סיקור מקיף

מלחמה בחלל – בקרוב בשמים שמעל בתינו?

שינוי שחל לאחרונה באסטרטגיה הצבאית של ארצות הברית ופעולות מתגרות של סין מאיימים להצית מירוץ חימוש חדש בחלל. האם הצבת כלי נשק בחלל תשרת אינטרס לאומי של מדינה כלשהי?

מאת תרזה היטצ'נס

החלל כזירת קרב
החלל כזירת קרב

במלחמה, אל תיכנס לקרב חזיתי בעלייה מול אויב המחזיק בשטחים שולטים. אל תגיב למתקפה של אויב היורד עליך משטחים שולטים. משוך את האויב להגיע לרום שלך לפני שתיכנס לקרב.

– סון טצו, אסטרטג צבאי סיני, "אמנות הלחימה", בערך 500 לפנה"ס

"כבוש את השטחים השולטים והחזק בהם!" זו תורת הלחימה המקובלת מימי קדם. עתה, כשבני האדם והמכונות שהם בונים מגיעים לחלל החיצון, אין פלא שמצביאי העולם נושאים את עיניהם אל החלל שמסביב לכדור הארץ ורואים בו מפתח ללוחמה מודרנית. עד לא מזמן התפתחה נורמה הפוסלת את חימוש החלל על אף שלא נחתמו אמנות בין-לאומיות האוסרות במפורש הצבת מערכות לא גרעיניות נגד לוויינים או כלי נשק אחרים במסלול סביב כדור הארץ. מדינות נמנעו בדרך כלל מכלי נשק כאלה מחשש להפרת מאזן הכוחות העולמי ולכניסה למירוץ חימוש יקר בחלל.

עוד באתר הידען בתחום זה:

אבל כעת עלולות ההבנות האלה להיסדק. באוקטובר 2006 אימץ ממשל בוש מדיניות חדשה, "מדיניות החלל הלאומית", הגורסת, בלשון עמומה, שלארצות הברית יש זכות ל"שליטה בחלל" ודוחה "כללים חוקיים חדשים או הגבלות אחרות שמטרתם להגביל את גישתה של ארה"ב לחלל או את השימוש בו." שלושה חודשים אחר כך זעזעה הרפובליקה העממית של סין את העולם כשיירטה את אחד מלווייני מזג האוויר המזדקנים שלה מסדרת "פֶנגִיוּן". הפעולה הניבה מטר של רסיסים מסוכנים הסובבים במסלול בחלל ומבול של מחאות בין-לאומיות, ואין צריך לומר מצוקה ניכרת בחוגים הצבאיים והפוליטיים האמריקנים. היירוט היה הניסוי הראשון זה יותר מעשרים שנה של מערכת נשק ייעודית נגד לוויינים. סין הצטרפה אפוא לארה"ב ולרוסיה, המדינות היחידות שנקטו טכנולוגיה כזאת. משקיפים רבים תהו אם הניסוי הוא סנונית ראשונה בעידן חדש של לוחמה בחלל.

מבקרים טוענים שאין כל ודאות שפיתוח אמצעי לחימה בחלל יגביר את ביטחונה של מדינה. ככלות הכול, מעצם טבעם, קל באופן יחסי לאתר ולעקוב אחר לוויינים ואפילו אחר כלי נשק חלליים, וסביר להניח שגם בעתיד הם יישארו פגיעים מאוד להתקפה, יהיו האמצעים שיגנו עליהם מתוחכמים ככל שיהיו. יותר מכך, פיתוח מערכות נגד לוויינים יביא כמעט בוודאות למירוץ חימוש יקר, ואולי גם משולח רסן, אם גם מדינות אחרות יחליטו שהן חייבות להתחרות. ואפילו הניסויים שיידרשו כדי לבחון את טכנולוגיית הלוחמה בחלל, וכמובן גם קרב החלל האמיתי, ייצרו כמויות אדירות של פסולת שתמשיך להקיף את כדור הארץ. הפסולת, שעלולה להתנגש בלוויינים וברכבי חלל מאוישים במהירויות של כמה קילומטרים לשנייה, תאיים על תקשורת הלוויינים, על חיזוי מזג האוויר, על אמצעי ניווט מדויקים ואפילו על מערכות הפיקוד והשליטה הצבאיות, ועלולה להחזיר את כלכלת העולם לשנות ה-50.

"מלחמת הכוכבים" חוזרת

משחר עידן החלל העלו המתכננים הצבאיים רעיונות לכלי נשק נגד לוויינים ולאמצעי לוחמה בחלל, והשתוקקו לנצל את היתרונות הצבאיים שמציעים ה"שטחים השולטים" שאין להם מתחרים. אולי הניסיון הבולט ביותר הוא "יוזמת ההגנה האסטרטגית" (SDI) – שקיבלה בפי מבקריה את הכינוי המזלזל "מלחמת הכוכבים". אבל בדרך כלל, האסטרטגיה הצבאית האמריקנית מעולם לא אימצה אמצעי לחימה כאלה.

כלי נשק חלליים מוגדרים באופן מסורתי כמערכות המיועדות לגרימת הרס, הפועלות בחלל החיצון לאחר ששוגרו היישר מכדור הארץ או הוצבו במסלול סביבו. ההגדרה כוללת כלי נשק נגד לוויינים, מערכות המשגרות קרני לייזר מן הקרקע ומסוגלות להטות אותן אל מעבר לאופק באמצעות מראות המותקנות על ספינות אוויר או על לוויינים ומערכות המוצבות בחלל ומסוגלות לירות קליעים או אלומות אנרגיה מן החלל. (חשוב להזכיר שכל המדינות יימנעו, ככל הנראה, משימוש בסוג רביעי של נשק נגד לוויינים: פצצות גרעין המתפוצצות בגובה רב. גל הקרינה האלקטרו-מגנטית וענן החלקיקים בעלי המטען הגבוה, שייווצרו בעקבות הפיצוץ, ינטרלו או יהרסו כמעט את כל הלוויינים והחלליות המאוישות במסלול.)

אבל כל טענה הנוגעת בדרך כלשהי לכלי נשק בחלל מעוררת מחלוקות פוליטיות. לאחרונה העלו תומכי כלי הנשק האלה הצעה להרחיב את ההגדרה הוותיקה שפורטה כאן כך שתכלול שתי טכנולוגיות קיימות התלויות במעבר בחלל: טילים בליסטיים בין-יבשתיים (ICBMs) ומערכות לוחמה אלקטרונית קרקעיות. קיומן בפועל של מערכות כאלה, לפחות על פי טענתם, נוטל את העוקץ מן הוויכוח בדבר פיתוח כלי נשק "חלליים" מפני שעל פי ההגדרה המורחבת הם כבר קיימים. ואולם, יהיה המובן המדויק של המונח מה שיהיה, השאלות שכלי הנשק האלה מעלים אינן חדשות לצוותי החשיבה ולחוגי התכנון הצבאי בוושינגטון: האם כדאי, או בכלל אפשרי, לשלב כלי נשק נגד לוויינים וכלי נשק היורים מן החלל באסטרטגיה הצבאית הלאומית של ארצות הברית?

מדיניות החלל הלאומית החדשה של ארה"ב והניסוי הסיני חידשו את הדחיפות לדון בנושא, דיון הנערך בדרך כלל מאחורי הקלעים. רבים מראשי מערכת הביטחון האמריקנית הביעו דאגה בעקבות הניסוי הסיני. הם חוששים שאם יתעורר עימות כלשהו על טייוואן, תוכל סין לאיים על הלוויינים האמריקניים הסובבים במסלול נמוך. מפקד הזרוע האווירית של צבא ארה"ב, מייקל מוסלי, השווה באפריל 2007 את ניסוי היירוט הסיני לשיגור הלוויין ספוטניק בידי ברית המועצות ב-1957, שהאיץ במידה ניכרת את מירוץ החימוש בימי המלחמה הקרה. מוסלי חשף גם שהפנטגון החל לבחון את המערכות האמריקניות להגנה על לוויינים והסביר שהחלל החיצון נעשה אזור עימות.

תגובת הקונגרס תאמה את הקווים הפוליטיים הצפויים. נצים שמרניים, המתנגדים לסין, כמו סנטור ג'ון קיל מאריזונה, קראו מיד לפיתוחם של כלי נשק נגד לוויינים ומערכות יירוט חלליות כדי להתמודד מול היכולות הסיניות. לפי שעה, פוליטיקאים מתונים יותר, ובהם נציג מסצ'וסטס, אדוארד מרקי, דחקו בממשל בוש לפתוח במשא ומתן במטרה לאסור שימוש בנשק חלל.

משחקי כוח בין-לאומיים

דאגה נוספת, וייתכן שאף גדולה יותר, נשקפת מכך שבכמה מדינות אחרות, ובהן אחת מיריבותיה האזוריות של סין, הודו, יתעורר צורך לפתח יכולות התקפה והגנה בחלל. לדוגמה, הביטאון המקצועי האמריקני Defense News ציטט גורמי ביטחון הודיים אלמוניים שאמרו שארצם כבר החלה לפתח בעצמה כלי נשק קינטיים (קליעים שאינם מתפוצצים, המשמידים את המטרה על ידי התנגשות בה) ומערכות לייזר נגד לוויינים.

אם תפנה הודו לנתיב הזה, אין ספק שיריבתה העיקרית, פקיסטן, תלך בעקבותיה. כמו להודו, גם לפקיסטן תכנית מפותחת מאוד של טילים בליסטיים, הכוללים טילים לטווח בינוני המסוגלים לשאת מערכות נגד לוויינים. אפילו יפן, המעצמה האסייתית השלישית, עשויה להצטרף למירוץ כזה בחלל. ביוני 2007 החל בית הנבחרים היפני לשקול את אישורה של הצעת חוק, שממשלתו הנוכחית של ראש הממשלה פוקודה תומכת בה, המתירה פיתוח לוויינים "למטרות צבאיות ולשמירה על בטחון המדינה".

ובאשר לרוסיה, בעקבות הניסוי הסיני שב והדגיש הנשיא פוטין את התנגדותה של מוסקבה לחימוש החלל. ועם זאת, הוא סירב לבקר את פעולותיה של בייג'ין ובחר במקום זאת להאשים את ארצות הברית דווקא. המאמצים האמריקניים לבנות מערכת הגנה נגד טילים, טען פוטין, והתכניות התוקפניות יותר ויותר של אמריקה להציב עמדות צבאיות בחלל הן שדחפו את סין לפעולה. ועם זאת, רוסיה עצמה, כמעצמת חלל ראשית ששילבה לוויינים במערך ההגנה הלאומי שלה, תתקשה לוותר על הצטרפות למירוץ החימוש בחלל.

עם התרבותן של המדינות המסוגלות לפעול בחלל [ראו תיבה משמאל], משוכנעים התומכים בפיתוח אסטרטגיית לחימה איתנה בחלל שחימוש הרקיע הוא בלתי נמנע ושארה"ב תיטיב לעשות אם תגיע ראשונה לעוצמת אש בחלל. לטענתם, כלי נשק נגד לוויינים ומערכות נשק בחלל יהיו הכרחיים לא רק להגנה על הלוויינים הצבאיים והמסחריים האמריקניים, אלא גם כדי למנוע מיריבים עתידיים לנצל את יכולותיהם בחלל כדי לשפר את ביצועי כוחותיהם בשדה הקרב.

ואולם, מירוץ חימוש בחלל יגרום ללא ספק להפרת מאזן הכוחות ומכאן גם להגברת הסיכון לסכסוך כלל-עולמי. תחרות פזיזה, אם בחלל ואם במקום אחר, תמנע כל אפשרות לשמור על שיווי משקל בין היריבים. גם אם יצליחו המעצמות להשיג יציבות, אין שום ביטחון ששני הצדדים יבינו שאכן זה המצב. ברגע שאחד הצדדים ירגיש שהוא מפגר במירוץ, הוא יתפתה להקדים רפואה למכה כדי למנוע הידרדרות נוספת. למרבה האירוניה, הדבר נכון גם לגבי הצד שיעריך שהוא מוביל במירוץ ויתפתה להכות ראשון, לפני שהיריב ידביק את הפער. ולבסוף, מירוץ חימוש בחלל יגביר את הסכנה שטעות טכנולוגית תצית מלחמה. ככלות הכול, במרחבים הריקים של החלל קשה מאוד להבחין בוודאות בין פעולה מכוונת לבין טעות.

מיירטים קינטיים

על פי הערכות הן של גורמי צבא ומודיעין אמריקניים והן של מומחים עצמאיים, נראה שהסינים הרסו את לוויין מזג האוויר שלהם באמצעות כלי קינטי ששוגר על גבי טיל בליסטי דו-שלבי לטווח בינוני. מבחינה טכנולוגית, שיגור ישיר של נשק כזה נגד לוויינים הוא אחת הדרכים הפשוטות ביותר ליירוט לוויין [ראו תיבה מימין]. כתריסר מדינות והתאגדויות מסוגלות להגיע למסלול הקפה נמוך סביב כדור הארץ (בגובה של כ-100 עד2,000 קילומטרים) באמצעות טיל לטווח בינוני. שמונה מן המדינות האלה מסוגלות להגיע גם למסלול גאוסטציונרי (כ-36,000 קילומטרים מעל כדור הארץ).

אבל המכשול הטכני העיקרי בייצור כלי קינטי אינו יכולת השיגור אלא כושר התמרון המדויק וטכנולוגיית ההנחיה הדרושים לניווט הכלי אל המטרה. לא ברור עד כמה סין שולטת בטכניקות האלה. לוויין מזג האוויר שיירטו הסינים פעל בעת הפגיעה בו ולכן המפעילים הסינים ידעו מה מיקומו המדויק בכל רגע.

לייזרים קרקעיים

ניסוי היירוט הישיר הסיני בא לאחר דיווחים בתקשורת בספטמבר 2006 שהסינים הצליחו גם לסמן לווייני ריגול אמריקניים באמצעות קרן לייזר ששוגרה אליהם מן הקרקע [ראו תיבה תחתונה בעמוד 83]. האם בייג'ין אכן ניסתה "לעוור" לוויינים או לפגוע בהם בדרך אחרת? אין לדעת, ואין גם הסכמה בחוגים הרשמיים בוושינגטון באשר לכוונת הסינים. אולי סין פשוט בחנה את יכולתה של רשת מדי טווח הלייזר בהספק נמוך שהיא מפעילה לעקוב אחרי אמצעי התצפית האמריקניים בחלל.

גם אם זאת הייתה המטרה, הניסוי היה ניסוי מתגרה. יש לוויינים שאין צורך "לטגן" אותם באופן אלקטרוני כדי להוציאם מכלל פעולה. ניסוי שערך הצבא האמריקני ב-1997 במערכת MIRACL (לייזר כימי מתקדם בתחום האינפרא-אדום האמצעי) הוכיח שקרניים בהספק נמוך יכולות לשבש, או לסנוור באופן זמני לווייני איסוף אופטיים. לווייני הריגול פגיעים אפוא להתקפה כזאת.

ארה"ב וברית המועצות לשעבר החלו לערוך ניסויי נשק נגד לוויינים מבוסס לייזר כבר בשנות ה-70. מהנדסים בשתי המדינות התמקדו בבעיות רבות הכרוכות בבניית מערכות לייזר בעוצמה גבוהה שיוכלו להרוס באופן אמין מן הקרקע לוויינים במסלול נמוך. מערכות כאלה יכולות להיות מונחות על ידי מערכות אופטיות "מסתגלות": מראות המשנות את צורתן ללא הרף ומפצות על העיוותים האטמוספריים. ואולם, כמות האנרגיה הדרושה להזנת לייזרים בעוצמה גבוהה היא אדירה, ואפילו כך, הטווח והיעילות של הקרניים יוגבלו במידה ניכרת בשל פיזור, עמעום על ידי עשן או עננים וקושי בשמירה על מיקוד האלומה על המטרה די זמן לגרימת נזק.

בעת שארצות הברית יזמה את תכנית ההגנה האסטרטגית שלה, היא ערכה ניסויים בלייזרים בהוואי. בין השאר נבחנה היכולת להטות את הקרניים באמצעות מראה שהותקנה על גבי לוויין. ניסויי הלייזר המשיכו במטווח האופטי starfire שבבסיס חיל האוויר האמריקני קירטלנד שבניו מקסיקו. מסמכי תקציב של הפנטגון משנות הכספים 2007-2004 מראים ש"פעולות נגד לוויינים" היו בין המשימות שהוטלו על מרכז המחקר של starfire, אבל הביטוי הוסר ממסמכי התקציב של שנת הכספים 2008 לאחר שהקונגרס בדק את הנושא. מערכת starfire כוללת אופטיקה מסתגלת המאפשרת להצר את קרן הלייזר המשוגרת ולהגדיל בדרך זו את צפיפות ההספק שלה. יכולת כזאת אינה דרושה לצילום או למעקב, והדבר מגביר את החשד שהמערכת של starfire תוכל לשמש ככלי נשק.

ועם זאת, למרות עשרות שנים של עבודה, מערכות מוכנות לקרב של כלי נשק המבוססים על אנרגיה מכוונת מצויות כנראה עדיין הרחק מהישג יד. מסמך תכנון של חיל האוויר, לדוגמה, חזה ב-2003 שמערכת נשק קרקעית המסוגלת "לשגר דרך האטמוספרה קרני לייזר [שישתקו או ישמידו] לוויינים [במסלול נמוך]" תהיה זמינה בין 2015 לבין 2030. בהתחשב במצב המחקר היום, אפילו התאריכים האלה נראים אופטימיים.

לוויינים במסלול משותף

התפתחויות אחרונות במזעור חיישנים, בפיתוח מחשבים חזקים בלוויינים ומנועי דחף רקטיים יעילים מגדילים את אפשרות היישום של טכנולוגיה שלישית נגד לוויינים: לוויינים התקפיים זעירים [ראו תיבה עליונה בעמוד ממול]. דוגמה אחת המדגימה את היכולת היא פרויקט "סדרת הלוויינים הניסיוניים" (XSS) של חיל האוויר האמריקני שנועד לפיתוח לוויינים זעירים המיועדים לבצע "פעולות סביבה סמוכה עצמאיות" בקרבת לוויינים גדולים יותר. שני הלוויינים הראשונים בתכנית, XSS-10 ו- XSS-11שוגרו ב-2003 וב-2004. למראית עין, הלוויינים הזעירים מיועדים לבדיקה חיצונית של לוויינים גדולים, אך אין ספק שהם יוכלו גם לנגח את לווייני המטרה או לשאת חומרי נפץ או ראשי אנרגיה מכוונת כמו מערכות חסימה בתדרי רדיו או משדרים רבי עוצמה של גלי מיקרו. מסמכי תקציב של חיל האוויר האמריקני מראים שפרויקט XSS קשור לתכנית הקרויה "טכנולוגיית נשק מתקדם", החוקרת שימושים צבאיים במערכות לייזר ובגלי מיקרו.

במהלך המלחמה הקרה פיתחה ברית המועצות מערכת משותפת מסלול נגד לוויינים: מיירט בר-תמרון נושא ראש נפץ ששוגר באמצעות טיל למסלול קרוב ללוויין מטרה שהקיף את כדור הארץ בגובה נמוך. הסובייטים ערכו ניסויים במערכת הזאת ואף הכריזו עליה כמבצעית. היה זה למעשה, "מוקש חלל" מתוחכם, אך מכיוון שההדגמה האחרונה שלו נערכה ב-1982 סביר להניח שהוא כבר אינו פועל היום. מיירט כזה, אם ייבנה היום, יתבסס ככל הנראה על לוויין זעיר שיונח במסלול החוצה את מסלוליהם של כמה ממטרותיו האפשריות. יהיה אפשר להפעילו בשלט רחוק כשיתקרב למטרה.

ב-2005 הציג חיל האוויר האמריקני תכנית שתוכל לספק "ערנות מצבית ממוקדת" ו"אפיון תקלות" ללוויינים ידידותיים במסלול גאוסטציונרי. תקציב התכנית, הקרויה ANGELS (ראשי תיבות באנגלית של שמירה באמצעות חיישני ננו לווייניים עצמאיים להערכת החלל בסביבה הקרובה), מרמז שהיא מתמקדת בהשגת "יכולות הגנתיות בחלל ברמה גבוהה" שיכללו "חיישן אזהרה לאיתור שיגורים ישירים או מתקנים במסלול משותף". ברור שמשגיחי ננו לווייניים כאלה יוכלו לשמש גם ככלי נשק התקפיים אם יכוונו וינווטו אותם אל לווייני האויב.

והרשימה עוד ארוכה. "לוויין טפילי" יעקוב אחר לוויין גאוסטציונרי או אפילו ייצמד אליו. הלוויין Farsat, המוזכר בנספח דוח ועדת החלל של [דונלד] רמספלד ב-2001, "יוצב במסלול 'אחסון' בחלל (ואולי יכיל בתוכו לוויינים זעירים רבים) במרחק רב באופן יחסי מן המטרה, אבל מוכן לניווט לצורך השמדה".

ולבסוף, חיל האוויר האמריקני הציע בעבר מערכת נשק חללית בגלי רדיו. המערכת "תכלול קבוצה של לוויינים שישאו משדרי רדיו רבי עוצמה שיוכלו לשבש/להרוס/להשבית מגוון רחב של אמצעים אלקטרוניים ומערכות פיקוד ובקרה ברמה לאומית."

מסמכי תכנון של חיל האוויר מ-2003 חוזים שטכנולוגיה כזאת תוכל להתממש לאחר 2015. אבל מומחים חיצוניים סבורים שכלי נשק מסלוליים הפועלים באמצעות גלי רדיו וגלי מיקרו ישימים כבר היום ושיהיה אפשר לפרוס אותם בחלל בעתיד הקרוב.

מפציצים חלליים

על אף שאינו עומד בהגדרה לנשק חלל, פרויקט "הרכב האווירי המשותף" (CAV) או "רכב הטכנולוגיה העל-קולית" של הפנטגון נכלל בדיון על נשק בחלל מפני שכמו הטילים הבליסטיים הבין-יבשתיים, גם כלי הטיס הזה ינוע בחלל לתקיפת מטרות על כדור הארץ [ראו תיבה עליונה בעמוד הבא]. ללא מנוע, אך עם יכולת דאייה על-קולית וכושר ניווט גבוה, ה-CAV יוטל ממטוס חלל על-קולי עתידי, יגלוש מטה ממסלולו בחלל אל תוך האטמוספרה ויטיל פצצות קונבנציונליות על מטרות קרקעיות. הקונגרס האמריקני החל לאחרונה לממן את הפרויקט, אך מחשש להצתת מירוץ חימוש בחלל, הוא אסר על כל פעולה שתאפשר הצבת כלי נשק על גבי ה-CAV. אף על פי שמהנדסים מתקדמים בעקביות בפיתוח הטכנולוגיות החשובות בפרויקט CAV, יחלפו עוד עשרות שנים עד שכלי הטיס, ומטוס החלל שיישא אותו, יוכלו להמריא.

כמה מן הרגישויות שמגלה הקונגרס בתכנון ה-CAV נובעות אולי מרעיון אחר, והרבה יותר שנוי במחלוקת, לגבי כלי נשק חלליים בעלי מטרות דומות: צרורות של מוטות שיוטלו על כדור הארץ במהירויות-על ממתקנים הסובבים בחלל. במשך שנים רבות שואפים המתכננים של חיל האוויר האמריקני להציב כלי נשק במסלול בחלל במטרה להפציץ מטרות על הקרקע, ובייחוד בונקרים קבורים ומשוריינים ומצבורים מוסתרים של נשק להשמדה המונית. הצרורות, המוכרות בכינוי "עונש משמים" [מילולית באנגלית: "שבטי האלוהים", Rods from God – העורכים], יכללו מוטות טונגסטן גדולים, באורך של שישה מטרים ובקוטר של 30 סנטימטרים כל אחד. המוטות יושלכו מחללית ויונחו במהירות אדירה אל מטרתם.

אבל ישימות הרעיון מוגבלת, הן בשל המחיר הגבוה והן בשל חוקי הפיזיקה. יהיה קשה מאוד להבטיח שהמוטות לא יישרפו או יתעוותו בחום החיכוך הנובע מן הכניסה לאטמוספרה ועם זאת יצליחו לשמור על מסלול מדויק וכמעט אנכי. חישובים מראים שמוטות בלתי נפיצים לא יהיו יעילים יותר מתחמושת רגילה. יותר מזה, מחיר העלאת הקליעים הכבדים האלה לחלל יהיה שערורייתי. ולכן, על אף ההתעניינות המתמשכת, שבטי האלוהים יישארו ככל הנראה בחזקת מדע בדיוני.

מכשולים בדרך לחלל

אם כן, מה מונע מארה"ב (וממדינות אחרות) לפתח נשק חללי בהיקף מלא? משקל הנגד הוא משולש: התנגדות פוליטית, קשיים טכנולוגיים והוצאות כבדות.

המערכת הפוליטית האמריקנית חצויה בשאלת התבונה שבשילוב לוחמת החלל באסטרטגיה הצבאית הלאומית. יש סיכונים רבים בכך. הזכרתי קודם לכן את אי היציבות הכללית של מירוץ חימוש, אבל יש גם בעיית יציבות נוספת, היציבות בין המעצמות הגרעיניות. לווייני ריגול והתרעה מוקדמת מילאו בעבר תפקיד מסורתי חשוב בהפחתת הפחד מפני התקפת פתע גרעינית. אבל אם נשק נגד לוויינים יעוור את עיני החלל האלה, אי הוודאות ואובדן האימון שייווצרו יוכלו להביא במהירות לאסון.

אחד האתגרים הטכנולוגיים הקשים ביותר העומדים בדרכה של טכנולוגיית נשק החלל הוא ריבוי הפסולת בחלל שעליו רמזתי קודם לכן. חוקרים בחיל האוויר האמריקני, בנאס"א ובאתר האינטרנט העצמאי Celestrak הסוקר את הנעשה בחלל, טוענים שהניסוי הסיני ליירוט לוויין הותיר יותר מ-2,000 פיסות פסולת, בגודל של כדור בסיס או יותר, המקיפות את כדור הארץ בענן השוכן בגובה של 200 עד 4,000 קילומטרים. היירוט הפיץ כנראה עוד כ-150,000 עצמים בקוטר של סנטימטר ויותר. המהירות הגבוהה שבה נעים חפצים במסלול גורמת לכך שאפילו הפיסות הקטנות ביותר של פסולת חלל מסוכנות לחלליות מכל הסוגים. תחנות מעקב על הקרקע אינן מסוגלות לנטר או לעקוב באופן אמין אחר חפצים שקוטרם קטן מחמישה סנטימטרים המצויים במסלול נמוך ואחר חפצים שקוטרם פחות ממטר במסלול גאוסטציונרי, ולכן ייתכן שלוויינים לא יוכלו להתחמק מרסיסים כאלו. למעשה, כדי להימנע מסכנת התנגשות בפסולת הניסוי הסיני, נאלצו שני לוויינים אמריקניים לשנות את מסלולם. מלחמת יריות בחלל תגביר את הסיכוי ליצירת סביבת חלל מזוהמת שלוויינים כבר לא יוכלו לפלס את דרכם בתוכה בבטחה.

עצם הצבתם של כלי נשק במסלול מציבה גם מכשולים טכניים קשים. גם כלי הנשק, כמו כל לוויין אחר, יהיו פגיעים לגורמים חיצוניים: פסולת חלל, קליעים, אותות אלקטרו-מגנטיים ואפילו אסטרואידים טבעיים זעירים. מיגון כלי הנשק החלליים אינו מעשי בעיקר משום שהוא מגושם וכבד, דבר המעלה את הוצאות השיגור במידה ניכרת. רוב כלי הנשק במסלול יהיו מכשירים עצמאיים, ולכן סביר להניח שיתרחשו תקלות וטעויות מבצעיות. קל באופן יחסי לחשב את מסלולם של עצמים במסלול, ולכן יהיה קשה להסתיר כלי נשק גדולים. לוויינים במסלול נמוך סביב כדור הארץ מצויים מעל למטרה רק כמה דקות בכל הקפה, ולכן, אם רוצים שאחד מכלי הנשק יימצא באופן קבוע בטווח פעולה חייבים להציב רבים מהם בחלל.

ולבסוף, ההגעה לחלל והפעילות בו יקרים להחריד: בין 4,000 דולר ל-20,000 דולר לקילוגרם במסלול הקפה נמוך, ובין 30,000 דולר ל-40,000 דולר למסלול גאוסטציונרי. כל כלי נשק שיוצב בחלל ידרוש החלפה כל שבע עד 15 שנים ותיקונים במסלול אף הם אינם זולים.

חלופות ללוחמת חלל

בהתחשב בסיכון שמציבה הלוחמה בחלל לביטחון הלאומי והבין-לאומי, ובמכשולים הטכניים והכספיים שיש להתגבר עליהם, יהיה זה נבון שהמדינות השותפות במועדון החלל ימצאו דרכים למנוע את מירוץ החימוש בחלל. ארצות הברית התמקדה בהקטנת הפגיעוּת של צי הלוויינים שלה ובבחינת חלופות לתלות שלה בשירותיו. רוב המדינות האחרות, שיש להן כושר פעולה בחלל, פנו במקום זאת לחיפוש דרכים להשגת הסכמים דיפלומטיים רב-צדדיים ואמצעים חוקיים אחרים. טווח האפשרויות משתרע מאמנות שיאסרו פעילות נגד לוויינים והצבת כלי נשק בחלל ועד אמצעים חד-צדדיים שיגבירו את השקיפות ואת האמון ההדדי.

ממשל בוש מתנגד בתוקף לכל סוג של משא ומתן בנושא. המתנגדים להסכמים רב-צדדיים שיאסרו לוחמה בחלל טוענים שאומות אחרות (ובייחוד סין) יחתמו עליהם, אבל במקביל יבנו בחשאי מצבורי נשק כזה, מפני שאי אפשר לאתר הפרות של הסכמים כאלה. הם טוענים גם שארה"ב אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים בעת שיריביה האפשריים משיגים משאבים בחלל שיוכלו לשפר את היכולת הקרבית שלהם על הקרקע.

תומכי האמנות הבין-לאומיות טוענים כנגדם שאי-ניהול משא ומתן טומן בחובו עלויות חלופיות גבוהות. מירוץ חימוש בחלל עלול להביא בסופו של דבר לפגיעה בביטחונן של כל המדינות, ובהן ארה"ב, ולמתוח את יכולותיהם הכלכליות של המתחרים עד לנקודת שבירה. ובעוד שרבים מתומכי פירוז החלל מודים שיהיה קשה מאוד להגיע להסכמים אמינים לגמרי, מפני שטכנולוגיות חלל עשויות לשמש למטרות צבאיות ואזרחיות כאחד, מצויים כבר עכשיו הסכמים יעילים שאינם דורשים בקרה קפדנית. דוגמה טובה לזה היא האמנה למניעת נשק ביולוגי. מערכות להרס לוויינים (בניגוד לחסימתם) הן כלי הנשק החלליים המסוכנים ביותר שאפשר גם לבנות בעתיד הקרוב. ניסוי ושימוש בהן (בניגוד לפריסתן בחלל) יותירו פסולת רבה בחלל, ולכן יהיה קל לוודא את שמירתו של הסכם שיאסור את ביצועם. יותר מכך, המדינות החותמות על ההסכם ידעו ששיגורי החלל שלהן יהיו נתונים למעקב מן הקרקע, וכל חפץ חשוד שהן יציבו בחלל יזכה מיד לתשומת לב. המחאה הבין-לאומית שתתעורר בעקבות הפרות גלויות כאלה של ההסכם תרתיע את המדינות המפרות.

ואולם, מאז אמצע שנות ה-90 מתעכב התהליך להשגת משטר חלל בין-לאומי חדש. ארצות הברית חסמה ניסיונות של ועידת האו"ם לפירוק נשק בז'נבה להתחיל משא ומתן על אמנה לאיסור נשק בחלל. סין, לעומת זאת, סירבה לקבל כל הסכם פחות מזה. לפיכך נבלמו כל אמצעי הביניים, כמו צעדים חד-צדדיים בוני אימון, בקרה על התנועה בחלל או קוד התנהגות אחראית של המדינות הפעילות בחלל.

מלחמה בחלל אינה מחויבת המציאות. אבל השינוי האחרון במדיניות ארה"ב והפעולות המתגרות של סין האירו את העובדה שהעולם מתקרב אל פרשת דרכים. האומות חייבות להכיר בכך שמניעת ניסוי ושימוש בנשק במסלול סביב כדור הארץ היא אינטרס חשוב שלהן. מדינות כדור הארץ יהיו חייבות להחליט בקרוב אם הן מעוניינות לשמור על כך שחקר החלל ימשיך להתנהל כשפניו לשלום, כפי שהיה ברוב המקרים בחמישים השנים האחרונות. החלופות אינן רצויות כלל וכלל.

ב-20 בפברואר 2008, לאחר כתיבת המאמר, יירט הצי האמריקני לוויין ריגול של ארה"ב שיצא מכלל פעולה ועמד להתרסק במקום לא ידוע. היירוט, באמצעות טיל ששוגר מן הספינה לייק-אירי ששייטה באוקיינוס השקט עורר הסתייגות בין-לאומית בטענה שזהו למעשה ניסוי של מערכת ליירוט לוויינים ותגובה ליירוט הסיני. האמריקנים הצדיקו את היירוט הראשון מסוגו בתולדות ארה"ב בכך שהוא נועד להציל חיי אדם, מפני שהלוויין נשא מכל הידראזין, דלק טילים רעיל מאוד – העורכים.

מושגי מפתח

אף על פי ש"השטחים השולטים" של החלל החיצון מספקים לכאורה יתרונות צבאיים ברורים, עד כה נמנעו מדינות העולם מלהציב כלי נשק במסלול סביב כדור הארץ. ייתכן שהאיפוק האסטרטגי הזה מתחיל להתפוגג.

"מדיניות החלל הלאומית" שאימצה ארצות הברית ב-2006 סוללת כנראה את הדרך להפיכת החלל לשטח צבאי עתידי. מיד לאחר מכן ערכה סין ניסוי של שיגור טיל נגד לוויינים מן הקרקע. שנה אחר כך ערכה ארצות הברית ניסוי דומה.

עם זאת, נשק בחלל עלול להצית מירוץ חימוש בין-לאומי יקר. לוויינים וכלי נשק בחלל יישארו פגיעים להתקפה, יהיו אמצעי ההגנה מה שיהיו.
כמו כן, לוחמת חלל, ואפילו ניסויים "חיים" של כלי הנשק, עלולים ליצור ענן אשפה כה גדול סביב כדור הארץ, עד שלא יהיה אפשר עוד להציב לוויינים במסלול או לשגר חלליות מאוישות.

השחקנים הראשיים

מאז ראשית עידן החלל הלכה והתארכה רשימת המדינות, הגופים הרב-לאומיים והאיגודים המסחריים הפרטיים שהפגינו יכולת לשגר לוויינים למסלול, ומכאן גם ליירטם. החשש העיקרי של משקיפים הוא מכך שכל ניסיון של ארה"ב לפתח כלי נשק בחלל ידחוף את הרפובליקה העממית של סין, את הפדרציה של רוסיה ומדינות אחרות למירוץ חימוש יקר בחלל.

כלי נשק קרקעיים נגד לוויינים שפעולתם הודגמה – סין, רוסיה, ארה"ב

מדינות וגופים שהגיעו למסלול גאוסטציונרי (36,000 ק"מ): סוכנות החלל האירופית (אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, גרמניה, יוון, אירלנד, איטליה, לוקסמבורג, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, ספרד, שבדיה, שווייץ, בריטניה), צרפת, שירותי השיגור הבין-לאומיים (רוסיה, ארה"ב), יפן, Sea Launch (נורבגיה, רוסיה, ארה"ב)

מדינות שהגיעו למסלול הקפה נמוך בלבד (בין 100 ל-2,000 קילומטרים) – הודו, ישראל, פקיסטן, אוקראינה

כשהאבק לא ישקע

עימות צבאי בחלל עלול ליצור ענן פסולת שיעטוף את כדור הארץ ויגרום נזק או יהרוס לוויינים וחלליות מאוישות שמקיפים את העולם. במהירויות מסלוליות, אפילו עצמים קטנטנים עלולים לחדור לעומק ולגרום נזק לציוד חיוני המותקן על כלי רכב חלליים. תוצאותיו של פיצוץ גרעיני בחלל עלולות להיות חמורות עוד יותר: גל הקרינה האלקטרו-מגנטית ושטף החלקיקים הטעונים יהרסו את כל המערכות האלקטרוניות, מלבד הממוגנות ביותר, במסלול. מלחמת חלל עלולה להחזיר את הכלכלה העולמית לשנות ה-50 של המאה שעברה מפני שאמצעי התקשורת, הניווט, חיזוי מזג האוויר ושירותי הלוויין המתקדמים האחרים יושבתו לשנים רבות.

על המחברת

תרזה היטצ'נס (Hitchens) מנהלת את המרכז למידע בנושאי הגנה בעיר וושינגטון ועומדת בראש הפרויקט לביטחון החלל שמנהל המרכז בשיתוף עם הקרן לעולם בטוח. היא כתבה את הספר "ביטחון עתידי בחלל: לסרטט מסלול של שיתוף פעולה" (2004) וערכה את כתב העת Defense News מ-1998 עד 2000. כעיתונאית היא מתמקדת בנושאי צבא, תעשיות צבאיות ונאט"ו. לאחרונה, שימשה היטצ'נס כמנהלת מחקר במועצה הבריטית-אמריקנית למידע ביטחוני, צוות חשיבה בנושאי הגנה.

ועוד בנושא

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

7 תגובות

  1. מנהיגים אידיוטים מנצלים כל התפתחות של האנושות לעוד שדה קטל בשביל האינטרסים שלהם…

  2. ברור שתומכי השלום טוענים שהתחמשות לא תורמת לבטחון של מדינה מסוימת, וכמובן שזה לא ימנע מאותה מדינה להתחמש – כי בודאי העובדה שהיא לא תתחמש, בודאי לא תוסיף לבטחונה. דיון עקר וצפוי מראש

  3. שרון:
    הכוונה היא שמדובר במאמר שנלקח מגיליון של סיינטיפיק אמריקן שבו התמונות האלו מופיעות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן