אחד האומדנים ליצירתיות של אומה הוא מידת שיתוף הפעולה עם אומות אחרות
כשמיכאיל גורבצ’וב, מנהיג ברית המועצות, הרשה לאנדריי סחרוב לנסוע לארה”ב ב-1988, אחת התחנות הראשונות של מדען הגרעין הרוסי הייתה האקדמיה למדעים של ניו יורק. חברים בוועד המנהל של האקדמיה היו אז ממובילי המאבק למען חירותו של סחרוב ודרבנו את הקהילה המדעית להתגייס למאבק הזה, וסחרוב ביקש להודות להם על מאמציהם.
הסיפור ממחיש עד כמה השתנה העולם, ובייחוד עולם המדע, בחצי היובל שחלף מאז. כששוחרר סחרוב, רק מדינות אחדות השקיעו במחקר מדעי רציני, ואף מעטות מכך התירו למדענים לערוך מחקרים שאינם תלויים באינטרסים לאומיים. החוקרים נאלצו לעבור משוכות גבוהות כשעבודתם הצריכה שיתוף פעולה עם מדענים בארצות אחרות. היום פני הדברים שונים למדי.
הגלובליזציה (שאני מכנה אותה לפעמים “פְּלַנֶטיזציה” כדי להדגיש שהיקף “הגלובליזציה” רחב הרבה יותר מכפי שמפרשים לעתים) היא מאפיין מובהק של התקופה הנוכחית בתולדות המין האנושי. אין בזה חידוש. ב-2004 כבר תיאר ההיסטוריון ג’ון קוטסוורת’ את הגלובליזציה כ”מה שקורה כשמעבר של אנשים, סחורות, ורעיונות בין מדינות ובין אזורים נעשה מהיר יותר”, והתהליך הזה נמשך כך או אחרת מיום שנדד האדם אל מחוץ ליבשת אפריקה. אבל עכשיו קורה משהו אחר: העולם מתמזער. שוב אי אפשר להתגונן מפני השפעותיהם של אירועים כלכליים, פוליטיים, תרבותיים ורוחניים המתרחשים בארצות רחוקות. החברה העולמית מתפקדת כמו רשת של יצירתיות וחדשנות, ויש כמה “בירות מחשבה” שהן צמתים מרכזיים ברשת הזאת. אם בתקופת הרנסנס באיטליה, נדדו הכישרונות בין מילנו, ונציה, פירנצה ורומא, היום רוב האזרחים בעלי כושר ההמצאה נעים להם בקלילות בין עמק הסיליקון, שנחאי, לונדון וניו יורק.
מאריסטו ועד סטיבן הוקינג, תמיד שאפו המדענים לפעול מחוץ לגבולות הריבונות; ואכן המדע, מעצם טבעו, אינו כפוף לגבולות. השערתו של קופרניקוס בדבר מערכת השמש הביאה לתגליותיו האסטרונומיות של גלילאו, ואלו סללו את הדרך לחוקי הכבידה של ניוטון. אבל אין לשכוח שבין פריצות הדרך האלה, הקשורות זו בזו בקשר הדוק, חלפו מאות שנים. במשך רוב ימי ההיסטוריה הייתה ההתקדמות המדעית יציבה אך אטית, בשל המרחק שהפריד בין המדענים, המגבלות על רכישת השכלה, היעדר משאבים והפרעות מגורמים מדיניים. היום קצב החדשנות מהיר הרבה יותר.
מדדים לפעילות מחקרית מעידים על התפרצות של פעילות מדעית ועל מגמה חזקה של שיתוף פעולה בין-לאומי. תנו דעתכם על נתונים אלה: ב-1996, כ-25% מן המאמרים המדעיים נכתבו בידי מחברים משתי מדינות שונות או יותר; היום שיעורם עולה על 35%. שיעור הפרסומים מאת מדענים אמריקנים בשיתוף עם מדענים מארצות אחרות עלה מ-16% ב-2006 ל-30% ב-2008. מספר הפרסומים המדעיים שפרסמו מדענים סינים ב-2008 היה גדול פי שישה כמעט ממספרם ב-1996; היום כ-10% מסך המאמרים המתפרסמים בעולם מקורם בסין. ב-1989, דרום-קוריאה לא נכללה ב-10 המדינות המובילות ברישומי פטנטים במשרד הפטנטים והסימנים המסחריים של ארה”ב. היום היא השלישית בדירוג זה. מאז 1995 הגדילה טורקיה את השקעתה במחקר ובפיתוח כמעט פי שישה ומספר החוקרים בה גדל ב-43%. וכך עוד ועוד, וכל המספרים מורים על העובדה הפשוטה שחל שינוי אדיר בהיקף ובטווח של המחקר המדעי על פני גבולות מדיניים ובתוך מדינות שבעבר לא היה להן ייצוג בזירה המדעית החשובה.
