מאת: שלמה גרדמן, מנכ”ל חב’ איי אס ג’י, יו”ר משותף, iNNOVEX2014
לאחרונה היינו עדים לוויכוח סוער בממשלת ישראל סביב תוכנית הורייזן 2020- תוכנית המו”פ של האיחוד האירופי לשבע שנים הבאות (2020-2014). מדובר בתוכנית בהיקף של בין 80-70 מיליארד אירו, אשר היה חשש כי ישראל לא תהה שותפה לה בגלל הנחיות החרם של האיחוד על גופים בכלל ועל גופי מחקר בפרט, הפועלים מעבר לקו הירוק. בסופו של היום נמצאה פשרה שהתקבלה על רוב חברי הממשלה ותאפשר שיתוף פעולה בין גופי מחקר ישראלים וזרים אך מה שחשוב לא פחות הוא הזרמה חשובה של כ-300 מליון אירו (נטו) אשר יוקצו לישראל לטובת פיתוחים טכנולוגים מקומיים.
שיתוף פעולה הדוק ופורה יותר מהקיים חשוב מאד לעתיד התעשיה עתירת הידע בישראל ולכן החלטנו להקדיש לנושא זה את הפנל המרכזי ב-iNNOVEX2014 כנס החדשנות הבינלאומי של ישראל אשר יערך ב-29 בינואר השנה.
מרחב הפיתוחים הטכנולוגים בישראל מתחלק לשני עולמות. העולם האקדמי בו עוסקים חוקרים מקצועים במחקר של נושאים בהם הם מוצאים ענין או אתגר טכנולוגי והעולם המסחרי בו עוסקים מהנדסי פיתוח בפיתוח דור המוצרים הבא. מחקרים רבים בהם מושקעים משאבים כספיים רבים אינם מוצאים דרכם לשוק וגוועים לאיטם במעבדות האקדמיה, אחרים אולי מעניקים כבוד ויוקרה מקצועית לחוקריהם אך לא תורמים רבות לפיתוח התעשיה וצרכי האדם המודרני.
מן העבר השני נמצאות החברות המסחריות שכל הוויתן מושתת על מקסום רווחים על בסיס הפיתוחים הפנימים או טכנולוגיות מתקדמות שפותחו בחברות אחרות ונרכשו ע”י חברה מסוימת במטרה להשביח את ההיצע שלה לשוק הצרכנים הרלוונטים. חברות אלה מנסות להקטין למינימום את הוצאות המחקר והפיתוח שלהן ופעמים רבות קוברות רעיונות למחקר מעמיק או פיתוחים מורכבים שהיו עשויים להוביל לעליונות טכנולוגית של החברה ומקור רווח חדש אך הוקרבו על מזבח התמקדות החברה במוצרים לטווח הקצר והתמודדותה עם אתגרי היום יום.
מה היה יותר טבעי והגיוני משילוב כוחות בין האקדמיה לתעשיה בצורה שתאפשר לכל צד להביא לשולחן את יכולותיו ויתרונותיו ובסופו של יום תשלים לכל צד את החסר לו? החברות התעשיתיות היו מקבלות את תוצאות הניסויים והמחקרים האוניברסיטאיים המעמיקים ואילו האוניברסיטאות היו זוכות למקורות מימון משמעותיים אשר היו מאפשרות להן לקדם ולממן את מחקריהם הבאים.
דוגמא טובה אך חריגה לשיתוף פעולה פורה בין האקדמיה לתעשיה ניתן למצא בפיתוח תרופת הקופקסון. בסוף שנות ה-60 עבדו שלושה חוקרים של מכון ויצמן פרופ’ מיכאל סלע, פרופ’ רות ארנון וד”ר דבורה טייטלבאום על מחקר בו בדקו את השפעתם של פולימרים סינתטיים דמויי חלבון על מערכת החיסון של עכברים. עבודתם של השלושה הובילה להתענינותה של חברת טבע בממצאיהם. טבע המשיכה בבדיקת השפעת הפולימרים הסיננטים על בני אדם ובסיוע מענק בסך שני מילארד דולר מהמכונים הלאומיים לבריאות של ארה”ב בוצעו הבדיקות שהובילו לפיתוח תרופת הקופקסון הנמכרת ע”י חברת טבע משנת 1996. בשנת 2012 הגיע היקף מכירות הקופקסון לכ-4 מילארד דולר והיא מהווה מקור הרווח המרכזי של חברת טבע. במקביל התחייבה טבע לשלם למכון ויצמן תמלוגים בהיקף של כ-8% מהמכירות.
