סיקור מקיף

מדוע אסטרונאוטים סובלים מ “מחלת חלל” ?

מחקר הולנדי מספקת תובנות חדשות על מערכת שיווי משקל של האדם כתוצאה חשיפה לחוסר המשקל בחלל על ידי האסטרונאוטים

בחינת השפעת חוסר המשקל על הפוזיולוגיה של האסטרונאוטים
בחינת השפעת חוסר המשקל על הפוזיולוגיה של האסטרונאוטים

אסטרונאוטים שנמצאים במסלול סביב כדור-הארץ למשך תקופות ממושכות מאפשרים לחוקרים להבין טוב יותר איך מתפתח “מחלת חלל”. החוקרת סוזאן נוג'י (Suzanne Nooij), מאוניברסיטת TU Delft ההולנדית, קיבלה את הדוקטורט שלה ב-20 במאי בעקבות השלמת עבודת מחקר מקיפה בנושא זה.

כוח הכבידה הוא מרכיב חשוב בהתמצאות המרחבית שלנו, שינויים בכוחות הכבידה משפיעים עלינו מאחר והגוף נדרש להסתגל למצב החדש וכל המערכות הפיזיולוגיות המושפעות ממערכת השיווי המשקל שלנו מתאימות עצמן למצב החדש. במהלך הזמן הזה אנו יכולים לחוש בחילה, חוסר שיווי משקל ואשליות ויזואליות.

שינוי בכוח הכבידה אצל אסטרונאוטים במהלך המסע שלהם בחלל משמעותי יותר מאחר והוא נמשך תקופה ממושכת כך שהגוף שלהם נמצא במצב הסתגלות מתמדת. כמחצית מהאסטרונאוטים סובלים מ”מחלת חלל” (Space Adaptation Syndrome) במהלך הימים הראשונים של המסע.

רוטציה בצנטריפוגה

מעניין לציין כי הסימפטומים יכולים להופיע גם במהלך חשיפה ממושכת לכוחות כבידה חזקים בצנטריפוגה המשמשת לאימון טייסים. כדי לחוות זאת, יש להישאר בצנטריפוגה למשך יותר משעה ולהיחשף לכוחות כבידה גדולים פי 3 מהכבידה של כדור-הארץ. במהלך הסיבוב עצמו אין כל השפעה אך כאשר עוזבים את הצנטריפוגה, כמחצית מהאנשים סובלים מסימפטומים של מחלת חלל. אסטרונאוטים שסובלים מהסימפטומים בחלל, סובלים מאותם סימפטומים גם כשהם חוזרים לכדור-הארץ, מכאן שהדבר אינו נובע מחוסר כבידה אלא מהסתגלות לכוחות כבידה שונים.

סוזאן נוג'י חקרה השפעות אלה בעזרת צנטריפוגה במרכז האדם והתעופה בהולנד. תוצאות המחקר שלה מובילות למסקנה כי שתי צורות הבחילה (מחלת חלל ואחרי הצנטריפוגה) נגרמות על ידי אותו מנגנון. מחקר המקיף מספקת תובנות חדשות על הסיבות לסימפטומים והשפעתם על האדם בתנאים שונים ומנתח לעומק את המנגנונים האחראיים על שיווי המשקל.

למאמר המלא באתר אוניברסיטת TU Delft

6 תגובות

  1. גם המטוס והחללית אטומים לגמרי ואין בהם מספיק חמצן וזה גורם לקצת הזיות לדעתי.

  2. לדעתי אחת הבעיות היא שהחללית או המטוס הם נעים במהירות גבוהה וגורמת למחסור דם וחמצן במוח ולתופעת בלבול.

  3. א. בן נר:
    כל בעלי המקצועות שציינת אכן חווים ווריאציות שונות של התופעה כמו גם אנשים אחרים שטסים, שטים באניות ואפילו נוסעים במכונית.
    הרי ידוע שמחלת ים, למשל, נגרמת על ידי אי התאמה בין הקלט החזותי לבין זה שחשה מערכת שווי המשקל (כתוצאה מהשתנות הגודל והכיוון של הכח השקול של כבידה והתמדה לנוכח התאוצות המשתנות).
    זן גם הסיבה לכך שמציעים למי שסובל ממחלת הנסיעה לשבת בקדמת המכונית ולצפות בדרך (זה מגדיל את ההתאמה בין קלטי החושים). בכל המצבים האלה אין מדובר בהסתגלות אחת ארוכה אלא במצב שכל הזמן משתנה ושלכן כלל אינו מאפשר הסתגלות.
    במטוס הבעיה פחות חמורה כי הטיסה היא לרוב די חלקה וההסתגלות נדרשת רק בתקופות הקצרות של ההמראה והנחיתה.

  4. "מאחר והגוף נדרש להסתגל למצב החדש וכל המערכות הפיזיולוגיות המושפעות ממערכת השיווי המשקל שלנו מתאימות עצמן למצב החדש. במהלך הזמן הזה אנו יכולים לחוש בחילה, חוסר שיווי משקל ואשליות ויזואליות."

  5. אני סבור שגם טייסים, ובמיוחד טייסי קרב וספורט. גם צוללנים וגם ימאים (!!!) הינם חשופים לתנאים משתנים של השפעת כח הכבידה. להערכתי, אם מחלת האסטרונאוטים אכן נובעת, כפי שהוסבר בכתבה, מהסתגלות לתנאי g משתנים,לאורך זמן, הרי שגם טייסים, ימאים וצוללנים מקצועיים אמורים ללקות בה.
    כצוללן לשעבר אני סבור שאכן הבחנתי אז, בין חברי הצוללנים,בסימפטומים מסויימים,אופיניים,התנהגותיים ופיסיים, שחלקם מתוארים בכתבה. אם כי נראה לי שבזמנו אני יחסתי את הסימפטומים הנ"ל יותר למאמץ הפיסי והנפשי
    של הפעילות ולאו דאווקא לעניין ההסתגלות ל- g משתנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.