אמנם חייו של מדען אינם בהכרח גלובליים באופן מודע, אבל הגלובליזציה רווחת במפעל המדעי בכמה אופנים נבדלים. בבסיסה, ולמעשה במהותה, הגלובליזציה פשוטה וברורה כל כך עד שאין מבחינים בה: המהירות והנוחות של התקשורת היום האיצו את זרם הרעיונות והביאו לכך שעולם המדע מקושר היום כפי שלא היה מעולם. הקישוריות המוגברת הזאת אמנם לא שינתה את המטרה היסודית – חיפוש ידע וקידום האנושות – אבל הגלובליזציה הגוברת של המחקר המדעי יצרה סביבה אינטלקטואלית פתוחה יותר, המושכת עוד ועוד אנשים מוכשרים אל השיח המדעי.
לדוגמה: תרופה חדשה ששמה אַרטֶמיסינין הביאה לאחרונה להתקדמות גדולה במלחמה במלריה. בספטמבר 2011 הוענק פרס לֶסקֶר-דֶבֶּייקי למחקר רפואי קליני לאחד המדענים הסינים שהובילו את פיתוח התרופה. אבל התרופה התגלה בסין כבר לפני כ-40 שנה, לבקשתו האישית של היושב ראש מאו טסה-טונג, שרצה לעזור לצפון-וייטנאם במלחמתה בארה”ב. בידודם של סין ומדעניה עיכב את דבר התגלית להגיע לשאר העולם בשבע שנים, ואת זמינות התרופה בעוד שנים רבות. ובשנות ה-40 של המאה ה-20, הביופיזיקאי הגרמני-אמריקני מקס דלברוק והמיקרוביולוג האיטלקי סלבדור לוריא ערכו יחד את הניסוי המפורסם שבו הראו שעמידות של חיידקים לנגיפים היא תכונה תורשתית. זאת הייתה עבודה מעמיקה, והם תקשרו באמצעות הכלי המהימן והיעיל ביותר באותם ימים: שירות הדואר.
היום, באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות, אנחנו תופסים את מושג הקהילה באופן שונה: אנחנו רגילים יותר לבוא במגע אינטלקטואלי עם זרים, אנחנו יכולים להרחיב את מאגר הכישרונות בדרכים חדשות ומוצלחות יותר ולבנות מערכות יחסים עמוקות יותר עם עמיתינו. מדענים הממשיכים היום את שושלת שיתופי הפעולה ישתמשו בוודאי בסקייפ, בפייסבוק, ברשתות שיתוף קבצים או בשילוב של שלושתם. היקף העברת הנתונים רחב יותר, והעברתם מהירה. יותר עמיתים, ואפילו אנשים שאינם מדענים, משתתפים בדיון, ונפח הנתונים שאפשר לאסוף, לסקור ולעבד גדול באופן יחסי. ההבדלים האלה מגדירים מחדש מהו שיתוף פעולה ומיהו עמית. מתמטיקאים ומדעני מוח מאוניברסיטת ניו יורק משתפים פעולה עם עמיתיהם היושבים בקמפוסים באוניברסיטאות באבו דאבי ובשנחאי באופן צמוד כמעט כמו עם עמיתיהם בחדרים הסמוכים, ובכל הקמפוסים נהנים מן המכשור המתקדם ביותר גם אם הוא מצוי, מבחינה פיזית, בקמפוס אחר.