מאז 1996 הסתכמו המכירות המצטברות של הקופקסון בעשרות מילארדים ומכון ויצמן כבר קיבל תמלוגים במילארדי דולרים ונמצא בצמרת העולמית של מוסדות אקדמים שהצליחו לבצע בהצלחה מעבר של טכנולוגיות מהאקדמיה לתעשיה. קיימות דוגמאות נוספות להצלחת המעבר של טכנולוגיות מהאקדמיה לתעשיה בינהן מובילאיי (Mobileye Vision Technologies) ביוקנסל, ו-Brainstorm Cell Therapeutics Ltd., אך הן מעטות ומקריות.
כבר לפני 10 שנים (בשנת 2003) ביצע מכון המחקר ע”ש שמואל נאמן שליד הטכניון מחקר במסגרתו בוצעו סקרים בקרב חברי הסגל האקדמי ותעשיית ההיי-טק בישראל במטרה לבחון את עמדות הצדדים בנושא שתוף פעולה בין האקדמיה לתעשיה. המחקר הצביע על קיומה של מודעות לחשיבות הקשר שבין האקדמיה לתעשייה, המתבטאת בקיומם של מגוון מנגנונים להעברת טכנולוגיות ולהתקשרויות אחרות בין האקדמיה – חברי הסגל, לבין התעשייה. בין המנגנונים ניתן לציין העסקת סטודנטים לתארים מתקדמים ובוגרים בתעשייה, שירותי ייעוץ מקצועי הניתנים לתעשייה על ידי חברי סגל אקדמי, שימוש בפרסומים וחילופי מידע בכנסים, רכישת רשיונות שימוש בפטנטים אשר פותחו באקדמיה ומימון מחקרים אקדמיים על ידי גורמים תעשייתיים. אך כל אלו לא הובילו ליצירת מערכת קבועה ומשומנת המצליחה להעביר דרך קבע טכנולוגיות לתעשיה להמשך פיתוח וליצור בכמיות מסחריות. כיום, כאשר אוניברסיטאות רבות משוועות למקורות מימון חדשים הן קשובות יותר למציאת דרכים למסחור הטכנולוגית שברשותן וכולן הקימו חברות מסחור הפועלות כישויות כלכליות נפרדות . חברות אלה מעוניינות במימוש מהיר של הנכסים הטכנולוגיים שבידיהן ולכן פונות בעיקר לרישום ולמכירת הפטנטים שברשותן. הבעיה בשיטה זו הוא היעדר מעקב אחר הטכנולוגיות שפותחו וברוב המקרים חוסר מיקסום של הרווחים שהיו יכולים להיווצר לאקדמיה.
באונב’ הרוורד בארה”ב החלו לפני שש שנים בתוכנית פרו-אקטיבית בה במקום שמשרדי המסחור של האוניברסיטאה ימתינו לפניות החוקרים אליהם ולבקשות לרישום פטנטים החלו נציגי ה- OTD (Development Office of Technology ) לפעול בצורה יזומה, להסתובב ברחבי האוניברסיטה, לבדוק במעבדות, להיפגש עם חוקרים וליצור קשר עם הפקולטות במטרה לאתר את חידושים והמצאות בעלות ערך מסחרי. אך אז גילו אנשי ה- OTDכי במעבדות האוניברסיטה אכן חבויים יהלומים אך מדובר ביהלומים לא מלוטשים שאינם בשלים עדיין למכירה ללקוחות מסחריים ולכן יש למצא דרך “לחצות את עמק המוות” של הרעיונות הלא בשלים. הפתרון הגיע בצורת קרן בשם Technology Development Accelerator Fund- קרן של 10 מליון דולר שגויסה מבוגרי הרוורד ואיפשרה לחצות את עמק המוות.
מאז היווסדה שימשה הקרן למימון 33 פרויקטים, 25 מהם הסתיימו ועבור מחצית מהם הצליח משרד ה- OTD לחתום על הסכמי שת”פ וקבלת תמלוגים מחברות בתעשיה בינהן חברות בוגרות וחברות הזנק גם יחד. דרו פורסט, נשיא אונב’ הרוורד ביטא את החשיבות שהוא מייחס לקרן כאשר אמר “הקרן איפשרה לאונב ‘ הרוורד להשקיע בגילויים מחקריים חשובים אשר הובילו ליצירת עולם טוב יותר. הקרן יצרה אוירה של יזמות וחדשנות באוניברסיטה בזכות תמיכתה בכישרונות ובטכנולוגיות שיבנו את עתידנו”.
איך ספק בליבי כי ניתן לממש תוכנית דומה בישראל וכמו כן למצא דרכים יצירתיות נוספות אשר יגדילו את השקעות המדינה והתעשייה במחקר ופיתוח, ישפרו את הקשר החשוב בין האקדמיה לתעשיה ויספקו את הדלק החיוני לפיתוח דור החדשנות הבא של ישראל.
