מתים בחייהם, רוצחים במותם

לטרור המתאבדים של הפלשתינאים וארגון אל-קאעדה אפשר למצוא מקבילות באיסלאם המודרני, למשל “ילדי המפתחות” האיראנים שנשלחו להתפוצץ בשדות המוקשים העיראקיים, אבל לא באיסלאם המוקדם. בעולם הלא-מוסלמי ידועים שני מקרים של הפעלת מתאבדים במלחמה או בטרור: טייסי הקמיקז

אמנון ברזילי

איור: לירון בר עקיבא

שבועת האברקים: “בחצות מתגנב האברק (מעין שודד דרכים בעל
עקרונות ממסורת האיסלאם בקווקז, א”ב) למסגד ונשבע. 'אני נשבע
בשם המקום הקדוש שבו אני נמצא עכשיו ואשר אותו אני מכבד, להיות
מהיום והלאה מוקצה. אני רוצה לשפוך דם אדם ולא לרחם על איש.
אני ארדוף אנשים. אני נשבע לשדוד מהם את כל מה שיקר ללבם,
למצפונם ולכבודם. אני אפלח בפגיון תינוק על חזה אמו, אדליק את
מסתורו האחרון של הקבצן, ובכל מקום שהיתה עד כה שמחה, אביא
צרות ודאגה. אם לא אמלא אחר השבועה הזאת, אם אהבה או רחמים יטו
את לבי, מי ייתן ולא אראה עוד לעולם את קברו של אבי, מי ייתן
והמים לא ירוו עוד את צימאוני והאוכל לא ישביע לעולם את
רעבוני. מי ייתן וגווייתי תושלך בצדי הדרך וכלב מלוכלך יעשה
עליה את צרכיו”. (מתוך הספר “אהבתם של עלי ונינו”, שהתפרסם
לראשונה ב-,1937 פרי עטו של קורבאן סעיד, סופר יהודי
מאזרבייג'ן שהתאסלם).

המזרחן וההיסטוריון פרופ' עמנואל סיוון מהאוניברסיטה העברית
בירושלים זומן בשנים האחרונות להתייעצויות עם דרגים מדיניים
לבחינת צעדים נגד המתאבדים הפלשתינאים. מפעם לפעם עולה בדיונים
אלה השאלה אם הידיעה על קבורת מתאבדים כשהם עטופים בעור חזיר
תסכל, לפי תפישתם, את תוכניותיהם לעלות כשאהידים לגן עדן ואם
היא תרתיע מתאבדים פוטנציאליים.

“זו שטות גמורה”, השיב על כך סיוון. לדבריו, ממשלת אנגליה
ניסתה תרגיל כזה בעת מרד המהדי בסודאן נגד השלטון הבריטי בשנות
ה-70 של המאה ה-.19 אז החלה לראשונה התופעה של מתאבדים
מוסלמים. שם זה עבד, אך זה היה קשור באמונות ובפחדים שאינם
קיימים עוד היום. עובדה, במרד המוסלמי שפרץ במלאיה (היום
מאלזיה) בשנות ה-50 נגד האנגלים חזרה התופעה של מתאבדים.
האנגלים ניסו שוב את הפטנט של עור החזיר. שם זה לא עבד.
ההתאבדויות נמשכו.

גם במלחמה בין עיראק לאיראן, בשנות ה-,80 נעשה שימוש במתאבדים.
שלטון האיאתוללות גייס ילדים למשמרות המהפכה ושלח אותם לשדות
מוקשים שטמנו העיראקים, כדי לפרק אותם. לצווארם נקשרו שרשראות,
שעליהן היה תלוי מפתח לשערי גן עדן. אלפי ילדים נהרגו בדרך
אכזרית זו. הם נקראו “ילדי המפתחות”. “זו היתה תופעה המונית של
שטיפת מוח, קמיקזה לעניים”, אומר סיוון, “אבל היה לה אפקט
מרשים. עובדה שמעשה ההקרבה הזה הפחיד את העיראקים”. גם בשנות
ה-,90 באלג'יריה, התפתחה תופעת השאהיד. היא צמחה על רקע
הניסיון לבלום את התנועה האיסלאמית מלהגיע לשלטון. במלחמה
ההיא, שנמשכה כתשע שנים, נהרגו כ-100 אלף בני אדם.

קיימות, מן הסתם, דוגמאות נוספות להפעלת מתאבדים על ידי
מוסלמים בעשרות השנים האחרונות. המפורסמת שבהן היא שרשרת
פיגועי ההתאבדות שארגון אל-קאעדה בראשות אוסאמה בן לאדן ביצע
בארצות הברית ב-11 בספטמבר .2001

התפוצצו על הסיפון

יש שני מקרים בולטים שבהם נעשה שימוש במתאבדים בפעולה קרבית או
בטרור שלא במסגרת דתית איסלאמית. המקרה הידוע יותר הוא זה של
הקמיקזה של סוף מלחמת העולם השנייה: טייסים יפאנים שבטיסות
התאבדות פגעו במטוסיהם המלאים בחומר נפץ בספינות מלחמה
אמריקאיות והתפוצצו על הסיפון. התבצעו כ-2,000 גיחות קמיקזה,
שגרמו להשמדה של כ-35 ספינות.
ראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' יעקב
רז, אומר כי השימוש בקמיקזה היה אקט של ייאוש. היפאנים הפעילו
את הנשק הזה כשאיבדו למעשה את השליטה באוקיינוס השקט והתבוסה
היתה רק עניין של זמן. לדבריו, הקמיקזה הם תופעה מודרנית.
פירוש המושג: “רוח אלוהים” – שמן של רוחות הטייפון שהרסו את
ציי מונגוליה, שניסתה לפלוש ליפאן במאה ה-.13 רז אומר כי “לא
ברור אם יש זיקה ישירה בין הסמוראי, תופעה שהסתיימה במאה ה-,19
לבין הקמיקזה. הקמיקזה התרחשה בתקופה שבה שלט ביפאן טירוף
מוחלט. אך לא היה בתופעה הזאת פן דתי. זו היתה שטיפת מוח
פוליטית”.

מכל מקום, במקרה או שלא במקרה, תופעת הקמיקזה התרחשה בחברה
היפאנית, שידעה את תופעת ה”הראקירי” – התאבדות על ידי ביתוק
הבטן (הרה: “בטן” ביפאנית). התאבדות מסוג זה היתה אופיינית
לסמוראים ונועדה לסיים את החיים בצורה מכובדת, בעקבות מחדל
גדול או בושה שלהם היה אחראי הסמוראי.

שימוש בולט נוסף במתאבדים נעשה במסגרת המאבק של המורדים
הטאמילים נגד השלטון המרכזי בסרי לאנקה. ב-15 השנים האחרונות
כולל המאבק הזה פיגועי טרור ומעשי התאבדות המכוונים נגד בכירים
בשלטון. זהו מאבק בעל היבטים דתיים, לאומיים ולשוניים.
הטמילים, שהם הינדים כמו הרוב המכריע בהודו הסמוכה, מהווים
מיעוט בסרי לאנקה; רוב אוכלוסיית המדינה הם סינגאלזים, בעלי
אמונה בודהיסטית. הטמילים לא בחלו במסגרת מאבקם גם בפגיעה
במטרות של ממשלת הודו, התומכת במשטר הסינגאלזי. היתה זו מתאבדת
טמילית שפוצצה את עצמה ב-1991 והרגה את ראש ממשלת הודו, רג'יב
גנדי.

על כן האנדרטה על שם דב גרונר, למשל, חקוקים דבריו של מייסד
האצ”ל, דוד רזיאל: “ההולכים למות מקימים אותך מולדת”. האומנם
אפשר לאתר מכנה משותף כלשהו בין השאהידים לבין בני דתות אחרות,
שגילו נכונות או אף רצון להקריב את חייהם למען מטרות שונות?