בשל הקישוריות הגבוהה, המיקום הפיזי הולך ומאבד מחשיבותו. תוקפו של מחקר העוסק בהבדלים בעיבוד שפה עולה בוודאי אם הניסוי נערך בכמה מקומות שונים. חוקרים היושבים בניו יורק יכולים לערוך מחקר הכרוך במדידות רגישוֹת במיוחד לקריאת השדות המגנטיים במוח על אף ההפרעות שהרכבת התחתית בעיר עלולה ליצור פשוט מפני שמכשיר המדידה מצוי בארץ אחרת. בכל פרויקט, מדענים בכל העולם יכולים להתגבר על מגבלות שעות העבודה. חוקרים הם בדרך כלל אנשים חרוצים להפליא, והם נוטים לבקר במעבדותיהם גם בשעות לילה מאוחרות או לשכוח חופשות כשהם בעיצומו של ניסוי. אם מפצלים את העבודה בין מעבדות המצויות באזורי זמן שונים אפשר להתגבר על מגבלות השעון האלה, לעבוד סביב השעון ולהגיע לתוצאות מהר יותר. מדענים בעולם מרבים להיעזר באזורי הזמן השונים כדי להקל את מלאכתם.
האפשרות לתקשר מהר על פני כל מרחק שינתה את סדר היום המחקרי מן היסוד. צצו נושאים חדשים שעד כה לא עלו או שלא נבחנו. בנושאים האלה אפשר למנות את שינוי האקלים, בטיחות המזון וסוגיות הומנטיריות כמו הנדסת מים ומחלות טרופיות. בסדר היום הלאומי של מדינה ריבונית, הנושאים האלה יקבלו אולי חשיבות שנייה או שלישית, אבל בסדר היום של מחקר גלובלי חשיבותם עליונה. וכך, המהירות והקלות של התקשורת לא זו בלבד שעודדה את התהוותם של צוותי מחקר בין-לאומיים, אלא שעצם צמיחתם של הצוותים האלה אף שינה את שאלות המחקר והביא את האתגרים הכלל-אנושיים אל חזית המחקר המדעי.
כדי לאפשר את ביצועם של רבים ממיזמי המחקר האלה בשיא היעילות, נחוץ מחקר גלובלי של ממש. אי אפשר לחקור כהלכה את גובה פני הים או את הבעיות הדוחקות בניהול ערים בעולם שהולך ונעשה אורבני, אלא אם עושים זאת בסדרי הגודל העצומים, שהגלובליזציה מאפשרת. פרויקטים כאלה מצריכים איסוף נתונים מכל רחבי תבל, והם חולשים על משאבים אנושיים ומשאבים אחרים באופן שלא היה אפשר לדמיין אותו לפני 25 שנה. מפעלים כאלה מסובכים כמו קרשנדו אדיר של תזמורת סימפונית. לא היינו יכולים ליצור מחקר מסועף כל כך אילולי היכולות האדירות שיש בידנו היום, הכוללות שינוי, שלעתים אין מבחינים בו, באופן שבו נעשים הדברים, אפשרות להוסיף גורמים פעילים חדשים ואפשרות לפרוץ את מחסום המרחק והזמן. זה כמו להרכיב מהרבה עיניים עין מדעית אחת גדולה, המסוגלת לערוך תצפיות.
בביצוע כל מיזמי המחקר האלה, לנוכח ריבוי הכישרונות מכל העולם וקלות מעבר המידע ושיתוף הפעולה, הקהילה המדעית העולמית פחות תלויה היום בארה”ב ובארצות המערב. מדינות רבות רואות היום בהשקעה במדע ובטכנולוגיה אמצעי לבניית הכלכלה שלהן. תקציבי המחקר והפיתוח גדלים בהתאם, והדבר מביא לשיתופי פעולה אקדמיים יציבים יותר עם עמיתים מארצות אחרות. לדוגמה, מספר תוארי הדוקטור במקצועות המדע וההנדסה המונפקים באוניברסיטאות באסיה, ובייחוד בסין, הולך וגדל. לפני חמש-עשרה שנה, מספר המאמרים המדעיים שהתפרסמו בארה”ב היה גדול פי עשרה ויותר ממספרם בסין וכמעט לא נראו שמות של מדענים סינים בכתבי עת מדעיים. לפני שנתיים תפסה סין את המקום השני בעולם בפרסומים מדעיים. אפשר שבשנה הבאה תעבור גם את ארה”ב. בעשר השנים האחרונות, הגדילו סין הודו וברזיל את הוצאתן על מחקר ופיתוח פי שניים ויותר, וחלקן המשותף בסך ההוצאה העולמית על מחקר ופיתוח עלה אפוא מ-17% ל-24%. בדוח שפרסם משרד הפטנטים האמריקני ב-2010 נמצא שמאז 2008 רוב הפטנטים הנרשמים בארה”ב אינם נוצרים בה. ודוח של תומסון רויטרס מלמד שסין עברה את ארה”ב ואת יפן במספר יישומי הפטנטים החדשים ב-2011.
