‫טכנולוגיית מידע – רשת הצללים / ג’וליאן דיבל‬

ממשלות ותאגידים שולטים כיום באינטרנט יותר מאי-פעם. פעילים בתחום הדיגיטלי מעוניינים ליצור רשת חלופית שלעולם לא יהיה אפשר לחסום, לסנן או לסגור

רגע אחרי חצות, ב-28 בינואר 2011, אחרי שלושה ימים רצופים של הפגנות המוניות נגד השלטון שאורגנו בחלקן באמצעות פייסבוק ורשתות חברתיות מקוונות אחרות, עשתה ממשלת מצרים דבר שטרם נשמע כמותו בהיסטוריה של התקשורת במאה ה-21: היא כיבתה את האינטרנט. האופן המדויק שבו נעשה הדבר עדיין אינו ידוע, אך העדויות מרמזות שכל מה שנדרש היה חמש שיחות טלפון למקומות הנכונים – שיחה אחת לכל אחד מספקי האינטרנט (ISP) הגדולים במדינה. רשומות הניתוב ברשת מראות ש-12 דקות לאחר חצות, לפי שעון קהיר, החל Telecom Egypt, ספק האינטרנט המוביל, לנתק את החיבורים של לקוחותיו לאינטרנט, וארבעת הספקים האחרים הלכו בעקבותיו ב-13 הדקות שלאחר מכן. הפעולה הושלמה 40 דקות לאחר חצות: על פי ההערכה, כ-93% מן האינטרנט המצרי לא היו נגישים עוד. בבוקר, עם זריחת החמה, עשו המפגינים את דרכם לכיכר תחריר בחשכה דיגיטלית כמעט מוחלטת.

מבחינה אסטרטגית וטקטית, השפעת החשכת האינטרנט לא הייתה גדולה. מספר המפגינים באותו יום היה הגדול ביותר, ובסופו של דבר ידם הייתה על העליונה. עם זאת, הכיבוי היה דוגמה מבהילה ושיעור חשוב שהיינו צריכים ללמוד מזמן, בדבר פגיעותו של האינטרנט להשתלטות מלמעלה.

שמענו הרבה על יכולתו של האינטרנט להתנגד לשליטה כזאת. היסודות הטכנולוגיים של הרשת, כך מספרים לנו לפעמים, ראשיתם בחיפוש שנעשה בתקופת המלחמה הקרה אחר תשתית תקשורת איתנה כל כך, עד שאפילו התקפה גרעינית לא תוכל לשתק אותה. אמנם הסיפור הזה נכון רק בחלקו, אבל הוא מתאר מעט מן העוצמה שמובנית בתכנון המבוזר האלגנטי של הרשת. פרוטוקול TCP/IP, שמגדיר את האינטרנט באמצעות הנתיבים המרובים והעודפים שהוא יוצר בין כל שני צמתים ברשת, ובאמצעות יכולתו לאמץ צמתים חדשים בכל רגע, אמור להבטיח את זרימת המידע בלי קשר לכמות הצמתים שנחסמו או לגורם החסימה, אם מדובר בפצצה גרעינית ואם במשטר רודני. וכדברי אמרתו המפורסמת של פעיל הזכויות הדיגיטליות, ג’ון גילמור: “האינטרנט מפרש את הצנזורה כפגיעה פיזית ויוצר נתיבים כדי לעקוף אותה.”

זה, בכל אופן, היה התכנון. בפועל, אם חמש שיחות טלפון יכולות לנתק את הגישה של 80 מיליוני מצרים לאינטרנט, משהו אינו פועל כמתוכנן. הניתוק במצרים היה רק הדוגמה הבולטת ברשימה הולכת ומתארכת של דוגמאות לכך שהאינטרנט יכול להיות פגיע מאוד להשתלטות מלמעלה. במהלך המהפכה בתוניס, חודש לפני כן, נקטו הרשויות גישה ממוקדת יותר וחסמו רק כמה אתרים מרשת האינטרנט הלאומית. בהפגנות שנערכו לאחר הבחירות באירן, ב-2009, האטה הממשלה האירנית את התעבורה ברשת הפנים-ארצית במקום לעצור אותה לגמרי. כמו כן, במשך שנים העניקה “חומת האש הגדולה” לממשלת סין את היכולת לחסום כל אתר אינטרנט שבחרה. בדמוקרטיות המערביות, מיזוגים של ספקי האינטרנט הובילו למספר מצומצם של ישויות תאגידיות, ששולטות בחלקים גדולים יותר ויותר של התעבורה באינטרנט. הדבר העניק לחברות כמו Comcast ו-ATT את המניע ואת היכולת לזרז את התעבורה של שותפי המדיה שלהן על חשבון המתחרים.

אז מה קרה, והאם אפשר לתקן זאת? האם אפשר לשחזר את העמידות ואת והדינמיות של האינטרנט כפי שהן מופיעות בתיאורו האידילי של גילמור, תכונות המאפשרות לרשת להתגבר על חסמים ועיכובים ממשלתיים ותאגידיים? קהילה קטנה אך מסורה של פעילים בתחום הדיגיטלי עובדת על פתרון, וכך הוא עשוי להיראות.

זהו אחר-צהריים בהיר בתחנת הכוח וין-זֶמֶרינג, בווינה שבאוסטריה. אהרון קפלן בילה את שבע הדקות האחרונות כלוא בתוך מעלית שירות חשוכה וצפופה, בדרכו אל קצה ארובת הפליטה של המפעל, שגובהה 200 מטרים – המבנה הגבוה ביותר בעיר. כשקפלן יוצא בסופו של דבר אל המשטח שבפסגה, הנוף סביבו משתרע ממרגלות הרי האלפים במערב ועד אדמות סלובקיה הירוקות שבמזרח, ונהר הדנובה מנצנץ היישר למטה. אלא שקפלן לא בא לכאן בשביל הנוף. הוא ניגש היישר אל קצה המשטח, כדי להעיף מבט בארבע נתבי Wi-Fi קטנים שהוצמדו למעקה הבטיחות ושמזג האוויר נתן בהם את אותותיו.

הנתבים האלה יוצרים את אחד הצמתים ברשת קהילתית ללא מטרות רווח ושמה FunkFeuer, שקפלן הוא אחד ממייסדיה ומפתח ראשי בה. האותות שהנתבים משדרים וקולטים מקשרים אותם, במישרין או בעקיפין, לכ-200 צמתים דומים על גגות בכל רחבי וינה. כל אחד מהם בבעלותו של משתמש פרטי שהתקין ומתחזק אותו, וכל אחד מהם תורם את רוחב הפס שלו לחיבור אינטרנט מהיר וקהילתי המשרת שטח רחב כמעט כמו זה שקפלן רואה סביבו מקצה הארובה.

רשת FunkFeuer היא מה שידוע בשם רשת סבך (mesh) אלחוטית. לא צריך לשלם דמי חיבור לרשת זו. כל מה שאתם צריכים זה חומרה במחיר של 150 דולר (“לא יותר מנתב Linksys בתוך קופסת אוכל מפלסטיק,” אומר קפלן), גג לשים עליו את הציוד, וקו ראייה לצומת אחד נוסף לפחות. אין צורך בקשר רדיו ישיר עם יותר מכמה צמתים, מכיוון שכל צומת סומך על שכניו הקרובים שיעבירו הלאה מידע שמיועד לצמתים שהוא-עצמו אינו מסוגל להגיע אליהם. בחודשיה הראשונים של הרשת, זמן קצר אחרי שקפלן וחברו מיכאל באואר הקימו אותה ב-2003, היו ברשת קצת יותר מ-10 צמתים, ושיטת השידור “מיד ליד” הייתה עניין מפוקפק: אם צומת אחד בלבד הפסיק לפעול, רוב הסיכויים שהאחרים היו מתנתקים זה מזה, או חמור מזה, הם היו מתנתקים גם מן הנתב היחיד שחיבר את כל הרשת לאינטרנט החיצוני. באותם ימים, נזכר קפלן, “היינו צריכים להיאבק” כדי לשמור על הרשת במצב פעיל לאורך כל שעות היממה. הוא ובאואר ביקרו פעמים רבות בבתים כדי לסייע בתיקון צמתים שהתקלקלו – בין השאר, עבודה על גג בשעה שתיים בבוקר, בעיצומה של סופת שלג וקור של מינוס 15 מעלות, שהתאפשרה רק בזכות ספלי היין החם שהעבירה להם אשתו של קפלן.

עם זאת, כשהקהילה הטכנית של “עשה-זאת-בעצמך” בווינה הבינה מה FunkFeuer מציעה, החלה הרשת לגדול. בשלב מסוים, כשהיו בה בין 30 ל-40 צמתים, היא נהייתה יציבה. הטופולוגיה של הרשת נעשתה עשירה דיה כדי להבטיח שאם צומת כלשהו כשל, האחרים שהסתמכו עליו הצליחו למצוא נתיב אחר. הרשת הגיעה לצפיפות קריטית שבה, כפי שקפלן מנסח זאת: “הקסם של רישות הסבך מתחיל לפעול.”

רישות הסבך הוא טכנולוגיה צעירה יחסית, אך ה”קסם” שעליו מדבר קפלן אינו דבר חדש: זהו אותו עיקרון שעמד בבסיס מוניטין העמידות של תשתית האינטרנט. ניתוב ממותג-חבילות בשיטת “אחסן-וקדם” – שבו כל מחשב שמחובר לרשת מסוגל לא רק לשלוח ולקבל מידע אלא גם להעביר אותו בשביל מחשבים מחוברים אחרים – הוא מאפיין מרכזי של ארכיטקטורת האינטרנט מראשיתה. זה מה שיוצר את מגוון נתיבי השידור הזמינים, המאפשרים לו פשוט “לעקוף פגיעות”, וזה מה שעושה את האינטרנט, לפחות בתיאוריה, לקשה כל כך לחיסול.

אילו הייתה המציאות של האינטרנט כיום דומה יותר לתיאוריה, לא היה צורך ברשתות סבך. אך בעשרים השנים שבהם גדל האינטרנט מעבר לשורשיו האקדמיים והפך לשירות המסחרי הנפוץ שאנו מכירים, התפקיד של עקרון “אחסן-וקדם” היה לפחות ופחות משמעותי. הרוב המכריע של הצמתים החדשים שהתווספו לרשת בתקופה זו היו מחשבים ביתיים ועסקיים, שהתחברו דרך ספקי אינטרנט. במודל החיבור של הספקים, המחשב של הלקוח לעולם אינו משרת כתחנת ממסר: הוא תמיד רק נקודת קצה, מסוף ששולח ומקבל מידע אך ורק דרך המחשבים של הספק. במילים אחרות, הצמיחה האדירה של האינטרנט לא הוסיפה כמעט נתיבים חדשים למפת הרשת, אלא בעיקר רחובות ללא מוצא. ספקי השירות ורכזי תעבורה אחרים הפכו לנקודות מוקד לשליטה על מאות מיליוני הצמתים שהם משרתים. אם ספק השירות נופל או מנתק אותם, אין לצמתים האלה דרך לעקוף את הפגיעה. במקום לשמור על אינטרנט חסין מפני פגיעות, הפכו ספקי השירות, הלכה למעשה, לנקודות התורפה של הרשת.

לעומת זאת, רשתות הסבך עושות בדיוק את מה שספקי השירות אינם עושים: הן מאפשרות למחשב של המשתמש לפעול כתחנת ממסר לנתונים. במונחים פחות טכניים: הן מאפשרות למשתמש להפסיק להיות סתם לקוח, ולהתחיל להיות בעצמו ספק אינטרנט. כדי להיטיב להבין את משמעות הדבר, דמיינו מה יכול היה לקרות ב-28 בינואר במצרים, אם התקשורת בין האזרחים לא הייתה עוברת דרך מספר ספקים מצומצם, אלא דרך רשת סבך. לכל הפחות, היו נדרשות הרבה יותר מחמש שיחות כדי לסגור את הרשת. מכיוון שכל משתמש ברשת הסבך שולט בפיסת התשתית הקטנה שלו, ייתכן שהיו נדרשות שיחות כמספר המשתמשים – והיו נדרשים הרבה יותר מאמצי שכנוע עבור רובם מאשר נדרשו למנהלי ספקי השירות.

סשה מיינרט, בן 37, הוא שחקן מרכזי בסצנת רישות הסבך הקהילתי מאז שזו הופיעה. כשהיה סטודנט לתואר שני באוניברסיטת אילינוי, הוא סייע ליצור את הרשת האלחוטית הקהילתית של שמפיין-אורבנה (CuWiN), אחת הרשתות הראשונות מסוג זה בארה”ב. לאחר מכן, היה שותף בארגון צוות תגובה של מתנדבים, שהקים רשת סבך מאולתרת בקוטר של 60 קילומטרים באזור האסון של הוריקן קתרינה והחזיר את התקשורת לאזור בשבועות הראשונים לאחר הפגיעה. באותן שנים הוא עבר להתגורר בבירה וושינגטון במטרה להקים עסק לרשתות קהילתיות, אך בדרך “ניצוד”, כדבריו, על ידי קרן אמריקה החדשה – צוות חשיבה משפיע, ששכר את מיינרט כדי שייצור ויפקח על יוזמות טכנולוגיות. שם הוא השיק, ב-2011, את הפרויקט האלחוטי Commotion – יוזמת רישות סבך אלחוטי בקוד פתוח, בגיבוי מענק של שני מיליוני דולרים ממחלקת המדינה האמריקנית.

לדברי מיינרט, מטרת הפרויקט בטווח הקצר היא לפתח טכנולוגיה ש”תעקוף כל מחסום וכל ניסיון ציתות ריכוזי.” כדי להמחיש את הרעיון, הוא ומפתחי Commotion הבולטים האחרים הקימו אבטיפוס שאפשר לכנותו בשם “אינטרנט במזוודה”: מארז קטן ומשולב של חומרת תקשורת אלחוטית, מתאים להברחה לתוך שטחה של ממשלה רודנית. משם יוכלו מורדים ופעילים לספק כיסוי אינטרנט שאינו ניתן לחסימה. למעשה, מערכת המזוודה אינה אלא אוסף בסיסי ומוכן לפעולה של טכנולוגיות מוכרות היטב לחובבי רישות הסבך. כל גיק עם מוטיבציה מספקת יכול ליצור אחת כזאת ולהפעילה.

השאלה שעומדת לפני מיינרט ועמיתיו לטווח הארוך היא: “איך להפוך את המזוודה לפשוטה דיה, כך שגם 99.9% מאוכלוסיית העולם שאינה מורכבת מגיקים יוכלו להפעילה?” שכן ככל שיותר אנשים ישתמשו ברשת סבך, יהיה קשה יותר לחסל אותה.

העיקרון הזה מובן מאליו מבחינה מספרית: קל יותר להשתיק רשת של מאה צמתים, צומת אחרי צומת, מלהשתיק רשת של אלף. חשובה עוד יותר, אולי, היא העובדה שרשת גדולה יותר נוטה להכיל יותר חיבורים לאינטרנט הכללי. החיבורים האלה, נקודות המעבר הנדירות בין הסבך לשאר האינטרנט, הופכים לנקודת תורפה פחות בעייתית ככל שהרשת גדולה יותר. כשיש יותר חיבורי העלאת נתונים כאלה בתוך הרשת המקומית, התקשורת היום-יומית נפגעת פחות כשקישור כלשהו לרשת העולמית מתנתק. מכיוון שכל צומת ברשת יכול, בעיקרון, להפוך לחיבור העלאת נתונים באמצעות קישור חיצוני לאינטרנט (בחיוג לספק, בעזרת טלפון סלולרי ועוד), יש סבירות גדולה יותר של שחזור מהיר של המגע עם העולם החיצון.

בשתי מילים, הגודל קובע. לכן, השאלה הפתוחה של יכולת ההרחבה – עד איזה גודל יכולות הרשתות להגיע – היא שאלה בוערת בקרב העוסקים בתחום. האם רשתות סבך מסוגלות, אפילו מבחינה תיאורטית, להכיל מספר משמעותי של צמתים בלי להיעשות לאטיות מדי? הדעות עדיין חלוקות, בהתאם למספר הצמתים שמוגדר כמשמעותי. לפני שנים ספורות בלבד טענו כמה מהנדסי רשת שגודל הסבך אינו יכול לעלות על כמה מאות צמתים. כיום, רשתות הסבך הטהורות הגדולות ביותר מכילות אלפים ספורים, ויש עשרות רשתות קהילתיות משגשגות, שהגדולות בהן משתמשות בשילוב של סבך ושל תשתית תומכת ומגיעות לחמשת אלפים צמתים (רשת המטרופולין האלחוטית של אתונה ביוון) ואפילו 15 אלף (רשת Guifi.net בברצלונה ובסביבתה). הספק שעדיין מכרסם הוא עד כמה רשתות הסבך מסוגלות לגדול עוד מבחינת משתמשים, בהתחשב בכך שרוב בני האדם אינם ששים להתעסק עם טכנולוגיות מורכבות כאלה.

בשונה מרוב הטכנולוגיות בקוד פתוח, שנוטות להפחית מחשיבות הממשק הידידותי-למשתמש, תנועת הסבך מתחילה להבין עד כמה חיוני שהציוד שלה יהיה פשוט. פרויקט Commotion אולי אינו היחיד שמנסה לפשט את השימוש ברשתות הסבך, אך הפישוט העיקרי שהוא מציע יוצא דופן ומהפכני: במקום להקל על ההתקנה וההפעלה של צומת סבך בבית או בעסק של המשתמש, היעד של Commotion הוא לוותר על הציוד הזה לגמרי. “התפיסה היא שאפשר להתאים למטרה זו טלפונים סלולריים, מחשבים ניידים, נתבים אלחוטיים קיימים וכדומה,” מסביר מיינרט, “ולבנות רשת ממה שכבר מצוי בכיסים ובתיקים של המשתמשים.” הוא מכנה זאת בשם רשת “התקנים-כתשתית”, ולפי החזון שלו, הוספה של צומת לסבך תצריך רק לחיצה על מתג. “בגדול,” הוא אומר, “אתה פשוט תלחץ על כפתור באייפון או בטלפון האנדרואיד שלך, ותאשר שאתה רוצה להצטרף לרשת הזאת. זה צריך להיות פשוט עד כדי כך.”

דמיינו אפוא עולם שבו רשתות סבך הגיעו לרמה הזאת, חצו את המחסום של נגישות להמונים והפכו, פחות או יותר, לעוד יישום שרץ ברקע. מה יקרה כעת? האם העלות הנמוכה של שירות האינטרנט בסגנון “עשה-זאת-בעצמך” תדחק החוצה את האפשרויות המסחריות, עד שאחרון ספקי השירות הריכוזיים ייעלם, ויפנה את מקומו לסבך אחד כלל-עולמי?

אפילו התומכים הנלהבים ביותר של ביזור הרשת אינם מאמינים בכך. “לדעתי, מערכת כזאת תהיה תמיד ‘אינטרנט לעניים’,” אומר ג’ונתן ציטריין, פרופסור בבית הספר למשפטים בהרווארד ומחבר הספר “עתיד האינטרנט: וכיצד לעצור אותו”. ציטריין ישמח לראות את גישת הסבך מצליחה, אך מכיר בכך שהיא כנראה לעולם לא תגיע לרמות היעילות של רשתות ריכוזיות יותר. “לריכוזיות יש יתרונות של ממש,” הוא אומר, “ביניהם נוחות השימוש.”

רמון רוקה, מייסד Guifi.net, מפקפק גם הוא בכך שרשתות סבך יגרמו לספקי שירות האינטרנט לפשוט רגל – ואף בכך שייקחו מהם אי-פעם יותר מ-15% מן השוק. אף על פי כן, גם חדירה מעטה כזאת יכולה “לנקות את השוק”, טוען רוקה, לפתוח אותו לבתי-אב עניים שאינם יכולים לממן חיבור רגיל, ולגרום בכך לספקים המובילים להוריד את המחירים לכל השאר.

השפעות כלכליות אלה הן ברוכות, אך ההשפעות האזרחיות – העמידות המובנית של רישות הסבך בפני צנזורה וציתות – צריכות נתח שוק גדול הרבה יותר מ-15% כדי לשגשג, ואם ברור שכוחות השוק לבדם לא יצליחו להגדיל את המספר הזה במידה רבה, מה כן יצליח?

בדרך כלל, כשהשוק אינו מסוגל לספק סחורה “חברתית”, המקום הראשון שאליו צריך לגשת הוא הממשלה. במקרה זה במיוחד, זהו אינו מקום נורא: אותה רשת סבך שמסוגלת לעקוף צנזורה כאילו הייתה פגיעה פיזית, יכולה לעקוף באותה מידה של יעילות פגיעות פיזיות אמיתיות, והדבר הופך אותה לערוץ תקשורת מושלם במקרה של הוריקן, רעידת אדמה ושאר אסונות טבע מן הסוג שממשלות אמורות להגן מפניהם על האזרחים. לכן, טוען ציטריין, המדיניות הנבונה מצד ממשלות תהיה לקחת חלק פעיל בהפצת רשתות סבך, לא רק בין מהפכנים במדינות זרות אלא גם בקרב אזרחיהן שלהן. כל מה שאנו זקוקים לו הוא, למשל, דרישה שכל טלפון סלולרי שנמכר במדינה מסוימת יהיה מצויד ביכולות רישות סבך לשעת חירום, כך שהטלפונים יוכלו להפוך את עצמם בעת הצורך לצמתים ולתחנות ממסר בלחיצת כפתור. מבחינת מדיניות ציבורית, אומר ציטריין, “בנייה של דבר כזה פשוטה מאוד, ורשויות הביטחון הלאומי ואכיפת החוק צריכות, ככלל, לברך על כך.”

המלכוד, כמובן, הוא שקל באותה מידה לדמיין את רשויות אכיפת החוק יוצאות נגד רשת סבך ארצית כלשהי, בטענה שמדובר באמצעי תקשורת לעבריינים ולטרוריסטים, שחברות הטלפוניה והאינטרנט אינן יכולות לאפשר האזנה לו. זאת הבעיה בהסתמכות על ממשלות שיתמכו בסוג רשת, שנועד במקרים רבים לפתור בעיות שהממשלות עצמן יצרו.

אם כן, קשה לסמוך על הממשלה שתסייע בנושא הזה יותר מאשר יסייע השוק, אלא שלאבן מוגלן יש כמה רעיונות חלופיים. מוגלן הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת קולומביה, ושימש במשך שנים רבות כעורך הדין של הקרן לתוכנה חופשית – ארגון ללא מטרות רווח של פעילים בתחום הדיגיטלי. בפברואר 2011, בין השאר בעקבות החדשות מתוניס, הוא הכריז על פרויקט בשם FreedomBox. הוא גם הכריז, באתר מימון הגולשים Kickstarter, שהוא מחפש השקעה ראשונית לפרויקט, והצליח לגייס 60 אלף דולר בחמישה ימים.

פרויקט FreedomBox דומה בכמה מובנים ל-Commotion והדבר אינו מקרי שכן מיינרט היה חבר בוועדת הייעוץ הטכנית של קרן FreedomBox. בדומה ל-Commotion, הפרויקט הציג אבטיפוס מושך ופורץ דרך: התקן רישות בגודל לבנה קטנה הקרוי FreedomBox (“קופסת החופש”), שמחירו “149 דולר, בכמויות ראשוניות, והוא יוחלף בסופו של דבר בחומרה שמחירה יהיה מחצית מזה או פחות,” אומר מוגלן.

הפרויקט, שוב בדומה ל-Commotion, אינו מוגבל לגאדג’ט ספציפי כלשהו. זהו למעשה קוד תוכנה שיכול לפעול באמצעות המעבדים המרושתים שאנו צוברים בבתינו ובסביבת חיינו במספרים הולכים וגדלים, כמו “מצבורי אבק מתחת לספות,” בלשונו של מוגלן. כל אלה יכולים להפוך לתשתית של אינטרנט ש”תחזיר את האיזון לפרטיות” ותשקם את החזון של “רשת עמיתים מבוזרת.” יש כתובות IP לטלוויזיות חכמות, למקררים, וכל אחד מאלה, לפי מוגלן, יכול להיות FreedomBox. לא מדובר כאן רק על ביזוריות של התשתית, אלא גם על ביזור הנתונים. לדוגמה, מוגלן רואה בריכוז נתוני משתמשים בשירות ענן כמו פייסבוק או גוגל איום גדול לא פחות על הפרטיות וחופש הביטוי מאשר ריכוז התעבורה בידי ספקי שירות אינטרנט. כדי להילחם במגמה הזאת, קוד FreedomBox ימוטב להפעלה של רשתות חברתיות חלופיות, כמו Diaspora, שמאחסנות את הנתונים האישיים על המחשב של המשתמש ומשתפות בו רק אנשים שנבחרו דרך רשתות עמית-לעמית.

ועם זאת, מוגלן אומר שהרכיב העיקרי בפרויקט הוא “הרצון הפוליטי שמציג דור של צעירים, שבשל תלותם ברשתות חברתיות, נעשים מודעים יותר ויותר לפגיעוּת המקוונת שלהם ושל אחרים.” הוא מסתמך על המודעות הזאת, בין השאר, כדי להניע את המתכנתים הרבים שתורמים בעבודתם לפרויקט. זהו גם הגורם בעל הסבירות הגדולה ביותר לדחוף משתמשים לאימוץ הטכנולוגיה. למעט מסע פרסום מתמשך של טכנו-אקטיביזם, טוען מוגלן, לא ברור מה יצליח לגרום למשתמש הממוצע להבין את העלויות האמיתיות של שחיקת החופש והפרטיות, שבה אנו משלמים תמורת נוחות השימוש ויתרונות אחרים, מוחשיים בטווח המידי.

לדברי מוגלן, “אנשים ממעיטים בערכו של הנזק שנגרם בשל אובדן הפרטיות, כפי שהם ממעיטים בחשיבות ההשלכות הנוראות של פעילויות שמזיקות לסביבה,” כגון הצטברות אשפה וזיהום. “קשה לבני אדם לחשוב חשיבה אקולוגית. זה משהו שהמוח הפרימטי לא התפתח לקראתו.”

פירוש הדבר שהמצאה מחדש של האינטרנט לעולם לא תוכל להתבצע רק באמצעות התאמה של הטכנולוגיות. ייתכן שתידרש תנועה פוליטית, רחבה וארוכת טווח כמו התנועה לאיכות הסביבה. אם גם השוק וגם הממשלה אינם מסוגלים להביא אותנו לשם, אולי רק שינוי תודעה קולקטיבי יצליח, בדומה לשינוי שיצרה התנועה הירוקה בכוח הרצון. בעבר, איש לא מִחזר. כיום אנו עושים זאת. כיום איש אינו משתמש בתשתית סבך. בעתיד, אולי זה יקרה.

גם במקרה כזה, לא יהיה אמצעי טכני יחיד שדי בו כדי לשמר את החירויות שהאינטרנט מבטיח ומגלם. הסיבה לכך היא שאפילו האינטרנט המושלם והעמיד ביותר אינו יכול לעמוד, כשהוא לעצמו, בפני הכוחות החברתיים והכלכליים שדוחפים לכיוון של ריכוזיות. רישות סבך הוא רק אחת הדרכים לדחוף בכיוון ההפוך. “רשתות סבך כאלה טובות לקהילות, וככל שהן גדולות יותר, כן עדיף,” מסביר קפלן מ-FunkFeuer. אך גם רשת סבך כלל-עולמית אחת תהיה בסיכון של חזרה על השלבים האבולוציוניים, שיצרו את האינטרנט הפגיע של היום. “רישות סבך אינו תחליף לאינטרנט, הוא רק חלק ממנו,” הוא אומר. “אין כאן מקום לאוטופיה.”

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

בקיצור

רשת האינטרנט תוכננה כמערכת מבוזרת, שכל צומת בה מסוגל להתחבר לרבים אחרים. תכנון זה סייע לעשות את המערכת לעמידה בפני צנזורה או התקפות חיצוניות.

עם זאת, בפועל רוב המשתמשים הפרטיים מצויים בשולי הרשת, ומתחברים לאחרים רק דרך ספקי האינטרנט (ISP) שלהם. כשקישור זה נחסם, נעלמת גם הגישה לאינטרנט.

אפשרות חלופית שמתחילה להופיע כעת היא רשתות סבך אלחוטיות – מערכות פשוטות המחברות משתמשי קצה זה לזה ומוצאות בעצמן נתיבים עוקפים סביב חסימות וצנזורה.

רשתות סבך חייבות להגיע למסה קריטית של משתמשים כדי לתפקד היטב. על המפתחים לשכנע את המשתמשים הפוטנציאליים לוותר על חלק מנוחות השימוש תמורת תוספת חירות ופרטיות.

על המחבר

ג’וליאן דיבל (Dibbell) כותב בנושאי אינטרנט ותרבות דיגיטלית כבר כעשרים שנה. הוא כתב את הספר Play Money: Or How I Quit My Day Job and Made Millions Trading Virtual Loot, וערך את הספר “מיטב הכתיבה הטכנולוגית, 2010”.

ועוד בנושא

A Survey on Wireless Mesh Networks. I. F. Akyildiz and Xudong Wang. IEEE Communications Magazine, Vol. 43, No. 9, pages S23-S30; September 2005.

Freedombox: http://freedomboxfoundation.org

Funkfeuer: www.funkfeuer.at/index.php?L=1

קבוצת המחקר לרשתות סבך: www.mesh-networks.org