"התייר הרוחני" מתאר את מסעו של מיק בראון, עיתונאי בריטי, רציונליסט ספקן, בעקבות אמונות העידן החדש בעולם. תשובות מוחלטות הוא לא מצא, אבל השיג סוג של שלווה שלא האמין שאפשר למצוא
שירי לב-ארי
"אני יושב בטרמינל של שדה התעופה בשיקגו ב-11 בלילה, מחכה לטיסה פנימית מתעכבת שתיקח אותי לניו אורלינס. פתאום, בלי שום הסבר, הפטפוט המייגע של מחשבותי שוכך לתוך מרכז שליו ושקט. תחושה של שלווה גדולה יורדת עלי, הוודאות שהכל כפי שהוא אמור להיות, שהעולם הוא אינסופי בפלאיו, מוחלט בהרמוניה שלו, ושאני בטוח בתוך חיבוקו המרגיע". כך כותב העיתונאי הבריטי מיק בראון במבוא לספרו "התייר הרוחני – מסע אל קצות האמונה", שרואה אור בימים אלה בעברית בהוצאת פראג. "הרגשתי" הוא ממשיך, "כאילו אלוהים נמצא בתוכי. הסבל, שגילגל עגלה עמוסה במטען על פני המסלול הריק ונעצר, תפס את החיוך פזור הדעת שלי והשליך אותו בחזרה אלי; אלוהים נמצא גם בו, וגם בעגלה, במטען, בהמהום אורות הניאון, בלחש הקלוש של מערכת הכריזה, ובמטוס שנשא אותי בשלום לניו אורלינס".
"התייר הרוחני" הוא מסע תיעוד עיתונאי בעקבות גלי אמונות העידן החדש שמתעוררים בעולם, מסע שמתחיל בלונדון וממשיך להודו, לארצות הברית, לגרמניה וחוזר לבריטניה. בימים שסממני העידן החדש נמצאים בכל מקום, והמלה "רוחניות" נישאת בפיותיהם של מיליונים המחפשים משמעות, החליט עיתונאי בריטי, שמגדיר עצמו מראש כספקן רציונליסט, לנסות לרדת לסוף דעתם ולצאת למסע בעקבות האמונה. ההחלטה התגבשה בעקבות מפגש שאירגן בשבילו ידידו המוסיקאי ואן מוריסון עם אדם המתגורר בצפון לונדון, בנג'מין קרים שמו. קרים מציג את עצמו כהתגלמות בשר ודם של האלוהים, גלגולו הנוכחי של ישו. הכתבה שפירסם בראון בעקבות המפגש עם קרים ועם אנשים אחרים שמאמינים כי אלוהים (תחת השם מייטריה) נמצא על כדור הארץ ועומד לחשוף את עצמו בקרוב, זכתה להדים רבים. בראון הבין שנגע בנקודה רגישה.
"התייר הרוחני" כתוב בבהירות ובכנות. מצד אחד המחבר רוצה להאמין אמונה חד משמעית במשהו, משתוקק להשתכנע, מתקנא במשוכנעים; מצד שני הוא לא מפסיק להעלות שאלות ספקניות ולהפעיל את החלק שהבודהיזם כל כך ממליץ לנטרל: המחשבה, המודעות. הספר בנוי ככתבה עיתונאית רחבת היקף – הוא כולל תיאורים של בראון את התנסויותיו האישיות, ראיונות עם גורואים, לאמות, מורים רוחניים, תלמידים וסתם תרמילאים, ומידע רב, לרבות סקירות ביוגרפיות של מורים רוחניים ידועי שם וחוקרי תורת הנסתר, סקירות היסטוריות של תנועות ומוסדות בולטים בתחום, והסברים על תורות מזרחיות. בראון נוסע לפגוש את הגורו ההודי סאי באבא, נפגש עם לאמה אוסל, ילד ספרדי שלפי האמונה הטיבטית הוא גלגול נשמתו של לאמה חשוב, מגיע לאשראם של גורו אורובינדי ו"האמא המתוקה" בפונדיצ'רי שבהודו, ואף לאשראם הנמצא בכפר גרמני, שבו מתגוררת אמא מירה, צעירה הודית שלפי מאמיניה גם היא ייצוג בשר ודם של אלוהים (בהודו מכנים אדם כזה אוואטר). בראון מצטט שיחה שקיים עם הדלאי לאמה במנזרו שבדרמסלה, משוחח עם הזמר סטינג על פגישתו האישית עם מאמאצ'י הגורואית המחבקת, וחוזר הביתה, לבריטניה, מאושר אבל מודע: הוא יודע שגם האושר הזה יחלוף, כמו כל דבר אחר.
