האם על אמנים לגלות עד כמה מעורבת הטכנולוגיה ביצירותיהם?

האם זכות הציבור לדעת אילו החלטות יצירתיות התקבלו באמצעים טכנולוגיים?

אילוסטרציה: pixabay.
אילוסטרציה: pixabay.

מאת דייויד פוג, הכתבה מתפרסמת באישור סיינטיפיק אמריקן ישראל ורשת אורט ישראל 27.08.2017

לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שבה צפיתי במופע "גָ'אגְלִינְג על פסנתר". זה היה בדצמבר 1989, בתוכנית האירוח הלילית The Tonight Show שהנחה באותם ימים ג'וני קרסון.

אורחו של קרסון ניגן על פסנתר גדל מידות שהיה מונח על הרצפה – על ידי הקפצת כדורי ג'אגלינג על קלידי הפסנתר, כשהוא מקפיץ את הכדורים בקצב הולך וגובר. הוא הדהים את הצופים בנגינת "לאֶלִיזֶה" של בטהובן – ולמשמע הקטע המהיר כברק שניגן לאחר מכן, מתוך "רפסודיה הונגרית מספר 2" של ליסט, הקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. האם אכן תיתכן הקשה וירטואוזית מופלאה כזאת על הקלידים בתיאום כה מושלם עם המקצב?

ובכן, התשובה היא: לגמרי לא!

כשהתקרבה המצלמה למבצע הלהטוטן, יכולתי לראות ש"הפסנתר" לא היה אלא צג מגע שרוחבו כ- 1.20 מטר, והיה נראה ש"הקלידים" פשוט צבועים עליו. למעשה, לא הייתה כל חשיבות למיקום שבו פגעו הכדורים בלוח. כל פגיעה כזאת גרמה להשמעת הצליל הבא ברצף צלילים מתוכנת מראש. המבצע שלט במקצב, אך כל השאר נעשה באופן אוטומטי. מובן מאליו שהקפצת כדורים בקצב כזה מעידה על מיומנות ראויה לציון, והמופע כולו היה מהנה עד מאוד. אך ניכר היה שהצופים שחזו בו באולפן האמינו שהלהטוטן לא רק מקפיץ כדורים, אלא גם פוגע בקלידים ספציפיים.

למראה הקהל הצופה כמכושף במחזה התעתועים, עלו בי תהיות, ואני עדיין תוהה: האם על אָמָּן לגלות עד כמה הוא נעזר בטכנולוגיה ביצירותיו?

במשך שנים הייתי קורא נלהב של כתב העת Popular Photography – עד שבמארס 2017, לאחר 80 שנה, חדל כתב העת להופיע. ייעודו היה ללמד את הקוראים איך לצלם תמונות טובות יותר. לשם כך, לצד כל תמונה שפורסמה בו, הובאו ההגדרות שבהן השתמש הצלם, לדוגמה: "1/400 שניות ב- f/5.6, ISO 1000". מחרוזות אלה של מספרים עוררו בי מאז ומעולם תחושה של אין אונים. איך יצליח חובב צילום כמוני ללמוד אי פעם מהו השילוב הרצוי של מהירות התריס (זמן החשיפה), מִפתח הצמצם והרגישות לאור לתמונה מסוימת?

בסופו של דבר, צלם מקצועי גילה לי סוד קטן: אפילו המקצוענים מאפשרים לעיתים קרובות למצלמה לקבוע את ההגדרות, כולן או מקצתן. הם יכולים לבחור, למשל, במצב עדיפות תריס (שבו המצלמה בוחרת את מִפתח הצמצם), במצב עדיפות צמצם (שבו המצלמה בוחרת את מהירות התריס), או אפילו במצב אוטומטי מלא (שבו המצלמה בוחרת את כל ההגדרות).

ואולם, גם תמונות שצולמו במצב אוטומטי הופיעו בכתב העת כשלצִדן הגדרות כגון "1/400 שניות ב- f/5.6, ISO 1000". הגדרות מסוג זה היו אכן הגדרות התמונה – אך אף אם הקוראים לא היו מודעים לכך, הן נבחרו על ידי המצלמה, ולא על ידי האדם שמאחוריה. ההגדרות האלה הוליכו שולל אותנו, הצלמים החובבים, ששאפו להגיע לרמתם של טובי המקצוענים.

תוכנת GarageBand של Apple למחשבי מקינטוש מאפשרת למשתמש להלחין "יצירות" מתוזמרות שלמות פשוט על ידי גרירת אריחים לתוך טבלה. והתוצאה נשמעת תמיד נפלא, בין שיש ליוצר ידע כלשהו בנושאים כמו מקצב, גובה הצליל או הרמוניה ובין שאין לו מושג בתחום. כשהושקה תוכנת GarageBand, אמר לי מנהל המוצר המופקד עליה שגם אם תהליך הקומפוזיציה מבוצע באופן אוטומטי למחצה, התוכנה מעניקה למשתמש תחושה של הדבר האמיתי. טירונים בתחום יכולים לשאוב ממנה השראה ובעידודה, להתחיל ללמוד מוזיקה או אף נגינה על כלי מסוים.

טוב ויפה. אך איך נוכל להעריך את הכישרון של אמן כלשהו בלי לדעת איזה חלק מעבודות האמנות שלו הוא אכן יצירה מקורית שלו? האם אמורה להיות לכך השפעה על הערך הכספי של יצירותיו? ומה באשר למוזיקאים מסחריים המשתמשים בתוכנת GarageBand כדי להפיק את פסי הקול שלהם – כמו להקת אואזיס ולהקות אינדי רבות אחרות?

אין זה סוד שהטכנולוגיה מסייעת לכמעט כל מאמץ יצירתי הנעשה כיום, החל ברגע שבו ילדים קטנים בני ארבע מטפטפים צבע על גבי לוח מסתובב ב"יצירות" ספין-ארט. אנחנו מודעים גם לכך שמחשבים משמשים ליצירת האפקטים המיוחדים בסרטים הוליוודיים ושמרבית שירי הפופ מופקים בעזרת מעבד האודיו Auto-Tune המכוונן צלילים באופן אוטומטי ומתקן את גובה הצליל. אך במקרים אלה, הקהל יודע שהיצירה הופקה בסיוע מכונות.

המצב שונה כשמעורבוּת הטכנולוגיה בתהליך היצירה נשמרת בסוד והמִזְכֶּה (קרדיט) כולו נזקף לזכות היוצר. מסיבה זו, הנוהג הנפוץ של ליפ סינק (סינכרון שפתיים) בהופעות חיות עדיין שנוי במחלוקת ומאותה סיבה, אתלטים הנוטלים בחשאי סמים ממריצים או נעזרים באמצעים אחרים לשיפור הביצועים נפסלים. גילוי נאות של אמן המסתייע בעזרים טכנולוגיים להפקת יצירותיו חשוב לא רק מטעמי יושר אינטלקטואלי; גילוי מקורות היצירה יאפשר לנו להעריך אותה נכונה, וזאת, לנוכח הגל הגואה של רובוטים החודרים לתחום האמנויות היצירתיות. (ואם טרם שמעתם על כך, הרי שכיום, רובוטים מסוגלים להלחין כּוֹרָלים ולצייר תמונות דיוקן.)

בעת הזאת, גם מוזיקאים, אמנים ומבצעים מקצועיים יכולים להמיר את הכישרון האנושי במתג הדלקה-כיבוי. ונשאלת השאלה: האם אין זו זכותו של הציבור לדעת מי הוא מי ולהבדיל בין השניים?

על הכותבים

דייויד פוג – כותב הטורים והמנחה הבכיר ב- Yahoo Tech, ובעבר הנחה כמה מיני-סדרות NOVA ברשת הטלוויזיה הציבורית של ארה"ב (PBS).

לקריאה נוספת

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן