סיקור מקיף

הזדמנות לא קלה להבין את חזית המדע

הבריאה השנייה עד כמה אנחנו קרובים לשיבוט אנושי? איאן וילמוט וקית' קמפבל עם קולין טאדג'. תירגם מאנגלית: עמוס כרמל. עורך מקצועי לתרגום: ד"ר דב גביש. הוצאת מטר, 277 עמ', 78 שקלים

מאת ינאי עפרן

הכבשה דולי וטלאיה, 1999

שדרן בכיר בגל"צ, שאוהב לקרב את צפונות העולם האקדמי אל ההמון, הסביר פעם בשידור את חומרת הבעיה שיוצרת טכנולוגית השיבוט. מה יקרה, הוא הסביר, אם פושע שהוא גם מיליונר יחליט לשכפל את עצמו בהיחבא? אכן סוגייה מוסרית מרפת ידיים – פושע עשיר עם תינוק.קשה להעריך מה השרה אימה גדולה כל כך על השדרן. האם היתה זו ההנחה הסמויה שה"שכפול" יקנה למיליונר המרושע את האלמוות?
או אולי ההנחה ש"שכפול" של פושע מביא לעולם עוד פושע כמוהו? כך או כך, ברור שהדיון האידיוטי הזה נולד מחוסר הבנה אלמנטרי, רשלני, של הסוגייה המדעית שעל הפרק.

גם Ynet נחלץ להבהיר את משמעותה של פריצת הדרך המדעית, ומה יותר הולם מלגייס לדיון האתי הזה את מבקרת הספרות והמסעדות של האתר? בעיני רוחה ראתה המבקרת עשרות "היטלרים קטנים עם שפם" עולים מן המעבדות. חזיון הביעותים הזה הביא אותה להפציר במל"ג להוסיף לקוריקולום של החוגים לביו-טכנולוגיה את הסרט "הנערים מברזיל" (שבו משוכפלים היטלרים כמו מטאטאים ב"שוליית הקוסם"). רק כך יבינו הפרנקנשטיינים הצעירים שלנו את ההשלכות המוסריות של עבודתם, שהמבקרת הבקיאה כבר מבינה היטב.

מה הסיבה לטיפול התקשורתי הרשלני הזה? הרי רוב העורכים לא היו מדפיסים פרשנות כדורגל שנכתבה בידי אדם שאינו יודע מה זה נבדל.
שום עורך לא היה משתף את מבקר המסעדות שלו בפנל שדן בהשפעת דירוג האשראי של ישראל על שוק התעסוקה. איך זה שאין סינון, או לפחות עריכה מקצועית, של מה שנכתב בנוגע לרפואה או מדע? התשובה לשאלה זו קצת מורכבת. האשם הראשון הוא כמובן התקשורת. כמעט לשום עיתון יומי ישראלי אין מוסף מדעי, עורך מדעי, או אפילו מדור מדעי קבוע. זה גם המצב במערכות החדשות האלקטרוניות. אם שואלים את העורכים הם טוענים שהציבור הישראלי לא יתעניין במוסף, או אפילו מדור, כזה.

לעומת זאת, בעמוד הראשון של רוב אתרי העיתונים האמריקאים והאירופאים (ואפילו של העיתונים האיראניים שהצלחתי לאתר), מוצאים מיד את הקישור למוסף או למדור המדעי. האם קוראי העיתון המקומי בהיקוויל, מונטנה, אמנם מתעניינים במדע יותר מקוראי "מעריב" בטבריה או בכפר סבא? סביר יותר שזהו פשוט ביטוי נוסף של מה שאפשר לכנות "קונספציית מסעודה" – עורכים נאורים שיודעים היטב כיצד לקלוע לטעמם של לקוחותיהם נמוכי המצח.