בראון, בן 50, עיתונאי ב"סאנדיי טלגרף" ושדר רדיו בבי-בי-סי, פירסם עד כה שני ספרים: "ריצ'רד ברנסון, הסיפור הפנימי" ו"דופק הלב האמריקאי: מסעות מוודסטוק לסן חוזה לפי שמות שירים". את "התייר הרוחני" (בקרוב יופץ בארץ דיסק בשם זה בהשראת הספר, עם מוסיקת ניו אייג' שבחר המחבר) החליט בראון לכתוב מסיבה מקצועית
ואישית. "כעיתונאי מעניינת אותי תופעת החיפוש הרוחני", הוא אומר בראיון טלפוני מלונדון, "במסגרת העבודה אני מראיין הרבה אנשים – בהם גם סופרים, אמנים, כוכבי קולנוע – ויותר ויותר אני שומע אותם מסבירים עד כמה היו רוצים להוסיף איכויות רוחניות לחייהם. זה נמצא באוויר. כעיתונאי הרגשתי צורך ללמוד את הנושא הזה. מעבר לכך, דברים מסוימים בחיי האישיים הובילו אותי למסע הזה. היתה לי סדרה של שאלות אל עצמי על חיי ועל המשמעות שלהם, שאלות שעוברות במוחו של כל אחד, רק שאצלי הן חזרו על עצמן בעקשנות".
את הרגע המאושר ההוא בשדה התעופה של שיקגו בראון מכנה רגע של התעלות. כפי שהוא מעיד על עצמו במבוא לספר, הוא לא חווה כל התגלות שהעניקה לו אמונה, אבל הוא בהחלט החל להאמין שהעולם הוא יותר רוח מאשר חומר, ושהנסתר נוכח יותר מן הגלוי. "אני לא יודע איך זה בישראל", הוא אומר, "אבל באנגליה ובארצות הברית יש משבר אמונה. כל המוסדות המסורתיים שנתנו לאנשים משמעות בחיים מתחילים להיעלם ב-50-40 השנים האחרונות. יש שבירה של התא המשפחתי, חוסר ודאות בתעסוקה, ביחס לממסד הדתי. אנחנו חיים בעידן מאוד חומרני. המטריאליזם והמדע הרציונלי הפכו בעצם לדתות של העידן שלנו, אבל שניהם לא עונים על שאלת המסתורין של החיים. אנשים מחפשים תשובה אולטימטיווית, הם רוצים לדעת למה הם כאן ולמה הם חייבים למות בסוף. אחרי הנוחות החומרית והדחף להאכיל ולהלביש את עצמם, מגיע שלב השאלות האקזיסטנציאליות".
הספר מעורר תחושה בלתי נמנעת שהאנושות עומדת לפני שינוי גדול.
"הרעיונות התיאוסופיים המוזכרים בספר, שמדברים על האבולוציה של התודעה, טוענים שאנחנו מתפתחים לכיוון רוחני ולכיוון של הארה. אני לא יודע אם זה נכון, לא מצאתי ראיות ודאיות לכך, אבל יש תחושה עצומה שמתקיימת עכשיו תקשורת בינינו לבין עצמנו כמשפחה אנושית אחת גדולה, וגם תקשורת בינינו לבין העולם שבו אנו חיים, כי האדם הוא חלק מהטבע. זו תפישה הוליסטית של הקיום, והיא בהחלט מתפתחת. יש רעב רוחני עצום שלא מסופק על ידי הדתות הרגילות או על ידי המטריאליזם והמדע – וזו תופעה חוצת תרבויות. לפני כמה ימים שוחחתי עם הסופר פאולו קואלו ('האלכימאי', 'ורוניקה מחליטה למות') שביקר לאחרונה באיראן. לדבריו, בישראל ובאיראן נמכרים ספריו במספר דומה יחסית לאוכלוסייה. זה מעניין כי אלה תרבויות שונות זו מזו. לפי מה שהוא אומר, אחד מכל חמישה אנשים בישראל קרא אחד מהספרים, ואחד מכל ארבעה אנשים באיראן. כאילו התפתחה בעולם שפה גלובלית משותפת".
מסעו הרוחני של בראון לא כלל את ישראל. הוא שואל שאלת תם: מה מצב הרוחניות בישראל, האם גם כאן יש קרקע פורייה למיסטיקה ולזרמים רוחניים שונים. התשובה החיובית הפתיעה אותו. "המסע שתואר בספר נעשה מעצמו", הוא מסביר, "דבר אחד הוביל לדבר שני, נתתי לרוח לסחוף אותי. התחלתי עם בנג'מין קרים בלונדון, אחר כך סיפרו לי על סאי באבא ואז עלתה שאלת האוואטר. זה לא סחף אותי לישראל, וחבל שלא. אולי בפעם הבאה אגיע גם לירושלים. אני לא ממש מכיר את המסורת היהודית. גם לא גדלתי עם אמונה נוצרית עמוקה; ההורים שלי אמנם קראו לעצמם נוצרים אבל לא הלכנו לכנסייה, ואף פעם לא חשתי קשר לנצרות. וכמוני יש מיליוני אנשים בעולם שלא גדלו בצל הדת, וחשים שמשהו חסר להם, שיש להם צורך בהסבר עמוק לשאלות החשובות ביותר. הרבה אנשים מדחיקים את השאלות האלה כי הן נראות חסרות תשובה, אבל התשוקה למצוא את הדברים שמעניקים לחיים מתיקות ומסתורין מאפיינת אותנו כבני אנוש".
יש היום חשש מגלי האי-רציונליות שמתגברים בחברות ובתרבויות שונות בעולם. איך אתה תופש את התופעה הזאת?
"אי-רציונליות כשלעצמה היא לא דבר חיובי, אבל אני חושב שדווקא בחינה מחדש של השקפת העולם הרציונליסטית, המדעית, המערבית הטהורה, היא חיונית, משום שפעמים רבות היא מותירה את הנשמה האנושית ריקה, יבשה ודי מיואשת. האי-רציונליות כשלעצמה אינה מועילה מפני שעל פיה, אנשים יכולים להאמין בכל דבר, ותנועת העידן החדש הרי מכילה בתוכה גם דברים באמת מטופשים, שטויות. אני לא חושב שההארה מושגת באמצעות קריסטלים וארומותראפיה או כל שאר התראפיות של העידן החדש. יש המון שרלטנים בתחום. אבל העידן החדש נהפך בעצם לסופרמרקט, ובמובן מסוים זה טוב, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האדם הפשוט נחשף לרעיונות ולכוחות שבעבר לא היתה לו הזדמנות לפגוש. אז יש לך בסופרמרקט קצת בודהיזם, שמאניזם אמריקאי, הינדואיזם וכו', אבל כמו בכל סופרמרקט אתה צריך לבחון בזהירות מה אתה קונה, ולוודא שלמוצר שאספת מהמדף יש איכות מסוימת, כי יש שם גם הרבה ג'אנק והבטחות שווא".
אז היכן עובר הגבול? איך מבחינים בין המוצרים?
"אדם חייב להיות המדריך של עצמו בעניין הזה, להשתמש בשכל הישר ובלב, וזה קשה כי יש היסטוריה ארוכה של אנשים שנפגעו. סאי באבא, שתיארתי בספר, בא מהמסורת ההינדית ונקרא אוואטר, ויש מאות אלפי אנשים שמגיעים להודו רק כדי לראות אותו. נדרשת דרגה גבוהה של אמונה כדי לקבל את הטענות הנאמרות על סאי באבא, ויש כל כך הרבה גורואים ומוסדות שיכולים לנצל את האמונה הזאת. כבר היו דיווחים על הטרדות מיניות ומעילות כספים באשראמים. יש משהו מאוד מסוכן ובעייתי ביחסי גורו-מאמין, ופעמים רבות זה יכול להיות מסוכן לגורו בדיוק כפי שזה מסוכן למאמין. גורואים יכולים להיהפך לחמדנים, לנפח לעצמם את האגו מעבר לכל פרופורציות. מה שקרה לגורו רג'ניש, הידוע יותר בשם אושו, הוא דוגמה מצוינת".
