סיקור מקיף

דעה: לשלוח אנשים, לא רובוטים, לחלל

על אף שמשימות מאוישות יקרות ומסוכנות יותר ממשימות רובוטיות, הן הכרחיות לשם הצלחת תכנית חקר החלל. חקר החלל הוא ההרפתקה האנושית בהתגלמותה

ג'ים בל, סיינטיפיק אמריקן
התקופה הנוכחית מרגשת במיוחד בתחום חקר החלל. סוכנות החלל האמריקנית, נאסא, מפעילה כרגע יותר מ-50 חלליות רובוטיות, שחוקרות את כדור הארץ ומגיעות אל מרחבי מערכת השמש, מכוכב חמה (מרקורי) עד לפלוטו ואף מעבר לו. בפיתוח מצויות עוד 40 משימות בלתי מאוישות של נאסא וסוכנויות חלל באירופה, ברוסיה, ביפן, בהודו ובסין מפעילות או בונות רכבי חלל רובוטיים משלהן.
עם צי כזה העומד לרשותנו, שאוסף נתונים מדעיים מכיוונים כה רבים, היה אפשר לחשוב שחוקרים כמוני, המעורבים בחקר החלל באמצעים רובוטיים, יתנגדו לשליחת אסטרונאוטים לחלל ויראו בה משימה יקרה ומיותרת. אך למעשה, ההפך הוא vהנכון: רבים מאתנו רואים במשימות המאוישות מטרה נעלה בזכות עצמה ומרכיב הכרחי במדעי החלל במאה ה-21.
על אף שמשימות מאוישות יקרות ומסוכנות יותר ממשימות רובוטיות, הן הכרחיות לשם הצלחת תכנית חקר החלל. מדוע? משום שחקר החלל הוא הרפתקה, מסע אנושי, שזכה בעבר לאהדה ציבורית עצומה, בדיוק בשל הגאווה שהוא מעורר בנו.
כשהנשיא ג'ון פ' קנדי התחייב בשם העם האמריקני לשלוח אסטרונאוטים לירח, הוא עשה זאת כהפגנת כוח של הדמוקרטיה, ולא של המדע. כתוצר לוואי, נערכו מחקרים מדעיים יוצאי דופן על הירח שהובילו בסופו של דבר להבנת מקורו.
יותר מכך, תכנית אפולו לנחיתת אדם על הירח, שימשה השראה לדור שלם של חוקרים ומהנדסים – שסללו את הדרך גם למשימות הרובוטיות, וגם לחלק גדול מן הטכנולוגיות שאנו רואים אותן היום כמובנות מאליהן.
הפסקת תכנית אפולו בטרם עת הייתה שגיאה גסה. אסטרטגיית ההמשך של נאס"א לחקר מאויש של החלל התמקדה במשימות של מעבורות חלל ושל תחנות חלל לווייניות, והתגלתה כתכנית משמימה ורצופת כשלים טרגיים.
ההצלחות האחרונות של רכבי החלל למאדים, של החללית קסיני לחקר שבתאי ושל משימות רובוטיות נוספות עשויות לרמוז על תחייה מחודשת, אך המצב עדיין מעורפל.
הירידה בהתעניינות הציבור בחקר החלל לאחר תקופת אפולו נותנת את אותותיה גם היום בדיונים על תקציב נאס"א ובספקנות הכללית הרווחת לגבי הרלוונטיות העתידית של נאס"א, בייחוד בקרב הדור שמצטרף כעת לכוח העבודה. ניצחונות נוספים של משימות רובוטיות יתאפשרו רק אם ישוקם העניין הציבורי והפוליטי ויישמר לאורך זמן באמצעות תכנית נמרצת של חקר חלל מאויש.

לא הכל אלגוריתמים
יותר מזה, במשימות עתידיות רבות יהיה צורך במוח אנושי. רובוטים אמנם הוכיחו את עצמם בתיעוד ובמדידת מאפיינים של מקומות רחוקים, אך הם נופלים מבני אדם בכל הנוגע ליכולת שיפוט, לקבלת החלטות תוך ראיית התמונה הרחבה, ובהסקת מסקנות מניסיון העבר. כמה מיכולות אלו ניתנות לתכנות, ושיטות לימוד-מכונה אכן התקדמו הרבה בעשורים האחרונים. אולם המורכבות העצבית, הדרושה לעתים קרובות לשם תגליות חדשות – אותו צירוף הכרחי של לוגיקה, ניסיון ואינסטינקטים המשמש לפתרון תעלומות – אינה ניתנת להמרה פשוטה לסדרת פקודות "אם-אז" באלגוריתם מחשב. מוחות רובוטיים יישארו למשך זמן רב, אם לא לעד, הרחק מאחור בכל הקשור ליכולות אלו, מה שמגביל את איכות המדע שיוכלו לבצע על כוכבי לכת אחרים.
רכבי חלל רובוטיים היו מותאמים לעידן הראשון של חקר החלל, כשהיה די בהטסת חללית כדי לחלוף על פני כוכב לכת, או בנחיתה על קרקע חוצנית כדי לייצר תגליות מרעישות. אך עידן זה מתקרב לקצו. אנו נכנסים כעת לעידן חדש בחקר החלל, שבו אנו צריכים להתבונן ביתר פירוט בנופים של כוכבי הלכת ובמה שטמון מתחתם, לחקור בדייקנות את הסלעים, את הקרקע ואת האטמוספרות שלהם כדי לחשוף את ההיסטוריה של מערכת השמש שלנו.
אין ספק שלסוג כזה של מדע דרושים חוקרים אנושיים. בעידן החדש אנו נזדקק לאנשים נועזים וחכמים, שיצעידו אותנו באומץ אל מקומות שאליהם אף רובוט לא יוכל לקחת אותנו.

על המחברג'ים בל הוא אסטרונום ומדען פלנטרי באוניברסיטת קורנל, ומכהן כראש צוות המצלמה הפנורמית (Pancam) של רכבי השטח לחקר מאדים. ספרו האחרון, "גלויות ממאדים", מציג כמה מנופי כוכב הלכת האדום, כפי שנצפו בעיניים רובוטיות.

6 תגובות

  1. יש ליתן עדיפות למשימות רובוטיות. עם הזמן המערכות הרובוטיות ישתכללו יותר ויותר. ניתן היום לערוך משימות רובוטיות מסעירות (ראה מאדים על ההצלחות והכשלונות בשנים האחרונות). ניתן אולי על בסיס זה לפתח תעשייה בחלל או כריית מחצבים בחלל. שהייה של בני אדם לטווח ארוך בחלל עדיין אינה פעילות בריאה.

  2. כל הכבוד לג'ים בל – חשוב שגם בצוותי החוקרים את החלל באמצעים רובוטיים יזכירו לנו את חשיבותו של המרכיב האנושי בחקר החלל, בצורתו הישירה ביותר – האדם שממש יהיה "שם".

    הפוטנציאל של הרובוטים לא מוצא עד תום. אבל גם אם יכולתיהם יוכפלו, גם בעוד עשרות השנים, יהיה הבדל בין רובוט על המאדים ואדם על המאדים (או כל מקום אחר). יש דברים שרובוט לא יוכל לעשות (כמו לקבל החלטות ולהגיב בזמן אמת), והכי חשוב – יש הרגשה אצל בני-אדם שרובוט לא יעורר.

    האמצעים הרובוטיים הם ההכנה לבוא של האדם, לא המטרה העיקרית.

    ליהונתן: הפלבאים אכן לא ששים לקרב. אבל יש לא מעט אנשים שמוכנים לעשות הרבה על מנת לזכות בכבוד הגדול של קידום האנושות בכיבוש החלל. כיום מועמדים לקוסמונאוטים מחכים שנים רבות לתורם. באם היה אפשרי עוד רבים היו מתקבלים לשורותיהם של המועמדים.

    סיכון רב? ללא ספק. האם יש אנשים, שיעמדו בדרישות הנחוצות, שמוכנים בדעת צלולה ללכת בדרך המאוד קשה והמאוד מפרכת של טייס חלל, תוך סיכון אישי גבוהה? די והותר (ואני מכיר כמה כאלו). הם לא ייבקשו ביטוח ותוספי סיכון, והם מוכנים לקחת סיכונים כמו שלקחו הקוסמונאוטים הראשונים , כמו כל אותם בני-האדם במהלך האנושות שעזבו את ביתם למען הרצון לדעת מה יש מעבר לאופק.

    אינני זוכר למי שייכת האמרה הבאה, לטייס חלל, מדען, פילוסוף או סתם חובב חלל, אבל היא מסכמת טוב מאוד את הנושא:

    "הקשר בין חקר החלל באמצעים רובוטיים לחקר החלל המאוייש הינו כמו הקשר בין יחסי מין וירטואליים ואמיתיים. הוירטואליים זולים יותר, קלים יותר, בטוחים יותר, חדישים יותר. יש להם רק חסרון אחד – הם לא אמיתיים, והחסרון הזה עולה על כל היתרונות."

  3. תוספת לתגובה הנ"ל:
    בעיית חוסר המשקל תפתר כמובן ע"י סיבוב המוט שתואר לעיל סביב מרכז הכובד שלו. ה"מוט" המחבר את שתי הקצוות יהיה למעשה צינור חלול בתוכו יוכלו האסטרונאוטים לעבור מקצה אחד לקצה השני של החללית.

  4. אמנם פוטנציאל השימוש ברובוטים עדיין לא מוצה אך כפי שנאמר, יש צורך גם במשימות מאויישות.
    את המשימות הרובוטיות צריך לשלוח ליעדים רחוקים מדי (כוכבי הלכת החיצוניים וירחיהם) או למקומות בלתי אפשריים למחקר מאוייש כמו נוגה ומרקורי.
    לעומת זאת, הגיע הזמן למשימה מאויישת רצינית למאדים הקרוב אלינו. כל הטכנולוגיה הנדרשת לשם כך קיימת כיום ולמעשה קיימת כבר מספר שנים. גם לבעיות הקשות לכאורה כמו הגנה מקרינה, זמן ארוך וחוסר משקל – נמצאו פתרונות:
    הגנה מקרינה- ע"י בניית מחסה מדופן קטן לאנשי הצוות ולמחשבי הגיבוי. הצוות ייכנס למחסה ברגע שיקבל התראה על סערת שמש (מכדור הארץ או מתצפית אוטומטית עצמאית).
    זמן ארוך- אסטרונאוטים שהו בתחנות חלל חודשים ארוכים מעבר לחצי שנה ולא יצאו מדעתם. הצוות שיישלח למשימה יהיה מתורגל לעמוד בתנאי בידוד ובדידות.
    חוסר משקל- לפתרון בעיה זו הוצעו מספר פתרונות שההגיוני והמבטיח שבהן היא חללית הבנויה ממוט ארוך שבקצותיו שתי משקלות שכוללות בצורה שווה בקירוב את כל המערכות והציוד כמו תא הצוות, רכב הנחיתה על המאדים, מכלי דלק ומזון וכו'.
    כל השאר זו בעיה כספית. ארה"ב, שנמצאת כיום בשפל יחסי מבחינה כלכלית ומדעית יכולה לארגן ולרכז משימה בין לאומית בלו"ז קצר שתוציא אותה מהבוץ ושתחזיר אותה להיות המעצמה מספר 1 כמו שעשה קנדי בזמנו ע"י מבצע אפולו.

  5. כשקראתי את המאמר , חשבתי מיד על ההמון הנבער וצמא הדם הצופה בקרבות הגלדיאטורים בקולוסיאום ברומא העתיקה. כולם רוצים לראות איך הגלדיאטור נטבח אבל אף אחד לא רוצה לנסות בעצמו.

  6. אם בונים את הרובוטים בצורה מספיק חכמה ומתוחכמת הם יכולים לבצע את העבודה היטב ואין שום צורך לסכן חיי אדם, לא בשלב הזה. רובוט כיום יכול לשלוח למפעילים על כדור הארץ תמונות תלת מימדיות שמאפשרות להם לחוות את הסביבה ממש כאילו הם שם, ואם מאד רוצים אפשר לשלוח חללית שתיקח דגימות קרקע מהכוכב ותחזיר אותן לבדיקות על כדור הארץ, או בתחנת החלל הבינלאומית, לרובוטים יש עדיין תפקיד חשוב בחקר החלל ואין צורך למהר להחליפם בבני אדם, הפוטנציאל של רובוטים בחקר החלל עדיין לא מוצה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן