דרשה של יום ראשון/קרל סייגן

מתוך הספר “מוחו של ברוקה”, ספרית מעריב 1978, לרגל מלאת עשר שנים לפטירתו

על ערשו של כל מדע מן המדעים מוטלים תיאולוגים בדומה לנחשים החנוקים המוטלים ליד (ערש) הרקולס.
ט.ה. האקסלי (1860),

ראינו את המעגל הגבוה ביותר של הכוחות המרקיעים אל-על. קראנו למעגל הזה בשם אלוהים. יכולנו לקרוא לו בכל שם אחר, כרצוננו: תהום, מסתורין, חשכה מוחלטת, אור מוחלט, חומר, רוח, תקוה סופית, ייאוש סופי, דממה.
ניקנס קאזאנצאהוס (1948)

בימים אלה מזדמן לי לעתים קרובות להציג נושאים מדעיים לפני הציבור הרחב. לפעמים מבקשים ממני לדון בחקר כוכבי-הלכת ובטיבם של כוכבי-לכת אחרים ; לפעמים, במוצא החיים או התבונה עלי אדמות ; לפעמים, בחיפוש אחר חיים במקומות אחרים ; ולפעמים, בפרספקטיבה הקוסמולוגית במלוא תפארתה. מאחר שכבר שמעתי, פחות או יותר, את הדברים הללו לפני כן, הרי החלק המעניין ביותר של הענין מצוי לדידי בשאלות. מתוכן אני למד כיצד מתיחסים המאזינים לנושא כולו ומה מדאיג אותם. השאלות השכיחות ביותר המוצגות לפני נוגעות בעצמים מעופפים בלתי-מזוהים ובאסטרונאוטים קדמוניים – מה שנראה לי כשאלות דתיות עטופות במסוה דקיק. שאלה נפוצה כמעט באותה מידה עצמה – בייחוד לאחר הרצאה המוקדשת לאבולוציה של החיים או של התבונה – היא: “האם אתה מאמין באלוהים?” להרבה אנשים יש פירושים משלהם למלה “אלוהים”, ולפיכך אני משיב לעתים קרובות בשאלה, למה התכוון השואל באמרו “אלוהים”. להפתעתי יש רבים המקבלים את התגובה הזאת כדבר-מה משונה או לא-צפוי : “או, אוזה יודע, אל והים. כל אחד יודע מה זה אלוהים.” או “נו, סוג של כוח שהוא חזק יותר מאתנו ומתקיים בכל מקום ביקום.” יש כמה וכמה כוחות כאלה. אחד מהם נקרא בשם כבידה, אבל דומני שלא מרבים לזהות אותו עם אלוהים. ולא כל אחד יודע למה מתכוונים במושג “אלוהים”. המושג הזה מקיף תחום רחב של רעיונות.

יש הסבורים שאלוהים הוא גבר לבן-עור וגדול-מידות, שזקן ארוך יורד על-פי מידותיו והוא יושב על כס-מלכות, אי-שם במרומי השמים, ועוקב בעצמו אחרי כל ציפור פעוטה. אחרים – למשל, ברוך שפינוזה ואלברט איינשטיין – ראו את אלוהים ביסודו של דבר כסך הכולל של כל הכוחות הפיסיקליים המתארים את היקום. אינני יודע על שום ראיות משכנעות לקיומם של פטריארכים אנתרופומורפיים המפקחים על הגורל האנושי מאיזושהי נקודת-תצפית נסתרת, אבל רק משוגע יכפור בקיומם של חוקי הפיסיקה. השאלה אם אנו מאמינים באלוהים אם לאו תלויה מאוד בפירוש האישי שלנו למושג אלוהים.

בתולדות האנושות היו, ככל הנראה, רבבות דתות שונות. יש כמה בעלי כוונות טובות המחזיקים באמונה החסודה שכל הדתות הללו הן בעיקרו של דבר זהות. אם נבדוק את התהודה הפסיכולוגית המונחת ביסודן, לבטח נוכל למצוא קווי דמיון חשובים בעיקריהן של דתות רבות, אבל יש שוני מרשים בין הדתות המאורגנות בכל הנוגע לפרטים של הטקסים והדוקטרינות, והאפולוגיות שהן בסיס לאמינות. ההבדלים נוגעים בבעיות-יסוד כמו אל אחד מול אלים רבים ; מקור הרע ; גלגול נשמות ; עבודת אלילים : קסמים וכישוף; תפקיד האשה ; מזונות מותרים ואמורים ; טקסי קבלה ; קרבנות טקסיים ; גישה ישירה אל האלים או גישה דרך מתווכים ; עבדות ; אי-סובלנות כלפי דתות אחרות ; ומהותה של קהילת היצורים הראויים לשיקולים מוסריים מיוחדים.

לא נסייע לדת בכלל, או לאיזושהי דוקטרינה דתית בפרט, אם נטייח את ההבדלים הללו. תחת זאת סבורני שעלינו להבין את השקפות-העולם שהדתות השונות הללו נגזרו מהן ולתהות על טיבם של הצרכים האנושיים שבאו על סיפוקם בזכות ההבדלים בין דת לדת.

ברטראנד ראסל סיפר פעם כיצד נאסר משום שמחה בדרכי שלום על כניסתה של בריטניה למלחמת העולם הראשונה. הסוהר שאל את ראסל לדתו – לעת ההיא שאלה שגרתית לאסירים חדשים. ראסל השיב “אגנוסטי” ונתבקש לאיית את המלה. הסוהר חייך בטוב-לב, הניע בראשו ואמר “יש הרבה דתות שונות, אבל אני מנית שכולנו עובדים אותו אלוהים.” ראסל מספר שההערה הזאת רוממה את רוחו במשך שבועות רבים. אפשר שלא היו דברים אחרים שרוממו את רוחו בכלא, הגם שבתקופה ההיא הספיק לכתוב את כל ההקדמה לפילוסופיה מתמטית ולהתחיל בקריאת החומר לחיבורו האנליזה של המוח.

הרבה מאלה השואלים אם אני מאמין באלוהים מבקשים אישור לכך שמערכת האמונה המיוחדת שלהם, תהיה אשר תהיה, מתיישבת עם הידע המדעי המודרני. הדת נבהלה מן העימות עם המדע, והרבה אנשים – אבל בשום פנים ואופן לא כולם – מסתייגים ממערכת של אמונה דתית המסוכסכת בצורה כה ברורה עם כל דבר אחר הידוע לנו. החללית אפולו 8 השלימה את ההקפה המאוישת הראשונה של הירח. במחווה ספונטאנית, פחות אר יותר, פתחו האסטרונאוטים של אפולו 8 בקריאת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית. היה זה בין השאר, כך אני מאמין, נסיון לבשר למשלמי המסים בארצות-הברית שאין שום סתירה אמיתית בין ההשקפות הדתיות המקובלות ובין טיסה מאיישת אל הירח. לעומת זאת, מוסלמים אורתודוקסים נפגעו קשות בעת שהאסטרונאוטים של אפולו 11 השלימו את הנחיתה המאיישת הראשונה על הירח, שכן האיסלם מייחס לירת משמעות מיוחדת ומקודשת.

ובהקשר דתי שונה, לאחר שיורי גאגארין הקיף לראשונה את כדור*הארץ בחללית, ציין ניקיטה כרושצ’וב, שליטה של ברית-המועצות לעת ההיא, שגאגארין לא נתקל בשום אלים או מלאכים – רוצה לומר, כררשצ’וב הבטיח לשומעיו שהקפת כדור-הארץ בחללית מאוישת לא סתרה את אמונותיו שלו. בשנות החמישים פירסם כתב-עת טכני סובייטי, הקרוי וופרוסי פילוסופי (בציות בפילוסופיה), מאמר שמעו – בצורה מאוד לא-משכנעת, לעניות דעתי – כי מן המטריאליזם הדיאלקטי מתחייב קיום של חיים על כל כוכב-לכת. כעבור זמן-מה הופיעה הכחשה רשמית מכאיבה ששבה וניתקה את המטריאליזם הדיאלקטי מהאקסוביולוגיה. תחזית ברורה בתחום המצוי בעיצומו של מחקר נמרץ יוצרת דוקטרינה המיועדת להפרכה. והמצב האחרון שדת בירוקראטית רוצה למצוא בו את עצמה הוא חשיפה לניסוי בר-ביצוע שיוכיח אם היא ניצבת על שתי רגליים איתנות או על כרעי תרנגולת. העובדה שלא נתגלו חיים על הירח לא ערערה את יסודותיו של המטריאליזם הדיאלקטי. דוקטרינות שאינן מניבות תחזיות משכנעות פחות מאלו המפיקות תחזיות נכונות ; אבל מצליחות יותר מדוקטרינות שהתחזיות שלהן נתבדו.

לא תמיד. דת אמריקנית חשובה אחת ניבאה בבטחון שהעולם יגיע לקצו בשנת 1914. והנה, 1914 באה וחלפה – ואף הביאה עמה כמה אירועים לא נטולי-חשיבות – והקץ, עד כמה שיש בכוחי לקבוע, לא הקיץ על העולם. לנוכח נבואה כה יסודית וכוזבת יש לכל הפחות שלוש תגובות שדת מאורגנת יכולה לבחור בהן. כוהניה יכולים לומר, “או, אמרנו : 1914 ? מצטערים מאוד, התכוונו ל’2014′. טעות קלה בחישוב. מקווים שלא נגרמה לך איזושהי אי-נעימות.” הם לא בחרו בדרך הזאת. הם יכלו לומר, “ובכן, סוף העולם היה צריך לבוא, אבל אנחנו הרבינו כל-כך להתפלל ולהתחנן לאלוהים עד שהוא העביר את רוע הגזרה.” הם לא עשו גס זאת. הם בחרו בדרך מחוכמת יותר. הם הכריזו שהקץ אכן הקיץ על העולם בשנת 1914, ואם רובנו לא הבחנו בדבר, זה ענייננו. להפתעתנו, לא נותרה הדת ללא מאמינים. אבל הדתות הן קשוחות מטבע ברייתן. הן אינן קובעות שום הלכות שאפשר להפריכן ולחילופין הן ממהרות להכניס שינויים בדוקטרינה מיד לאחר שהכזב שלה נחשף בעליל. העובדה שדתות יכולות להפגין אי-יושר כזה במצח נחושה, לזלזל כל-כך בתבונה של חסידיהן ולשגשג חרף כל הדברים האלה, אינה מדברת הרבה בשבח השכל הישר של המאמינים. אבל יש בה גם כדי להראות, אם אמנם יש צורך בהוכחות, כי בסמוך מאוד לתמציתה של החוויה הדתית יש דבר-מה העומד היטב בפני חקירה רציונלית.
אנדרו דיקנסון וייט היה המאור האינטלקטואלי, המייסד והנשיא הראשון של אוניברסיטת קורנל. הוא גם כתב ספר לא-רגיל הקרוי הלוחמה בין המדע והתיאולוגיה בנצרות, ספר שנחשב לעת פרסומו שערורייתי עד כדי כך ששותפו לכתיבה ביקש להשמיט את שמו. וייט היה אדם בעל רגשות דתיים עמוקים. אף-על-פי-כן הוא תיאר את ההיסטוריה הארוכה והמיוסרת של טיעונים מוטעים בדבר טבעי של העולם, כפי שיצאו מבתי-המדרש של הדתות, וכיצד קרה שאנשים שחקרו את העולם במישרין וגילו שהוא שונה מן האמונות הדוקטרינאריות, נרדפו בחרי-אף ודוכאו ביד קשה. הממסד הקאתולי איים על גאלילאו הזקן בעינויים רק משום שטען כי הארץ נעה, הממסד היהודי החרים את שפינוזה, וקשה למצוא דת מאורגנת בעלת מערכת דוקטרינות בוצקה שלא רדפה אנשים, כתקופה זו או אחרת, בעוון חקירה חופשית. הדבקות של קורנל בחקירה חופשית רחבת-אופקים נתקלה בהתנגדות כה עזה ברבע האחרון של המאה התשע-עשרה עד שכמה כמרים יעצו לבוגרי בתי-ספר תיכוניים לוותר לגמרי על הלימודים במכללה ולא להירשם למוסד הדוגל ברעיונות כפירה אשר כאלה. יתר-על-כן, הסייג צ’אפל ** נבנה גם כדי לפייס את המאמינים יראי-השמים. אבל אפשר, מכל מקום, לציין בשמחה כי מפעם לפעם נגלו בה מאמצים רציניים לאקומניות רחבת-אופקים.

רבות מן המחלוקות המתוארות בספרו של וייט נוגעות בשאלות של מוצא. היה מקובל להאמין שכל אירוע בעולם – למשל, פתיחה של חרצית – הוא פועל יוצא של התערבות אלוהית בזעיר-אנפין. הפרח אינו מסוגל להיפתח בכוחות עצמו. אלוהים צריך לומד “הי, פרח, היפתח.” לשימוש של הרעיון הזה לגבי הענינים האנושיים נודעו לעתים קרובות תוצאות חברתיות עקביות. ראשית, דומה שיש בו כדי לקבוע שאיננו אחראים למעשינו. אם ההצגה של העולם מופקת ומנוהלת בידי אלוהים כל יכול וכל-יודע, האין פירוש הדבר שכל מעשה עוול גם הוא פועל-כפיו של האל? ידוע לי שהרעיון הזה מעורר מבוכה במערב, ובין הנסיונות לעקוף אותו אפשר למצוא גם את האמונה, שמה שנראה כעוול הוא לאמיתו של דבר חלק מן התכנית האלוהית, שהיא מורכבת מכדי שנוכל לרדת לעומקה ; או שאלוהים, בצאתו לכונן את עולמו, בוחר לערפל כל שנוגע לסבך הסיבות והמסובבים. אין מקום לבטל כליל את נסיונות החילוץ הפילוסופיים הללו, אבל דומני שהם משמשים בראש ובראשונה כתומכות לחיזוקו של מבנה אונטולוגי רעוע.*** זאת ועוד, הרעיון של התערבות בזעיר-אנפין בעניני העולם נוצל כדי לחזק את המוסכמות הסברתיות, הפוליטיות והכלכליות. כך, למשל, נמצאו פילוסופים כמו תומס הובס שצידדו במלוא הרצינות ברעיון “הזכות האלוהית של המלכים”. אם היו לך רעיונות מהפכניים שנסבו, לדוגמה, על ג’ורג’ השלישי, ממילא היה מקום להאשימך בפשעים דתיים כמו כפירה וחילול השם, לצד פשעים פוליטיים שגרתיים יותר כמו בגידה.

השאלות של ראשית ואחרית מעוררות הרבה בעיות מדעיות לגיטימיות: מהו מוצאו של המין האנושיו מנין באו הצמתים ובעלי-החיים? כיצד נוצרו החיים? כיצד נוצרו כדור-הארץ, כוכבי-הלכת, השמש, הכוכבים? האם יש ליקום התחלה, ואם כן, מהי? ובסוף הטור הזה ניצבת שאלה יסודית ואקזוטית עוד יותר, שאלה שהרבה מדענים היו אומרים שאינה בת-בחינה מטבע ברייתה ולפיכך אין לה משמעות : מדוע רוקי הטבע הם כפי שהנם? הרעיון שיש צורך באלוהים או באלים כדי לחולל אחת או יותר מן הבריאות הללו התקף חזור והתקף במשך אלפי השנים האחרונות. כיום ידוע לנו משהו על פוטוטרופיזם והורמונים צמחיים, ולפיכך אנו יכולים להבין את הפתיחה של החרצית בלי להידרש למיקרו-התערבות אלוהית, כך בדיוק ייאמר לגבי הסבך השלם של סיבות ומסובבים עד לבריאתו של היקום. ככל שאנו לומדים יותר ויותר על היקום כן נותרת, כמדומה, פחות ופחות עבודה לאלוהים.

אריסטו ראה באלוהים מניע ראשי שאין להעתיקו ממקומו, מלך בטל ממעש שכונן את היקום מלכתחילה ואחר-כך נשען בנחת לאחור כדי לצפות בשרשרות השזורות והמפותלות של סיבות ומסובבים במרוצת הדורות. אבל התמונה הזאת נראית מופשטת ומנותקת מהחוויה היומיומית. היא גם מביכה במקצת, מה עוד שיש בה כדי לפגוע ביוהרה האנושית. נראה שבני אדם מתעבים מטבע ברייתם רגרסיה אינסופית של סיבות, והסלידה הזאת אמנם מונחת ביסוד ההוכחות המפורסמות והיעילות ביותר לקיומו של אלוהים, פרי הגיגיהם של אריסטו ותומאס אקווינאס. אלא שההוגים האלה חיו קודם שהטורים האינסופיים היו לשגרה מתמטית. אילו המציאו את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי ביוון, במאה החמישית לפני הספירה, ואילולא דיכאו את כל אלה לאחר מכן, אפשר שההיסטוריה של הדת במערב היתה שונה מאוד – על כל פנים, אפשר שלא היו יומרות רבות כל-כך, כמו אלו המצויות בספרו של אקווינאס, להוכיח את הדוקטרינה התיאולוגית, באמצעות טיעון רציונאלי, לכל אלה הדוחים את הטענות בדבר ההתגלות האלוהית.

כאשר בא ניוטון והסביר את התנועה של כוכבי-הלכת באמצעות התיאוריה האוניברסלית של הכבידה, שוב לא היה עוד צורך במלאכים כדי לדחוף ולדרכן את כוכבי-הלכת במסילותיהם. כאשר בא המרקיז פייר סימון לפלאס והציע להסביר את בריאתה של מערכת השמש – אף כי לא את בריאתו של החומר – באמצעות חוקים פיסיקליים, נראה היה שהוא קורא תיגר אפילו על חיוניותה של התערבות אלוהית בכלל מעשה הבריאה.
מספרים שלפלאם העניק עותק של חיבורו המתמטי הראשון, (מכניקה שמימית) לנפוליאון, בעוז שהשניים נפגשו בספינה בים התיכון בימי המסע הנפוליאוני למצרים (1799-1798). כעבור ימים מעטים, כך ממשיך הסיפור, התלונן נפוליאון לפני לפלאם על שלא מצא בתוך הטקסט שום אזכור של אלוהים. התשובה של לפלאם היתה כדלקמן : “אדוני, אינני זקוק להיפותיזה הזאת.” תפישת אלוהים כהיפותיזה, לאו-דווקא כאמת ברורה.” ( מלבב לחשוב על נפוליאון העושה ימיו על הספינה בעיון בחיבור מתמטי שעניני מכניקה שמימית. ידוע, מכל מקום, שהוא גילה ענין רציני במדע וניסה לעקוב בכובד-ראש אחר התגליות החדישות ביותר (ראה החברה של ארקויי : מראה המדע הצרפתי בימי נפוליאון הראשון, מאת מוריס קושלאנד, קמברידג’, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1967). נאפוליאון לא התימר לקרוא את כל החיבור של לפלאס וכתב לזה האחרון בהזדמנות אחרת, “כאשר אוכל להתפנות אקדיש את ששת החודשים הראשונים לקריאת חיבורך.” אבל הוא גם מעיר, בקשר לאחד מספריו האחרים של לפלאס, “חיבוריך תורמים לתהילת האומה. יש קשר הדוק בין הקידום והשלמות של המתמטיקה ובין השגשרג של המדינה.”

בעליל, היא בעיקרו של דבר בגדר רעיון חדש במערב – אף כי אין ספק שהפילוסופים היוונים דנו בו בכובד*ראש ובמעוות כבר לפני 2,400 שנים. לעתים קרובות טוענים בעקבות אריסטו . שאלוהים היה דרוש לפחות לבריאת היקום. הרי זו נקודה שראוי לבחון אותה ביתר פירוט. בראש ובראשונה, אפשר בהחלט שהיקום הוא עתיק-יומין עד אינסוף ולפיכך לא נזקק לשום בורא. ההנחה הזאת מתיישבת עם ידע קיים בקוסמולוגיה, המותיר מקום ליקום מתנדנד מחזורית שכל האירועים שהתחוללו בו מאז המפץ הגדול אינם אלא הגלגול האחרון בשורה אינסופית של בריאות והריסות של היקום. שנית, הבה נדון ברעיון היקום שאלוהים בראי, באיזושהי דרך, יש מאין. מדרך הטבע עולה עתה השאלה – והרבה בני-עשר חושבים עליה ספונטאנית קודם שהמבוגרים עוצרים בעדם – מאין בא אלוהים? אם נענה שאלוהים הוא קדמוני לאינסוף או שהוא נוכח בעת ובעונה אחת בכל העידנים, עדיין לא השגנו שום פתרון שאיננו מילולי. רק דחינו בשלב אחד את ההתמודדות עם הבעיה האמיתית. יקום קדמוני עד אינסוף ואלוהים קדמוני עד אינסוף הם, לעניות דעתי, תעלומות עמוקות באותה מידה עצמה. לא ברור כל-עיקר מדוע עלינו להאמין כי לאחת מן השתיים יש ביסוס מהימן יותר מזה שיש לשנייה. שפינוזה היה אולי אומר ששתי האפשרויות הן לאמיתו של דבר אותו רעיון עצמו.

בהתייצבנו פנים אל פנים מול תעלומות כה עמוקות, סבורני כי נעשה בחכמה אם נחוש מעט ענוה. עצם הרעיון שמדענים או תיאולוגים, מצוידים בידיעות המעטות שיש לנו לפי שעה על אודות היקום הזה, רחב ידיים ונורא-הוד כפי שהנו, ירכלו להשיג בשכלם את בריאת היקום, מטופש רק קצת פחות מן הרעיון האומר שהאסטרונומים בארם נהרים, לפני 3,000 שנים -אלה שמהם שאלו העברים הקדמונים, בימי גלות בבל, את התמונה הקוסמולוגית של פרק א’ בבראשית – אכן יכלו להשיג את בריאת היקום. בפשטות, איננו ידרעים. ההשקפה של כתבי-הקודש של ההינדים, הריגוודה ( א :129) על כל הענין היא ריאליסטית הרבה יותר.

מי ידע אל נכון? מי יבוא ויצהיר?
אימתי נברא, מתי היתה הבריאה ?
האלים נולדו לאחר שהעולם הזה נוצר ;
מי ידע אפוא את צור מחצבתו?

על כל פנים, שיקולים אסטרונומיים הביאו את אריסטו לכלל מסקנה שביקום מצויים כמה עשרות מניעים ראשוניים שאין להעתיקם ממקומותיהם. נראה שלטיעונים של אריסטו בדבר מניע ראשוני היו מסקנות פוליתיאיסטיות שתיאולוגים מערביים, בני התקופה, יכלו לראות בהם משום סכנה.

איש אינו יודע מתי היתה הבריאהו
ואם הוא יצרה או שמא לא הוא יצרה ;
הוא הסוקר אותו ממרומי השמים,
רק הוא לבדו יודע – או שמא אינו יודע.

אבל התקופה שכה אנו חיים היא תקופה מעניינת מאוד. בעשורים הבאים אולי נוכל להציג לחקירה ניסויית כמה שאלות של ראשית, בכלל זה כמה שאלות הקשורות לבריאת היקום. אין שום תשובה אפשרית על השאלות הקוסמולוגיות הגדולות שלא תוכל למצוא מסילות אל הרגישויות הדתיות של בני-אדם. אבל אפשר שהתשובות יביכו הרכה מאוד דתות בירוקראטיות ודוקטרינאריות. הריני סבור כי עצם המושג של דת כגוף של אמונות, חסין מפני ביקורת, שנקבע לנצח על-ידי איזשהו מייסד זה או אחר, הוא מרשם בדוק לניוון של הדת בטווח הארוך, במיוחד עד כמה שהדברים אמורים בתקופה האחרת. בשאלות של ראשית ואחרית יש להגיון הדתי ולהגיון המדעי מידה רבה של תכלית משותפת. המבנה הנפשי של האדם עשוי כך שאנו משתזקקים בכל לב להשיב על השאלות הללו – אזל. בגלל התעלומה של הראשית הפרטית שלנו. אבל ההשגות המדעיות הנוכחיות שלנו, חרף היותן מוגבלות, הן עמוקות הרבה יותר מאלה של המדענים הבבלים משנת 1,000 לפני הספירה. אם יש דתות שאינן מוכנות להסתגל לשינויים, מדעיים וחברתיים גם יחד, חוששני כי גורלן נחרץ. מערכת של אמונה לא תוכל להתקיים ולהשתייך למציאות, לתסוס ולגדול, אלא אם כן יהיה בה הכוח להגיב על הביקורת הקשה ביותר שאפשר לגייס נגדה.

התיקון הראשון לחוקה של ארצות-הברית מעודד את חופש הפולחן הדתי אבל אינו אוסר מתיחת ביקורת על הדת. לאמיתו של דבר הוא מגונן על מבקרי הדת ומחזק את ידיהם. הדת צריכה להיות כפופה לפחות לאותה דרגה עצמה של ספקנות שאליה נכפפים, דרך משל, טיעונים בדבר ביקורים של עב”מים או הקטסטרופיזם של וליקובסקי. סבורני כי אם הדתות עצמן יאמצו גישה ספקנית באשר לתשתית היסודית של הביסוס הראייתי שלהן יהיה בכך כדי להוסיף להן בריאות. אין עוררין על כך שהדת מעניקה ניחומים וסיוע, משענת בזמן של מועקה אמוציונלית, ואין ספק שהיא יכולה למלא תפקידים חברתיים מועילים מאוד. אבל בשום פנים ואופן לא מתחייב מכך שהדת צריכה להיות מחוסנת מפני בדיקה, מפני עיון ביקורתי, מפני ספקנות. מפליא לראות כמה ממעיטים בדיון ספקני על אודות הדת באומה שתום פיין, האיש שכתב את תור התבונה.

מימים ימימה העניקה הדת הבנה לגבי מקומנו ביקום שהיתה מקובלת על הכל. אין ספק שהשגת ההבנה הזאת היתה אהד מד היעדים הראשיים של המיתוס והאגדה, הפילוסופיה והדת, מאז היות בני-אדם עלי אדמות. אבל העימות ההדדי של דתות שונות, ושל דת ומדע, עירערו את ההשקפות המסורתיות הללו, לכל הפחות במוחותיהם של רבים. הדרך להבין את מקומנו ביקרם היא באמצעות בדיקה של היקום ושל עצמנו – ללא משוא פנים, במחשבה פתוחה ולא-משוחדת ככל שנוכל לאזור. אין בכוחנו להתחיל בלוח חלק לגמרי – הגענו אל הבעיה הזאת ואנו מצוידים בהלכי-רוח ומחשבה, פרי המוצא התורשתי והסביבתי שלנו ; אבל, משהבנו את מקורן של דעות-קדומות מושרשות אשר כאלו, האם לא נוכל להתבונן בטבע מנקודת מבטו הוא ?

חסידים של דתות דוקטרינאריות – כאלה המעלות על נם מערכת אמונה מסוימת ובזות ללא-מאמינים – חוששים מפני חיפוש נועז של ידע. אנשים כאלה אומרים לנו שחקירה עמוקה מדי עלולה להיות מסוכנת. הרבה אנשים קיבלו את דתם בירושה, בדיוק כשם שקיבלו את צבע העיניים שלהם : הם סבורים שאין זה נושא הראוי לחשיבה מעמיקה, וכי לבטח מדובר במשהו המצוי מעבר לשליטתם. אותם אנשים המחזיקים באמונתם מתוך ניפוי משוחד של עובדות וחלופות, וטוענים שהיא מעוררת בהם רגשות עמוקים, אלה יחושו אי-נחת אם יערערו את בטחונם בשאלות חקרניות. כעס כלפי שאלות על אודות האמונות שלנו הוא אות אתראה של הגוף: כאן טמון מטען דוקטרינארי לא בדוק, וככל הנראה גם מסוכן. בשנת 1670 כתב כריסטיאן הויגנם ספר מרשים ובו ספקולציות נועזות ומרחיקות”ראות בקשר לכוכבי-הלכת האחרים במערכת השמש. הויגנם ידע היטב שיש מתנגדים לספקולציות מן הסוג הזה ולתצפיותיו האסטרונומיות.

הנושא הזה משופע באירוניה. אוגוסטין נולד באפריקה בשנת 354 לספירה ובצעירותו נמנה עם המניכאים, חסידיה של השקפה דואליסטית על היקום, שמתקיים בו סכסוך בין טוב ורע, הנתונים פחות או יותר במצב של שוויון. תמונה זו נפסלה לימים על-ידי האורתודוקסיה הנוצרית. האפשרות שמשזור היה פגום במניכאיות עלתה בדעתו של אוגוסטין תוך כדי לימודי האסטרונומיה שלו. הוא גילה שאפילו בכירי האמונה לא יכלו להצדיק את המושגים האסטרונומיים המעורפלים שנכרכו בה. הסתירה הזאת בין תיאולוגיה ומדע בנושאים אסטרונומיים היתה המניע הראשון שדחף אותו אל עבר הקתוליות, דת אמו, שמקץ מאות שנים רדפה מדענים כמו גאלילאו על נסיונותיהם להבנה טובה יותר של האסטרונומיה. אוגוסטין היה לימים לאוגוסטין הקדוש, אחד הגיבורים האינטלקטואליים הראשיים של הכנסיה הקתולית. אמו היתה למוניקה הקדושה, ואף זכתה שעל שמה ייקרא פרבר של לום אנג’לס. ברטראנד ראסל תהה כיצד היה אוגוסטין רואה את המחלוקת בין האסטרונומיה והתיאולוגיה אילו חי בימיו של גאלילאו.
“אבל אפשר שהם יאמרו,” הירהר הויגנס בינו לבין עצמו, “אין זה לכבוד לנו להפגין מידה רבה כל-כך של סקרנות בדברים הללו שהבורא העליון החליט כמדומה לשמור אותם לידיעתו שלו : מאחר שהוא העדיף שלא לגלות לנו שום דבר נוסף בנוגע להם, דומה שיש מן היומרנות ברצון לחקור במה שהוא ראה לנכון להסתיר. אבל יש לומר לאדונים הללו,” ממשיך הויגנס ורועם בקול ברור, “שהם נוטלים על עצמם יותר מדי כאשר הם מתימרים לקבוע עד לאן רשאים בני אנוש ללכת בחיפושיהם, ולשים בדרך זו גבולות לשקדנותם של אנשים אחרים ; כאילו ידעו אילו גבולות תחם האלוהים לידע ; או כאילו יש בכוחו של האדם לעבור את הגבולות הללו. אילו היו אבותינו זהירים באותה מידה עצמה, אפשר שעדיין לא היינו יודעים דבר וחצי דבר על הגודל והצורה של כדור הארץ, או שלא היינו יודעים שיש בנמצא מקום כמו אמריקה.”
אם נתבונן ביקום בכללותו, יתגלה לנו משהו מדהים מאין כמוהו. ראשית, נגלה יקום כליל יופי ומבנהו סבוך ועדין. אם היקום נראה לנו כזה בגלל היותנו חלק ממנו – כלומר, יהיה היקום מורכב ככל שיהיה, תמיד יראה יפה בעינינו – הרי זו שאלה שאינני מתימר להשיב עליה. אבל אין ספק שההדר של היקום נמנה עם תכונותיו המרשימות ביותר. בה בשעה אין שום ספק שביקום הזה מתחוללות שואות וקטסטרופות בדרך קבע ובסדר-גודל מחריד ביותר. יש, למשל, התפוצצויות קואזאר, המקטינות ככל הנראה גרעינים של גאלאקסיות. יש יסוד טוב להניח שבכל התפוצצות של קואזאר נמחים יותר ממיליון עולמות מן הרקיע, ואינספור צורות של חיים, כמה מהן נבונות, נשמדות כליל. אין זה היקום המיטיב המסורתי של החשיבה הדתית הקונבנציונאלית במערב, יקום שנבנה לרווחתם של היצורים החיים, ובני-האדם במיוחד, אדרבה, עצם ממדיו של היקום – יותר ממאה מיליארד גאלאקסיות, שכל אחת מהן מחזיקה יותר ממאה מיליארד כוכבים – מלמדים אותנו על האפסות של האירועים האנושיים בהקשר הקוסמי. היקום המתגלה לנו הוא יפה מאוד ואלים מאוד בעת ובעונה אחת. היקום המתגלה לנו אינו מבטל את האפשרות של אל מסורתי במשמעות המערבית או המזרחית אבל גם אינו מחייב קיום של אל כזה.
הריני מאמין בכל לבי, כי אם אמנם יש בנמצא אל או דבר מה דומה לטיפוס המסורתי, הרי הוא שנתן לנו את הסקרנות והתבונה שלנו. לא היינו יכולים להוקיר את הסגולות הללו (כפי שגם לא היה בכוחנו לבחור בדרך פעולה אשר כזאת) אילו דיכאנו את תשוקתנו לחקור את היקום ואת עצמנו. מצד אחר, אם אין בנמצא אל מסורתי כזה, אין זאת אלא שהסקרנות והתבונה שלנו הם הכלים הראשיים להמשך קיומנו. כך או אחרת, השאיפה לידע מתישבת הן עם המדע והן עם הדת, והיא חיונית לרווחתו של המין האנושי.

* . וייט אחראי, כמדומה, גם לתיקון המנהג הראוי לחיקוי של אי-מתן תוארי דוקטור כבוד באוניברסיטת קורנל : הוא חשש מפני האפשרות לשימוש בתארים אלה לרעה, מפני מכירה של תואר הכבוד בתמורה להטבות ומענקי ממון. וייט היה אדם בעל עקרונות מוסריים חזקים ונועזים

** מבנה מפואר באוניברסיטת ייל ובו, בין השאר, כנסיה

*** הרבה תיאולוגים השמיעו במלוא הבטחון הצהרות הנוגעות לאלוהים בהתבסס על נימוקים הנשמעים, לפחות כיום, מוטעים. תומאס אקווינאס טען כי עלה בידו להוכיח שאלוהים אינו יכול לברוא אלוהים אחר, או להתאבד, או לברוא אדם ללא נשמה, או אפילו לברוא משולש שזוויותיו הפנימיות אינן שוות ל180- מעלות. אבל בולאי ולובאצ’בסקי הצליחו להגשים את המעלל האחרון (על פני משטח עקמומי) במאה התשע-עשרה, בלי להתקרב כל-עיקר למעלת אלים. האין זה רעיון מוזר : אל כל-יכול שבפקודת התיאולוגים נאסר עליו לבצע רשימה ארוכה של מעללים.

* באישור דוברות הוצאת מעריב, דצמבר 2006