודד כרופא עם נסים רפואיים לכאורה כאלה, הוא נכשל ב”טיעון מן הבוּרוּת” ad ignorantium*)): “כשחקרתי את הנושא במשך זמן רב, סברתי שאוכל להסביר הכול מבחינה פיזיולוגית. אבל דברים ששמעתי, ואיששתי, ובסופו של דבר גם האמנתי בהם שכנעו אותי שיש דברים שאיני יכול להסביר. ברגע הזה, ברגע חוויית סף המוות, מתרחשים דברים שפשוט אי אפשר להסביר באמצעות הידע המדעי הקיים.”

אז מה? העובדה שאיננו יכולים להסביר תעלומה כלשהי באופן טבעי אינה הוכחה לכך שההסבר שלה הוא על-טבעי. זה רק אומר שאין אנו יודעים הכול. אי ודאות זו היא לב המדע והיא העושה את המדע ליוזמה מאתגרת כל כך.

מייקל שרמר הוא המו”ל של כתב העת Skeptic (www.skeptic.com) ומחבר הספר “כיצד אנו מאמינים”.