הגברת הפעילות הזאת בכל העולם היא בוודאי לטובה. הגלובליזציה, כפי שהיא מתבטאת בשיתופי פעולה בין-לאומים במיזמי “מדע גדול”, היא כבר עניין מובן מאליו. פרויקט הגנום האנושי, תחנת החלל הבין-לאומית, מאיץ החלקיקים הגדול ב-CERN על יד ג’נבה וה-ITER (הכור הבין-לאומי לניסויים תרמו-גרעיניים) בצרפת, הם רק כמה דוגמאות. הגלובליזציה של המדעים היא ברכה לאנושות.
ואולם, כדאי שניזהר מלהשתבח יתר על המידה בהישגינו. אמנם קל יותר למדענים לשמור על קשר זה עם זה והקהילה המדעית נעשתה מלוכדת יותר, אבל יש כמה סיכונים ואתגרים שאין להקל בהם ראש. מרביתם נובעים מן המתח הגדול של דורנו: בעוד העולם הולך ונעשה מקושר, פרטים ומוסדות מחפשים לקבוע גבולות חדשים.
על אף שהשיח סביב המדע מרחיב את יריעתו וכולל עוד ועוד אנשים, רבים עדיין אינם שותפים לו. בכל העולם יש אנשים שאין להם או כמעט אין להם גישה למהפכת התקשורת או לאינטרנט, ובוודאי שלא לחינוך ולידע טכנולוגי מתקדמים. כל זמן שכך הם פני הדברים, יותר מדי אנשים יישארו מחוץ לדיונים החשובים. הסכנה האמיתית היא שהמגמה הזאת מחזקת את עצמה, והפער בין יכולותיהן המדעיות של המדינות המפותחות ובין יכולותיהן של המדינות הפחות מפותחות יוסיף ויתרחב.
בדומה, עלינו להישמר מפני אטימת אוזניים לקולות מן השוליים המערערים על הממסד מפני שכמה מפריצות הדרך הגדולות ביותר שלנו באו מאותם שוליים. במילים אחרות, עלינו להביא בחשבון את הסכנות הטמונות ב”חשיבת יחד” (groupthink) או ב”חשיבה מהירה” (fast-think). אמנם הטכנולוגיות החדשות מקרבות זה לזה חוקרים וגם מי שאינם מדענים בדרך יעילה וטובה להפליא, אבל התקשורת החדשה והקהילות הווירטואליות עלולות גם לקבע את הדעות הרווחות. מטעמים דומים, נצטרך גם להיטיב לברר את הקניין הרוחני. אם יחשדו רבים שפירות מחקרם לא יכובדו כראוי במקומות אחרים, תהיה לכך השפעה הרסנית על שיתוף הפעולה ועל פיתוח תפיסות חדשות.
גם חוקי הגירה יכולים לשבש את המחקר הגלובלי החדש. התקשורת ושיתוף הפעולה אמנם קלים עכשיו הרבה יותר, אבל מוסדות רבים, ובייחוד אוניברסיטאות, נתקלים היום בקשיים הקשורים בהגירה. שותפים למחקר אינם מקבלים אשרות כניסה ושהייה, סטודנטים לתארים מתקדמים מתקבלים ללימודים אך אינם יכולים להיכנס למדינה בגלל אזרחותם. הביטחון הלאומי תופס בצדק חשיבות עליונה בארה”ב ובמדינות מערביות אחרות, אבל נצטרך לאזן בין הדברים בדרך נכונה יותר אם ברצוננו להיות שותפים מלאים בקהילת המדע העולמית.
גם בקרב מוסדות המחקר המבוססים נותרו, על אף הגלובליזציה, כמה מתיחויות מטרידות שמקצתן אפילו מתגברות בגללה. ואף על פי שהטובות באוניברסיטאות מתאימות את עצמן לגלובליזציה ומשנות את המבנה שלהן מן היסוד (נשיא אוניברסיטת דיוק, ריצ’רד ברודהד, אמר לא מזמן שעד אמצע המאה הזאת האוניברסיטאות הגדולות יהיו ל”רשת אוניברסיטאות גלובלית”), המוסדות המנוסים ביותר בתפקוד גלובלי הם התאגידים הגדולים. האוניברסיטאות והתאגידים הולכים ומהדקים את שיתוף הפעולה ביניהם; חברות מסחריות מממנות יותר ויותר מחקר אקדמי. הברית הזאת מעוררת כמה סוגיות שהקהילה המדעית צריכה לתת עליהן את הדעת.
