מדע המדינה במשנתו הצבאית של סון טסו

במסגרת סדרת הסקירות ההסטוריות לוקח אותנו חיים מזר אל חכם סיני מלפני 2,500 שנה, שכתביו אקטואליים עד היום

מבוא

ספרו של סון טסו “חוכמת המלחמה” שנכתב לפני 2500 שנה, הוא הספר הראשון בהיסטוריה הכתובה שהוקדש לאופי ניהולה של המלחמה. גישתו של הסופר אינה ערכית. אין הוא דן בשאלות באם המלחמה היא דבר טוב או דבר רע ובאם היא צודקת או לא צודקת ואין הוא מטפל בהתנהגותו של החייל הבודד בשדה הקרב. במשתמע, המלחמה נתפשת כמשהו נתון. על אופיו של הספר אפשר ללמוד מהמשפט הפותח שלו: “חוכמת המלחמה היא בעלת חשיבות חיונית למדינה” (עמ’ 17). כלומר, אופן ניהול המלחמה הוא הדבר החשוב. שימוש מושכל בכוחות הצבאיים הוא שיקבע באם המלחמה תהיה מוצלחת או לא ובמקרים לא מעטים יקבע את גורל המדינה. מנקודת מבט בת ימינו, גישת היסוד של סון טסו היא ריאל-פוליטיק קלסי. מסקנה נוספת שמשתמעת מדבריו אלה היא שהמלחמה אינה תופעה מבודדת, אלא קשורה לכלל המתרחש במדינה השולחת את צבאה להלחם. למרות שההתייחסות של סון טסו למדינה עצמה ככזו היא מצומצמת, ניתוח מדוקדק של אותם משפטים מועטים המטפלים בכך יכול לשפוך אור על היבטים שונים בתפישת המדינה אצל סון טסו.

דעת קהל

אומר סון טסו: “החוק המוסרי גורם שיהיו האנשים שרויים בהסכם גמור עם שליטם, באופן שילכו אחריו בלא לחוס על נפשותיהם, ובלא להרתע מפני כל סכנה שבעולם” (עמ’ 17). סון טסו איננו דמוקרט ובימיו המושג דמוקרטיה היה זר לתפישת העולם הפוליטית חברתית ולהוויה התרבותית של סין. ובכל זאת הוא מבין שחשוב לדעת מה הציבור חושב. יציאה למלחמה עלולה גם להסב נזקים למדינה ולעיתים גם תחרוץ את גורלה, לפיכך חשוב לשליט לזכות בלגיטימציה של הציבור. הוא צריך לנמק היטב למה חיוני לצאת למלחמה, ועבור מה החיילים יהיו מוכנים לסכן את חייהם. שאם לא כן הם אמנם יצאו למלחמה, כי צו השליט מחייבם לעשות זאת, אך הם לא יהיו חדורי מוטיבציה וקיימים סיכויים כי הצבא יובס. השליט חייב אם כן במנגנון הסברה שיביא את דברו לציבור.

על רקע דברים אלה אפשר להבין את מה שאומר סון טסו סמוך לסיום הספר. “שום שליט בל ישלח למלחמה חיילים רק כדי לשכך את כעסו. שום מצביא בל יצא לקרב מתוך טינה בלבד… לפיכך יהיה השליט הנאור מתון והמצביא הטוב זהיר זהיר. זו הדרך לשמור את שלומה של הארץ ואת שלומו של הציבור” (עמ’ 75). השליט חייב להפריד באופן מוחלט בין תחושותיו וצרכיו האישיים לבין צרכי המדינה. יציאה למלחמה אינה עניין לגחמות ואסור לצאת למלחמה רק מכיוון שהוא חש כי שליט אחר גרם לו נזק אישי או עלב בו. אותו הדבר אמור גם לגבי מפקד הכוחות הצבאיים. שניהם אמורים להיות אנשים שקולים ועליהם לבדוק היטב היטב את מהלכיהם. למרות שסון טסו הוא איש הריאל-פוליטיק אפשר להבחין כאן בפן ההומניסטי של חשיבתו. שום מלחמה איננה ראויה אם בשל תחושתו האישית של השליט חיילים יצאו למלחמה ולא יחזרו חיים. אין סון טסו מחפש את דמות השליט או המפקד ההירואיים. אמנם אפשר להפסיד במלחמה ויגרמו נזקים למדינה ולצבא כאחד, אך אותו שיקול הדעת הוא הדבר המינימלי שעל השליט לעשות בטרם היציאה לשדה הקרב. סון טסו הוא אינדפרנטי ביחסו לשליט ככזה. השליט הרצוי מבחינתו הוא השליט החכם.

צבא וכלכלה

הקמת צבא ואחזקתו דורשים הערכות לוגיסטית כבדה והקצאת משאבים מתאימה. “בפעולות מלחמה, כשמצויים בשדה אלף רכב מהיר, כהנה רכב כבד, ומאה אלף חייל עוטה שריון, ועמם אפסניה כדי מהלך אלף לי, הרי שיעור ההוצאות בארץ פנימה ובחזית, כולל הכנסת אורחים, זוטות כגון דבק וצבע, וסכומים היוצאים לרכב ולשריון, יגיעו לסך הכל של אלף אונקיות כסף ליום. זה מחיר הקמת צבא בן מאה אלף איש” (עמ’ 21). בזמן מלחמה המדינה לא מפסיקה לתפקד וההוצאות החיוניות לצבא, מתחלקות בין אלה שנעשה בהן שימוש בשדה הקרב ובין אלה שנעשה בהן שימוש בעורף. בתוך מכלול הפעילות השוטפת במדינה ישנן פעילויות שתורמות גם לשדה הקרב. דבק וצבע למשל יכולים לשמש הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים. מכאן מתבקשת המסקנה שחייבת להיות הקצאת משאבים מושכלת שלא תפגע בחיים האזרחיים ובה בעת לא תיפגם יכולת הלחימה של הצבא. הקצאת משאבים זו חייבת להישען על מדיניות כלכלית לרבות חישובי עלויות. מדיניות זו היא שתקבע את משכה של המלחמה. “אם יהיה מסע המלחמה ממושך, הרי אוצרות המדינה לא יהיה בהם כדי לכלכל את המאמץ… לא מצאנו אף ארץ אחת שצמחה לה טובה ממלחמה ממושכת” (עמ’ 22). (כמאמר מוסגר אפשר לראות באמירה זו רמז למחקרים השוואתיים בין מדינות שנעשו לפחות על ידי סון טסו). האילוץ הכלכלי לשיטתו של סון טסו מחייב את השליט לא להאריך את המלחמה, שאם לא כן שכרו של הניצחון יהיה בהפסדו. המדינה לא יכולה לעמוד במעמסה כלכלית בשל מלחמה. עלול בהחלט להיווצר מצב בו השליט יזכה בנצחונות צבאיים, אך המחיר הכלכלי שייגבה בשל כך יהיה כה גבוה, עד שהמדינה תפגע בצורה בלתי הפיכה. על רקע דברים אלה אפשר להבין את דבריו כי “במלחמה יהיה איפוא מבוקשך הניצחון ולא מספר מסעי מלחמה ממושכים” (עמ’ 24). זאת בעצם התייחסות למפקדי הצבא. אלה מתוקף תפקידם ויותר בשל הרצון להצדיק את פעילותם כמי שמפעילים את המערכת הצבאית עלולים לחתור למלחמות ממושכות ולהציג את עצמם כדמויות הירואיות ולהשתמש בכך כהון פוליטי. על השליט לדעת לעצור אותם מבעוד מועד. לנוכח פניו צריכה לעמוד רק טובת המדינה ולא טובתם האישית של אנשי הצבא.

בהתייחסו להמוני העם בזמן מלחמה מציין סון טסו “ומאחר שנתרוששו האיכרים, יהיו מתענים תחת כובד עול התביעות, כיוון שנהרס מעמדם ותש כוחם, ירוקנו בתיהם של העם ושלוש עשיריות מהכנסתם תבוזבזנה” (עמ’ 28). המוני העם לא יסכימו להמשיך לחיות תחת מעמסה כה כבדה והם יאבדו ממרצם. השליט עלול לאבד את כל התמיכה בה הוא זכה ערב היציאה למלחמה. הם לא יהיו שרויים בהסכם גמור עם שליטם וחייליו לא יהיו מוכנים להקריב חייהם. אמנם סון טסו ממליץ לנצל את רכוש האוייב הנופל שלל בידי הכוחות הלוחמים, אבל גם שלל זה איננו אין סופי. בכל מקרה עדיף שהמלחמה תהיה קצרה ככל שניתן. את משכה של המלחמה וההוצאות הכרוכות בכך, יש לתכנן על בסיס של עלות/תועלת, הנחת היסוד המבעבעת מתחת לפני השטח, אצל סון טסו היא שעל השליט בפעילותו בכלל ובפעילותו הצבאית בפרט, להיות אדם רציונלי. יציאה למלחמה לא בכל מחיר.
יחסי הגומלין בין השליט למצביא

שניים ממשפטי המפתח בספרו של סון טסו הם: “במלחמה, המצביא סר, לפקודת המלך” (עמ’ 43), “במלחמה, המצביא סר לפקודת המלך, מגייס צבאו ומרכז חילותיו” (עמ’ 48). המצביא אמנם הוא שאחראי על הכנת הצבא למלחמה, אך אין הוא קובע מתי יוצאים למלחמה ונגד מי. המצביא אחראי על הצד האופרטיבי, אבל אין הוא קובע את מטרות המלחמה. את זה קובע אך ורק המלך. הציטוט השני הוא הרחבה של הציטוט הראשון והוא מגדיר בצורה מדוייקת למה אחראי בפועל מפקד הצבא. יש כאן הפרדה מוחלטת בין הממשל והצבא. המפקד העליון של הצבא לרבות מפקד הכוחות הצבאיים הוא אזרח.

אחד הקריטריונים היכולים לקבוע את גורל המלחמה הוא השאלה שמציג סון טסו: “מי ינצח – שיש לו היכולת הצבאית ואין המלך מתערב במעשיו” (עמ’ 28). משעה שפרצה המלחמה אין המלך מתערב במעשיו של המצביא. המצביא ריבון למעשיו בשדה הקרב. המלך צריך לתת למצביא עצמאות מלאה באשר לניהול המלחמה הן באשר למהלכים טקטיים והן באשר למהלכים אסטרטגיים, מה שחשוב הוא הניצחון. לשליט חייב להיות אמון מלא במצביא.

אך בנשימה אחת עם דברים אלה, אומר סון טסו “יש דרכים שאין ללכת בהן, יש צבאות שאין להתקיפם, יש ערים שאין לצור עליהם, יש עמדות שאין להלחם עליהן, ויש פקודות של המלך שאין לציית להן” (עמ’ 48). אלה דברים שעומדים בסתירה לאמירה הקטגורית כי “במלחמה, המצביא סר לפקודת המלך”, והשאלה שיכולה להישאל היא למה? סתירה זו אפשר ליישב על סמך מה שראינו קודם לכן, כי למלחמה יוצאים רק כשבטוחים שניצחון הוא בהישג יש וכי משך המלחמה צריך להיות קצר ככל שניתן. מלחמה ממושכת סופה שתיפול למעמסה על כלכלת המדינה ושכרו של הניצחון יהיה בסופו של דבר בהפסדו. מאחר ובעת העתיקה קרבות לעיתים נערכו רחוק מהבית מי שהיה רואה לאשורם את הדברים היה המצביא. אי אפשר היה להעביר לשליט ידיעות בזמן אמת על המתרחש. משעה שהמצביא רואה שהמלחמה הופכת יותר ויותר ממושכת, הוא חייב להפסיק את המלחמה או מלכתחילה לא להילחם, אם על פי הערכת המצב שלו לא יהיה שום ניצחון, או שמא הצבא ינגף. המסקנה המתבקשת היא שבראש מעייניו של המצביא חייבת לעמוד טובת המדינה ולא טובת המלך.

אישוש לדברים אלה הוא במצבים בהם “אם ברי לך (המצביא) שמלחמה תביא לידי ניצחון, חייב אתה להלחם, אפילו אסר זאת עליך השליט, אם ברי לך שמלחמה לא תביא לידי ניצחון, אסור לך להלחם אפילו ציווה זאת עליך השליט” (עמ’ 60). החלק השני של הציטוט הוא למעשה הסבר למקרים בהם אסור להלחם. אך מה באשר לחלק הראשון של הציטוט? למה להלחם כאשר השליט קובע כי אין נלחמים? תשובה אפשרית לכך היא בידיעה מודיעינית מקדימה הנותנת בידי המצביא פרספקטיבה מלאה באשר לאפשרות יותר מסבירה כי יושג במלחמה ניצחון וכפי שאומר זאת סון טסו: “תצורתה הטבעית של הארץ היא הטוב בבני בריתו של איש צבא. ואולם היכולת לעמוד על טיבו של היריב, לקיים בידך את השליטה בכוחות שמביאים לידי ניצחון, לראות בעין פקוחה קשיים, סכנות ומרחקים, בזאת ייבחן מצביא גדול. היודע דברים אלה, ובמלחמה מקיים ידיעתו במעשה, ינצח במערכותיו. מי שאינו יודע ואינו מקיימם, מובטח שיינגף” (עמ’ 60). ממכלול זה של דברים, אפשר לראות כי התנגשות זו בין השליט והמצביא מתרחשת כאשר אין הם רואים עין בעין את שדה המערכה וזה יכול לנבוע מסיבות שונות שאין סון טסו מפרטן. על סיבה אחת עמדנו מקודם, כאשר אבחנו סיטואציה בה מלחמה מתרחשת הרחק מהבית. סיבה נוספת אפשרית היא כאשר השליט מגלה סימני הססנות או חוסר ביטחון עצמי. בכל סיטואציה שלא תהיה, תמיד חייבת לעמוד לנוכח עיניו של המצביא טובת המדינה. במצבים כאלה קיימת הסכנה שהמצביא יתפוש את מקומו של השליט ויבצע הפיכה צבאית. על סכנה זו אין סון טסו עומד.

מדיניות חוץ

באשר לקשרים עם מדינות אחרות, סון טסו מתייחס רק לסוג אחד של יחסים והוא בריתות ועל כך הוא אומר: “אין אנו רשאים לכרות בריתות עד שלא עמדנו על כוונות שכנינו” (עמ’ 45) ויותר מאוחר הוא עומד על כך שוב אם כי בשינוי קל “אין אנו יכולים לבוא בברית עם נסיכים שכנים עד שנעמוד על כוונותיהם” (עמ’ 69 – 70). סון טסו מדבר אך ורק על שכנים, כלומר על מדינות הגובלות עם סין. אין הוא מתייחס למדינות רחוקות יותר. הסיבה לכך היא הרצון לשמור על גבולות המדינה, גבולות בטוחים ושקטים, למנוע פלישות לתוכה מצידן של המדינות השכנות. כאשר הולכים לחתום על בריתות עם מדינות אלה, יש לעשות זאת על בסיס כוונותיהן בלבד. סון טסו אינו מתייחס כלל וכלל ליכולות הצבאיות של מדינות אלה, אלא לכוונותיהן – מטרותיהן המדיניות והצבאיות. ואלה יכולות להיות גלויות וסמויות כאחד. מעקב אחר כוונות אלה יכול להתבצע אך ורק באמצעות מודיעין טוב שעל סגולותיו סון טסו עומד בסוף ספרו (עמ’ 76 – 80). משעה שנמצא לנכון לחתום על ברית, יש לעשות זאת בדרך אחת בלבד: “הצעות שלום שאין עליהן התחייבות בשבועה, סימן למזימה” (עמ’ 54). הברית צריכה להיעשות באופן פורמלי ומחייב כאשר מתלווה אליו ריטואל של מחוייבות נורמטיבית. אם זה לא ייעשה בצורה כזאת, בן הברית הפוטנציאלי יראה עצמו כפטור, משעה שימצא לנכון להפר את הברית. סון טסו מעוניין בברית קבע.

את חתימת הבריתות צריך לעשות בצורה מושכלת. “נסיך לוחם כי יתקוף מדינה חזקה, כשרון המצביא שבו ניכר במנעו ריכוז חילות האוייב. הוא מפיל אימה על צריו, ובני בריתו נמנעים מהתחבר נגדו. לפיכך אין הוא שואף לכרות ברית עם שונים. אף אין הוא מטפח כוחן של מדינות אחרות. הוא מקיים את תוכניותיו החשאיות שלו, כשפחדו על יריביו” (עמ’ 70 – 71). הנסיך צריך להיות חזק דיו, כדי להרתיע מדינות אחרות מלהצטרף לברית עם האוייב. באמצעות כוח ההרתעה שלו הוא מונע הקמת קואליציות נגדו. משעה שהחליט להקים ברית עם מדינות אחרות, אין הוא מאמן את צבאותיהן וזאת מהסיבה שכל עזרה שהוא יתן למדינות אלה עלולה לחשוף את כוונותיו. אי הידיעה משמשת בידו כלי הרתעתי, תמיד לשמור על גורם ההפתעה. נראה גם שקיים כאן גורם פסיכולוגי נוסף, לא ליצור אצל בן הברית תחושה שזה האחרון ירגיש מחוייב כלפיו מסיבות שאינן קשורות לברית עצמה. אין הוא מעוניין ליצור אצל בני הברית הפוטנציאלים עבותות של מחוייבויות עתידיות נוספות. מחוייבויות כאלה עלולות ליצור אצל בני הברית האלה רתיעה מלהכנס לבריתות אלה. סון טסו אומר לנסיך קבל את בני הברית שלך כמות שהם.

סיכום

בספרו “חוכמת המלחמה” אין סון טסו מטפח משנה סדורה בתחום של מדע המדינה. כל מה שיש הוא מספר משפטים הנמצאים בנקודת הממשק שבין מדע המדינה לתורת הלחימה. מניתוחם של משפטים ספורים אלה אפשר לראות שהוא נוגע במספר תחומים מובהקים של מדע המדינה והם דעת קהל, כלכלה וצבא, יחסי ממשל צבא ומדיניות חוץ. התמונה המצטיירת לגבי סון טסו היא של הוגה דעות פרגמטיסט. אין הוא שש אלי קרב אך יש להיות מוכן למלחמה, אם טובת המדינה מחייבת זאת. גישתו חפה מסממנים אידיאולוגיים. סון טסו הוא איש הריאל-פוליטיק הקלסי ובה בעת הומניסט באופיו.

מקור

סון טסו – חוכמת המלחמה, הוצאת מערכות, 1998.