האם החלוקה בין העולם המערבי לעולם המזרחי מתחלפת בחלוקה בין עולם רציונליסטי לעולם מיסטי? ובמקרה כזה, לאיזו חברה יש סיכוי טוב יותר לשרוד?
"אני לא חושב שחלוקה כזאת היא ריאלית. יש בעולם מגמת פיוס בין הרציונליסטי והמיסטי. השקפת עולם מיסטית לא תפתור את בעיות העולם במישור הפרקטי, והפרקטיקה של המדע לא פותרת את השאלות המיסטיות של החיים. אנחנו צריכים להציל את עצמנו בעצמנו, כל אחד צריך למצוא בעצמו את המשמעות של חייו. אף מורה לא יכול ללמד את זה".
כאדם פרטי וכעיתונאי, איך משאירים מקום לספק במסע כזה?
"הספר נע בעקביות בין התשוקה למצוא משהו להאמין בו לבין הקול בקצה התודעה ששואל 'אבל האם זה אמיתי?'. מאמינים שקוראים את הספר חושבים שהוא נכתב בידי אדם ספקן, וספקנים שקוראים את הספר חושבים שהוא נכתב בידי אדם מאמין".
אתה מגדיר את עצמך כאדם מאמין?
"אני מאמין בטוב, בחסד של בני אדם. אני מאמין שאנחנו יצורים אלוהיים, ושיש גרעין אלוהי בכל אחד ובכל דבר, אבל אין לי שום מושג על טבעו של האלוהים הזה".
באחד הפרקים בספר מסופר על נס שאירע בביתו של נהג מונית לונדוני: תמונות עם דיוקנו של סאי באבא החלו לייצר בעצמן "ויבוטי" – אפר קדוש. בראון נסע עם ידיד לבדוק את הסיפור, והתרשם כי הוא אמיתי. על הזכוכיות שכיסו את התמונות היה אפר שמתחדש כל זמן. בחלק מהתמונות הוא נאגר בין התצלום לזכוכית. עמיתיו של בראון במערכת העיתון פיקפקו בסיפור, אבל לא גילו כל עניין לבדוק אותו בעצמם. בראון הרגיש בודד בתוך מה שמכנה אחד מידידיו המאמינים "מחנה הריכוז של הרציונליות".
"זה עולה רק קצת יותר משלושה פאונד לנסוע ברכבת התחתית לצפון לונדון", הוא אומר, "אבל הם לא יעשו את זה, כי אנשים בעלי השקפה רציונלית חוששים לערער את עולמם. אני מניח שהזרם המרכזי בעיתונות מחשיב את מרבית הרעיונות שבספר לאבסורדיים. הרבה קולגות שלי הרימו גבה כשסיפרתי להם מה אני עושה. אבל העיתונים היום כותבים על הנושאים האלה יותר ויותר, לפני 20-10 שנה לא יכולתי לכתוב כתבות מהסוג הזה. אף מגזין לא היה נותן לי אז לכתוב כתבה על ילד ספרדי בן 11 שכולם מאמינים שהוא גלגולו של לאמה ישה הטיבטי".
על השאלה כיצד השפיע המסע על חייו, והאם נותרו בידיו אמיתות שהן מעבר לכל ספק, עונה בראון: "אחד הדברים שהעסיקו אותי עד לפני המסע היה השאלה מהו האושר, איפה אני יכול להשיג אותו, וכמה זמן הוא יימשך. אני חושב שבעקבות המסע אני פחות מוטרד מהשאלה הזאת. אני לא מרגיש צורך נואש לחפש משהו, למדתי לקבל את הדברים כפי שהם; לא מוצאים אושר נצחי, האושר בא והולך. מכל הדברים שחוויתי נגעו בי מאוד עקרונות הבודהיזם, שהפכו מאז לחלק מחיי. יש בבודהיזם משהו מאוד מעשי, הגיון בריא. אני מנסה לחיות יותר לאור עקרונות כמו חוסר היקשרות, ולקחת אחריות על כל דבר שאני עושה. אני יכול לומר שהיום אני יותר שמח מכפי שהייתי לפני המסע".
{הופיע בעיתון הארץ, 7/6/2000}
אתר הידען היה חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ עד סוף שנת 2002.