ראשית, מאחר שהאוניברסיטאות מעוניינות בראש ובראשונה בהרחבת הידע האנושי (במדעים ובמקצועות אחרים), הן משמשות חממות למחקר יסודי. אחדים מאותם מחקרים סללו דרך להתקדמות עצומה, לעתים בלתי צפויה. והואיל והחברות מעוניינות בתוצאות ובמוצרים מסוימים, המחקר היסודי חשוב להן פחות (תור הזהב של מעבדות בל חלף עבר לו.) ולכן, ככל שמימון המחקר תלוי באינטרסים של חברות מסחריות, יפחתו תקציבי המחקר היסודי, וחבל. שנית, כבר נוכחנו שיכולה להיות זיקה, במשתמע, בין מימון תאגידי ובין תוצאות מסוימות במחקר. חברות התרופות, לדוגמה, התערבו במחקרים בדרכים שהובילו למדע מפוקפק המאשש טענות מפוקפקות בדבר יעילותן של תרופות.
אין פירוש הדבר שאסור למדע לקבל מימון מחברות כלל. אבל חברה בין-לאומית, הפועלת בעצמה מחוץ לגבולות מדיניים, יכולה להיות בעלת השפעה עצומה ואנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שהמדע משרת את הידע. עלינו לחזק מבנים ותהליכים שמטרתם לגונן על התפתחות המדע ולאפשר אותה.
פריחת המחקר המשותף היא דבר טוב, ולו משום שהיא מעודדת ממשלות, מערביות וגם (יותר ויותר) מזרחיות, להשקיע משאבים נכבדים במחקר מדעי. ואולם, התמריצים להשתתפות בצוותים רב-לאומיים עלולים להישחק אם לא נטפל בכמה בעיות בסיסיות. לדוגמה: האם יוכל מדען לקבל מימון עבור מיזם יחיד, או מיזמים הקשורים זה בזה, משתי מדינות ריבוניות שונות? ואם כן, האם יוכלו אלה להיות כל שתי מדינות או רק בנות ברית מדינית?
נכון להיום, כשאוניברסיטאות רבות זכאיות למימון מטעם ממשלות במזרח התיכון ובאסיה, הכללים המסדירים את המענקים מטעם ממשלת ארה”ב (ובייחוד הכללים של “בחזקת ייצוא”) מכבידים על רבים מן הפרויקטים הרב-מימוניים האלה ואף מונעים אותם. האם המדיניות המגבילה טובה למדע? האם היא תבודד, אם תיושם בקפידה, את המדענים האמריקנים בטווח הארוך? ובכלל, למי שייך הקניין הרוחני שהפיקו צוותים רב-לאומיים, ובייחוד צוותים שקיבלו מימון מיותר מממשלה ריבונית אחת? האם הדבר תלוי רק בחוזה שנחתם בין הגופים המעורבים, או שמא הממשלות, מתוקף היותן הגופים המממנים חלקים בפרויקט (שלפעמים קשה להפרידן מן השאר), הן בעלות זכויות בדבר?
מוסדות רבים, בייחוד בארה”ב, מכירים היטב את השימוש בסטטיסטיקות של מימון כאבן בוחן לאיכות המחקר. האם ייתכן שרק מימון שמקורו בארה”ב ייכלל בדירוגים האלה?
כשכוחות הגלובליזציה מתווים את מסלולו של החקר המדעי במאה הזאת, סוגיות העל האלה הן שייקבעו את הערך שיהיה למדע בחיינו. האם המחקר המדעי יהיה פתוח לכול, או רק לבעלי זכויות-יתר? האם הוא יתרכז בצורכי העולם כולו או רק באינטרסים צרים? האם הקהילה המדעית תקבל רעיונות מהפכניים או תיצמד לדעה הרווחת? האם ייצמדו המדינות לחוקים מיושנים או שיתגמשו די הצורך לאפשר שיתופי פעולה עמוקים בתחומי המחקר?
הדיון העולמי המדעי נגיש היום יותר משהיה בכל זמן אחר וההשתתפות וההתקדמות בו נעשות בזכות ולא בחסד. חילופי הדברים המשתנים תדיר מספקים הזדמנויות רבות מבעבר ללמוד, להטיל ספק בהנחות מוקדמות ולהפיל את החומות שבין המקצועות והתחומים. ואולם, המסלול שאנו נעים בו לעולם אינו מסלול המוביל בהכרח רק מעלה. עלינו לדאוג שכך אכן יהיה.
לא במקרה הביאה תקופת הרנסנס באירופה לתגליות רבות כל כך שעדיין מעצבות את חיינו. ערי המדינה היו בירות של מחשבה שקיבצו אליהן את מיטב המוחות של אותה עת ונוצרו בהן קבוצות של יחידים שהרבו לשאול זה את זה שאלות שנגעו להשערות המקובלות אז. בסופו של דבר, המשתתפים בדיון נעשו עצמאיים דיים להקדיש את כל זמנם לאמת הצרופה. גם היום כדאי שנשאף לאידאל הזה לפחות. והנה אנחנו חוזרים לסחרוב. תנו דעתכם על זאת: מדוע רבים כל כך ממובילי ההתנגדות לשלטון הסובייטי היו מדענים? אחת הסיבות היא שהמדע אפשר לאנשים מבריקים להצטיין אפילו בסביבה של מחסור ושל פיקוח ביורוקרטי מטעם השלטונות. למדענים, מכורח הנסיבות ומעצם טיבה של עבודתם, היה מגע כלשהו עם הקהילה הבין-לאומית. ואולי הסיבה החשובה ביותר היא שהמחקר המדעי מעודד רמה מסוימת של חדות מחשבה שבאופן טבעי תוביל אדם למצוא טעם לפגם במערכת רודנית קלוקלת.
כך אירע במקרה של עלאא אלאסוואני, סופר מצרי מוערך שהיה מראשי המוקיעים את משטר מובארק בטרם הודח. בין הכתיבה להתבטאויות הציבוריות הוא גם רופא שיניים פעיל בעל תואר מתקדם מאוניברסיטת אילינוי. לפי כתבת פרופיל שכתבו עליו בניו יורק טיימס ב-2008: “לימודיו לתואר השני ברפואת שיניים במשך שלוש שנים בארה”ב היו התקופה החשובה ביותר בחייו. הוא מודה שהמושג שהיה לו על ארה”ב לפני כן היה קריקטורי, אך נסיעותיו אליה והדברים שגילה בה, ובהם כנסייה של הקהילה הגאה וארגון ‘גאווה שחורה’ – שכנעו אותו שלא כל חזותה של ארה”ב היא ה’אימפריאליזם’, כלשונו, המיוחסת לה במדינות ערב.”
מלבד היתרונות של כל התגליות שייתגלו במדע הגלובלי, התפשטות המחקר המדעי וההכשרה במדעים תהיה לחלק בלתי נפרד מן ההיפתחות וההתערבבות של חברות ברחבי העולם. לא תהיה מדינה שתרשה לעצמה לוותר על הטובה הצומחת מן המדע, וכשיכשירו המדינות צעירים למדע באוניברסיטאות הם יכשירו ציבור החושב במונחים גלובליים, דורש היענות מן המוסדות ומשגשג על אף המכשלות המקומיות. המנהיגים החדשים האלה, לפי מורשת סחרוב, יהיו כוח החלוץ של השלב הבא בגלובליזציה.
________________________________________________________________________________________________-
על המחבר
ג’ון סקסטון (Sexton) מונה לדיקן ה-15 של אוניברסיטת ניו יורק ב-2001. הוא היה יושב ראש הוועד המנהל של האקדמיה למדעים של ניו יורק מ-2007 עד 2011 והיום הוא יושב ראש בגמלאות.
2 תגובות
על פני הדברים נראה שהכתבה היא יותר על השפעת הגלובליזציה על המדע, מאשר מצב המדע בעולם.
בנוסף, אפשר להוריד את השם של הוקינג מהרשימה שם, ברגע שהוא בחר להחרים את ישראל כתוצאה מלחץ של לובי פלסטיני. אלו פעולות אשר מסכלות את השיתוף הפעולה העולמי ולא מגבירות אותו.
לאחרונה נראה לי שיש יותר ויותר השקפות עולם פסימיות מצד הוקינג, ופחות מדעיות גרידא…
על מה הכתבה?? אמור להיות תקציר/תמצית בתחילת הכתבה.
וגם הכותרת לא מרמזת על שום דבר!