פרופ' סיוון סבור שאכן קיים מכנה משותף: “אלה כמעט בכל המקרים
אנשים שהם מעין 'מתים מהלכים'”. את האבחנה הזאת טבע סיוון ברוח
תפישתם של פסיכולוגים באלג'יריה, שאיבחנו את מבצעי טרור
המתאבדים בארצם כ”מתים על תנאי”.

“הם חיים בייאוש ופועלים מתוך ייאוש קיומי”, ממשיך סיוון, “דב
גרונר היה טיפוס קלאסי של מת מהלך. בשבילו עולם הציוויליזציה
לא היה קיים. הוא היה ניצול שואה וקיבל ארכת חיים. גרונר
השתייך לקבוצה של אנשי לח”י ואצ”ל שהבריטים עמדו להוציאם להורג
(רובם בסופו של דבר לא הוצאו להורג), ואשר ברגע האמת סירבו
לבקש חנינה. האם הם היו אנשים דפרסיוויים? לא. אבל קבוצה
מכריעה מתוכם היו, כמו גרונר, צעירים שזה עתה ניצלו מהשואה
והחיים היו להם לשלל. הם הגיעו עם רצון עז לנקום. אבל יחד עם
זאת, הם חשו כמי שחיים במקרה. לפיכך, הנכונות שלהם לסכן את
חייהם למען מטרה שנתפשה אצלם כנעלה היתה גבוהה ביותר.

“ככלל מדובר באנשים, שגם אם אינם אובדניים באופן אישי, הם
שרויים בתחושת אבדון. ברוב המכריע של המקרים ניתן לראות כי
מדובר באנשים נרדפים, מהשוליים. הם חיים על זמן שאול, בהנחה
שממילא חייהם יהיו קצרים. לכן, הם מוכנים לקחת סיכונים ואף
החלטות התאבדותיות. העיקרון הזה תקף, כמובן, לגבי אלה הנכונים
להקריב את חייהם בכל הדתות ובכל התקופות בלי יוצאים מן הכלל”.

אדון השאהידים

מה היה הנביא מוחמד אומר על כך ששאהידים הם כיום מוסלמים
צעירים, שמתאבדים תוך כדי רצח נשים, ילדים וגברים חפים מפשע?
האם היה מזדעזע עד עמקי נפשו ומורה לחדול מיד מההרג או שמא,
בדומה להנהגה הרוחנית המוסלמית העכשווית, היה מעודד את המשך
מרחץ הדמים?

חוקרים המתמחים בתרבויות עתיקות ודתות תרים אחר תקדים היסטורי
למעשי הרצח של המתאבדים שיוצאים משטחי הרשות הפלשתינית. הם לא
מצאו שום דבר דומה באיסלאם המוקדם. “אינני מוצא בהיסטוריה של
האיסלאם תקדים למעשים הללו”, אומר פרופ' איתן קולברג מהחוג
לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית, “עם זאת אני נרתע מלנחש
מה הנביא מוחמד היה אומר. אי אפשר לפסול את האפשרות שהיה מאשר
מעשי אכזריות. המוסלמים ביצעו מעשי אכזריות ביהודים. הם שחטו,
באישור הנביא מוחמד, את כל בני השבט היהודי קורייזה בעיר מדינה
בחצי האי ערב בשנת .627 מוחמד הצדיק את המעשה וטען כי כל בני
השבט כרתו ברית עם אויבי הנביא. לכן כל השבט חייב. אולם ברור
שיש הבדל בין האירוע הזה לבין המעשים שאנו עדים להם כיום”.

פרופ' קולברג נחשב לאחד המזרחנים המובילים בעולם בחקר תופעת
הקדוש המעונה בדת המוסלמית. הוא כתב את הערך “שאהיד” במהדורה
החדשה והמעודכנת של האנציקלופדיה של האיסלאם.

בשנים 625-623 לספירה זכה מוחמד להתגלות. זה קרה בתקופת קרב
אוחוד בחצי האי ערב. נשמותיהם של הלוחמים שנהרגו בקרב זה עלו
השמימה, כך מספרת אחת המסורות, וגילו אילו תענוגות צפויים להן.
הן ביקשו לספר על כך ללוחמים עלי אדמות כדי שלא יחששו מהקרב.
במסורת אחרת מסופר כי בגן עדן יחכו לשאהיד 72 בתולות. כך
התוודעו לראשונה המוסלמים לתופעת השהאדה: מות קדושים.

בקוראן מופיעה המלה “שאהיד” (ברבים “שוהדאא”) במשמעות של “עד”.
שם נכתב (קוראן, ,3 אל עמראן, 140): “…כדי שהאל יידע מי הם
המאמינים וייקח מביניכם שוהדאא” – קרי, את מי שמתו מות קדושים.
קולברג, במאמרו “מות קדושים והקרבה עצמית באיסלאם הקלאסי”,
מציין כי מלומדים מוסלמים גרסו שהמלה “שאהיד” מסמלת את העובדה
שהאל ומלאכיו עדים לכך שאותו אדם ראוי למקום בגן עדן או,
בפרשנות אחרת, שהאל יעיד שכוונותיו היו טובות וטהורות.

אדון השאהידים (“סיד אל-שוהדאא”) הוא חמזה, דודו של הנביא
מוחמד. לפי אחת המסורות נהרג חמזה בשדה הקרב. מוחמד שקל להשאיר
את גופת דודו בשטח, בלי להביאה לקבורה, ובכך להבטיח שביום הדין
הוא יוחזר לחיים מבטני הציפורים וחיות הטרף. בסופו של דבר נמנע
מלעשות כך כדי שלא לפגוע ברגשותיהן של קרובות המשפחה של חמזה
וכן משום שחשש שפעולה כזאת תשמש תקדים.

תופעת השאהיד קשורה למלחמת הקודש (“ג'יהאד”), שמתייחסת לסדר
העולמי כפי שרואה אותו הדת המוסלמית. האיסלאם, כבר בראשיתו,
חילק את העולם לשניים: “דאר אל איסלאם”, שכולל את כל המאמינים
המוסלמים ו”דאר אל חרב”, שאר בני האדם על פני האדמה – שאותם יש
להשמיד. עם הזמן התרחש שינוי בגישה. המוסלמים הבינו שאם יהרגו
את כל הכופרים בעולם לא יהיה מי שישלם להם מס גולגולת
(“ג'יזיה”). אז אימצו את הגישה שלפיה אלה מבין הכופרים שייכנעו
להם יוכלו להמשיך ולעבוד את דתם ולשלם מס.

“הציווי הפוליטי הוא להרחיב את עולם האיסלאם על חשבון העולם
האחר”, אומר המזרחן פרופ' נחמיה לב ציון מהאוניברסיטה העברית
בירושלים, “זהו תפקיד הג'יהאד. זה מצב פרמננטי. כל עוד קיים
ציווי 'דאר אל חרב', לצאת לג'יהאד זו מצווה. היא מוטלת על
הקהילה, אם כי לא מדובר בחובה אישית כמו תפילה או צום. כדי
לעודד לצאת לג'יהאד צריך לתת למאמינים שכר, גמול, ולשם כך קיים
מושג השאהיד. מי שייצא לג'יהאד וייפול חלל ייחשב לשאהיד, יהפוך
לקדוש. מי שנלחם במערכה נקרא 'שאהיד אל-מערכה'. הוא ייקבר על
מדיו והטיפול בו יהיה שונה. בדרך כלל גופה צריך לרחוץ לפני
הקבורה. אבל שאהיד, בעצם נפילתו הוא טהור ועולה ישירות לגן
עדן”. חכמי ההלכה נסמכים כאן על דברים שאמר מוחמד בקרב אוחוד:
“אל תרחצו את השאהידים, שכן ביום תחיית המתים כל פצע שלהם ידיף
ניחוח של מושק”.

הנביא מוחמד מנה שלושה סוגים של שאהידים: הראשון הוא הלוחם
היוצא לקרב לא על מנת להרוג ולא על מנת להיהרג; השני יוצא לקרב
במטרה להרוג באויב בלי שהוא עצמו ייהרג, והשלישי מבקש להרוג
באויב ולהיהרג. כולם יבואו על שכרם, אך הגמול הגדול ביותר יהיה
מנת חלקו של מרטיר מהסוג השלישי. התנהגות זו נקראת “טלב
אל-שהאדה” (בקשת מות קדושים). ביום הדין הוא יופיע כשחרבו
השלופה מונחת על שכמו, ינהגו בו כבוד רב יותר מאשר בנביאים
והוא ישכון בכל מקום שבו יחפוץ בגן עדן.

דת כובשת

התופעה של נכונות להקרבה עצמית בהקשרים דתיים קיימת בשלוש
הדתות המונותיאיסטיות: היהדות, הנצרות והאיסלאם. השאלה באיזה
סוג של מוות בוחר המאמין נגזרת במידה רבה ממעמדה בעולם של כל
אחת מהדתות הללו בשנות התהוותה והתפתחותה. בתקופת זוהרה של
האימפריה הרומית היו היהדות והנצרות דתות נרדפות. לעומתן,
האיסלאם נולד במאה ה-7 לספירה, לאחר הפילוג באימפריה הרומית,
בתקופה של ואקום מדיני גלובלי, מה שאיפשר לו לצבור כוח והשפעה
מהר יחסית.

“הנוצרים הראשונים היו פאסיוויים. הם קיבלו באהבה את המוות. הם
הגישו את הלחי השנייה”, אומר ד”ר אביעד קליינברג מהחוג
להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. קליינברג, המתמחה בראשית
הנצרות, טוען כי “אין עדויות על נוצרים נרדפים שמנסים להגן על
עצמם. מתקופת נירון קיסר במאה הראשונה לספירה ועד המאה הרביעית
לספירה הם מובלים כצאן לטבח. העיקרון שהנחה אותם היה שיש סמכות
שהיא מעבר לסמכות האנושית, ואשר למענה כדאי למות. אם אתה פועל
בשמה של הסמכות הזאת, אתה נמצא מעבר לטוב ולרע”. מודל המוות
אצל הנוצרים הראשונים היה ישו. הוא השה המובל לעולה, שבמותו
מכפר על כל העוונות.

אולם בהדרגה עברה הנצרות מפציפיזם לתפישה “שמשונית” של “תמות
נפשי עם פלישתים”, אומר קליינברג. המהפך בתפישה, שלפיה אנשים
שמתים במלחמה הם קדושים, התפתח בתקופת מסעי הצלב מאז המאה ה-
.11″עם זאת, אין בנצרות תופעה של התאבדות. הצלבן שנלחם יוצא
אולי למשימות התאבדות, אבל אין קידוש של מתאבדים. הנצרות דוחה
תופעה זו. המתאבד, לפי תפישתה, אינו מרוויח כלום”.

היהדות מגנה התאבדות, אך גם היא מעלה על נס שורה של מעשי
התאבדות. חלקם נחשבו למעשי מופת או שפורשו כמעשי קידוש השם
והיו לאבן פינה במיתוס ההיסטורי. מהבולטים שבהם היו מות שמשון
והתאבדות שאול המלך לאחר התבוסה במערכה נגד הפלישתים בגלבוע.
אך המונחים “שמד” ו”קידוש השם” נטבעו בעקבות הגזירות בתקופת
שלטון יוון ורומי. בספר מכבים ב' מסופר על מות חנה ושבעת בניה.
רבי עקיבא היה בין מקדשי השם בעקבות מרד בר כוכבא בשנת 135
לספירה. הוא הוצא להורג כי התעקש לקרוא קריאת שמע.

אבל אירוע ההתאבדות הבולט מכולם, אם כי לא היחיד מסוגו, היה
ההתאבדות ההמונית במצדה בשנת ,73 שלוש שנים לאחר חורבן בית
שני. היו גם מעשי התאבדות המוניים ביודפת ובגמלא. כאלף שנה
מאוחר יותר, במאה ה-,11
התרחש בעמק הריין בגרמניה אירוע דומה. בעת מסע הצלב הראשון
הציבו הנוצרים לפני הקהילות היהודיות במגנצא ובוורמיזא את
הברירה: טבילה או מוות (גזירות תתנ”ו). היהודים בחרו למות על
קידוש השם. מאות יהודים הרגו את ילדיהם ונשותיהם ואחר כך
התאבדו. ד”ר ישראל יובל מהחוג להיסטוריה של עם ישראל
באוניברסיטה העברית חקר את ההשפעות שהיו לכך על דעת הקהל
הנוצרית. מתברר שההתאבדות ההמונית היתה בין הגורמים שעיצבו את
הדימוי של היהודים כבעלי תכונות רצחניות. “אבל היהודים שהתאבדו
לא הרגו אחרים”, אומר יובל, “הם אמרו: לא שווה לנו לחיות בעולם
שבו איננו יכולים למלא את אמונתנו. הם העדיפו את הקיום הרוחני
על פני הקיום הפיסי”.

לעומת ההקשר המגננתי שבו פעלו הנצרות בתחילתה והיהדות, ב-200
השנים הראשונות לקיומו היה האיסלאם דת כובשת ומנצחת. כבר במאה
ה-9 הגיעו המוסלמים לשיא כוחם ופריחתם. ואכן, כל ההבטחות של גן
עדן המופיעות בקוראן ובמסורות הן ממאה השנים הראשונות של
האיסלאם. הן נועדו לפתח תרבות לוחמת. החל במאה ה-11 עבר
האיסלאם למגננה. בשלב זה הלכה וגברה תופעה אחרת, של שאהידים
שמסרו את נפשם במאבקים איסלאמיים פנימיים (דוגמת המלחמות בין
השיעים לסונים).

מעלותיה של השהאדה לעומת קדושת החיים, אומר פרופ' קולברג,
נדונו על ידי חכמי ההלכה באיסלאם בזיקה ברורה לדיון בג'יהאד.
אחת השאלות שהעסיקה אותם היתה: האם מותר ללוחם בודד לתקוף כוח
גדול של האויב? אחד ממייסדי האסכולה החנפית, מוחמד בן אל-חסן
אל-שיבאני, שחי במחצית השנייה של המאה ה-8 לספירה, אמר: לאדם
בודד מותר לתקוף אפילו אלף אנשי אויב אם יש סיכוי סביר שייוותר
בחיים או שיפגע באויב לפני שייהרג. אם קיים חשש ניכר שייהרג
בלי שיפגע באויב, כי אז פעולתו היא מגונה, מאחר שהוא חושף עצמו
למוות בלי שצפוי רווח למוסלמים.

אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ

סביר להניח, אם כן, שהשאהידים של ימינו היו מקבלים היתר מידי
האסכולה החנפית, בתנאי אחד – שיכוונו את פעולותיהם כנגד לוחמים
ולא כנגד אזרחים. כפעולה “נגד האויב”, הם בהחלט עומדים
בקריטריונים שהציב מוחמד בן אל-חסן אל-שיבאני.

עד כמה, אם בכלל, קשורה התופעה של טרור מתאבדים, שישראל חווה
על בשרה היום, לטקסטים שמופיעים במקורות האיסלאם ההיסטוריים?
פרופ' קולברג אומר כי “יש כאן אמנם המשכיות, אבל הסיטואציה
שונה מאשר בימי הביניים. יש כאן דברים שלא היו בעבר. לא היה אף
פעם מצב שמדינה כמו המדינה היהודית, הנתפשת כמדינה של כופרים,
הוקמה בתוך שטח הנחשב ואקף השייך לאיסלאם. ההתפתחות בחשיבה
הפלשתינית בכיוון זה החלה להתגבש כבר ב-,1967 אבל היא תפסה
תאוצה בשנים האחרונות. התנועות הפלשתיניות הרדיקליות מסתמכות
כיום על טקסטים מימי הביניים בבואן להסביר את תופעת השאהידים”.

במאמרו כותב קולברג כי “ישנם כיום אנשי הלכה מוסלמים, שקובעים
מפורשות כי אילו היו בימי הנביא מוחמד חומרי נפץ מודרניים, היו
המוסלמים עושים בהם אותו שימוש בדיוק כמו הלוחמים השאהידים היום”.