מה קורה כשבכל זאת בוחרת התקשורת הישראלית לדווח על נושאים מדעיים? בקרב מעט הכתבים שמכסים את תחומי המדע והרפואה אפשר למצוא הבדלים גדולים ברמה המקצועית. בעיתונים היוקרתיים בארה"ב ובאירופה הכתבים המדעיים הם בעלי השכלה מדעית גבוהה, ולפעמים אפילו בעלי תארים מתקדמים. בחלק מבתי הספר לעיתונות בעולם אפשר ללמוד כתיבה עיתונאית-מדעית.

לעומת זאת, מחקר שערך פרופסור מאיר ברזיס בבית-הספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית הראה, שרוב כתבי הבריאות בישראל חסרים ידע בסיסי באפידמיולוגיה ובמושגי יסוד במדעי הרפואה.
לרובם חסרים כלים שיאפשרו להם לסנן או לבקר ידיעות שמגיעות מרופאים וחוקרים או אפילו מיחצ"נים. ברזיס מאתר בכתבות שהוא בדק לא מעט אינטרסים מסחריים גלויים וסמויים. גם מדיניות העורכים בנושאים אלה מדאיגה – על פי המחקר הם כמעט שלא מסננים את הידיעות שמציעים להם הכתבים. קשה לערוך מחקר דומה על כתבים שמתעסקים בעיקר במדע (ולא בבריאות), מכיוון שמספר הכתבים האלה בישראל הוא אפסי. לכן קל להבין איך רמת הדיון הציבורי בנושאים מדעיים בארץ שטוחה ואינפנטילית כל כך.

אבל האשם לא נעצר במערכות החדשות. גם לממסד המדעי יש חלק לא קטן ביצירת המצב הזה. המדענים בישראל עושים מעט מאוד כדי להשפיע על התקשורת המקומית. הם ממעטים לכתוב כדי לדווח לציבור (שמממן את רוב המחקרים) על הסוגיות שעל הפרק, כמעט לא משתפים את הציבור בוויכוחים ביניהם, ואפילו לא מנסים לגייס תמיכה ציבורית במימון ממשלתי של כיווני מחקר חדשים – חלק אינטגרלי מהפוליטיקה של המדע בכל העולם.
בשיח המדעי-הישראלי מקובל מאוד להרחיב נחיריים בזלזול מול סיקור מדעי בעיתונים הישראלים. הרבה מדענים אוהבים לחשוב שהמחקרים שלהם כל כך מתוחכמים שאי אפשר להסביר אותם בעיתון. לכן כמעט אי אפשר למצוא טקסט חדשותי או מגזיני בעברית שמסביר ברמה סבירה את משמעותה המדעית והטכנולוגית של הכבשה דולי.

התרגום של הספר "הבריאה השנייה", שנכתב בידי איאן וילמוט וקית' קמפבל, ראשי צוות השיבוט של הכבשה דולי, מאפשר לקורא העברי, אולי לראשונה, לקבל הסבר על השיבוט ומשמעותו ממקור ראשון. הם גם מספרים את סיפורם האישי – מראשית הקריירה שלהם, דרך הניסויים שהובילו ליצירתה של דולי ועד להתמודדות עם הבליץ התקשורתי שהגיע אחרי שהיא נולדה. עיתוני העולם סיקרו את הסיפור בהתרגשות, והחוקרים מתמודדים בספר עם הטענות והניתוחים שהושמעו בעיתונות הכללית, בעיתונות המדעית ובחוגים ביו-אתיים. אחת הנחמות שאפשר לשאוב מהדיון הזה היא העובדה שגם בבריטניה למודת המוספים המדעיים המצוינים לא חסרו עיתונאים ופרשנים שהפיקו שלל מרשים של שטויות וקשקושים חסרי שחר על דולי ומשמעותה. התגובות המטופשות לא נעצרו בבריטניה: דר שפיגל הגרמני הקדים את Ynet בהקדישו לשיבוט את תמונת השער שלו – גדוד של היטלרים משוכפלים.

המחברים טורחים להסביר ששיבוט יכול להבטיח אמנם יצירה של פרטים בעלי גנום דומה מאוד מאוד (למרות שאי אפשר להבטיח מאה אחוזי זהות גנטית בין שני פרטים), אבל עדיין כל אחד מהפרטים האלה יהיה חיה נפרדת, לפחות כמו ששני תאומים זהים הם אנשים נפרדים.

טכנולוגיות השיבוט הראשונות פותחו כבר בשנות השישים, אבל כל השיבוטים שקדמו לדולי היו שיבוטים של עוברים (כלומר יצירת כמה עוברים כמעט-זהים גנטית מעובר אחד). דולי, וזה החידוש הגדול של וילמוט וקמפבל, היא שיבוט מתא בוגר. כדי ליצור את דולי לקח הצוות גרעין מתא עטין של כבשה בוגרת והחדיר אותו לתוך ביצית, שהתפתחה לעובר. לכן דולי דומה מאוד מאוד מבחינה גנטית לכבשה שמעטינה שלה נלקח התא התורם (הכבשה הזאת, אגב, מתה שנים לפני השיבוט). הספר מספר גם את סיפורם של סריל, ססיל, סדריק וסטופנס, ארבעה אילים ששובטו מתא אחד, אבל גדלו ברחמים שונים. ההבדלים במזג, ואפילו במראה של ארבעת האילים הללו גדולים מאוד.

חוץ מאשר להסביר למה החשש מפני שיבוט של היטלר הוא קשקוש, או למה אי אפשר להחזיר לחיים חתול אהוב בעזרת שיבוט, הספר מספר גם מה תכליתו של כל המאמץ הזה. השיבוט נערך במכון מחקר חקלאי בסקוטלנד, ועיקר התועלת המקווה ממנו היא חקלאית. את זה מסבירים הכותבים היטב. הם מזכירים גם את כל מגוון היישומים האחרים שהוצעו עד היום, ודנים בכל אחד מהם.

כל ספר מדע פופולרי צריך לגשר על פער עצום – הוא צריך לצאת מתוך עולם טכני יבש עמוס בפרטים ובז'רגון, ולדלות מתוכו את העיקר, את כל העיקר ורק את העיקר. העיקר הזה צריך להיות מתורגם לא רק לשפת הקורא ההדיוט, אלא גם לסיפור מעניין, מהודק, וכתוב היטב. הקלאסיקות של המדע הפופולרי נכתבו בידי מדענים שיודעים לספר סיפור (כמו סטיוון הוקינג למשל), או בידי סופרים שיודעים לקרוא חומר מדעי (סימון סינג הוא הדוגמה הבולטת של השנים האחרונות).

"הבריאה השנייה" מציע מודל אחר, שמזכיר את האוטוביוגרפיות שכותבים פוליטיקאים מזדקנים בסיוע עיתונאים. וילמוט וקמפבל גייסו את העיתונאי קולין טאדג' (או שמא היה זה טאדג' שגייס את וילמוט וקמפבל), כנראה מתוך כוונה לשלב את ההבנה המדעית של הראשונים עם כושר הביטוי של האחרון. קשה לומר שהמודל הזה עובד. כך, למשל, החבורה מדווחת על אחת מפריצות הדרך הקונספטואליות בדרך לדולי:

"איננו צריכים להתעמק ברעיונות הבסיסיים, אבל אין ספק שהקוראים יעמדו על העיקר: בעת הדממה נצפים בתאים הדוממים כמה שינויים. בכלל זה: היסטונים (החלבונים שיוצרים את גלעיני הכרומוזומים) שעברו מונופוספורילציה, צנטריולים מצויצים (הישויות שסביבן נוצרים כישורים במיטוזה), הפחתה בכל הסינתזה של החלבונים, פרוטאוליזה מוגברת, ירידה בשעתוק ותחלופה מוגברת של דנ"א בתא, היפרדות של פוליריבוזומים, הצטברות של ריבוזומים ,S80 התעבות כרומטין". אמנם, אין ספק שהקוראים יעמדו כאן על העיקר.

הרבה משפטים בספר מצריכים קריאה שנייה ושלישית. התקווה שעיתונאי יצליח לפשט את הסיפור של המדענים לא תמיד מתממשת. גם החלק השני של הנוסחה, כלומר ההנחה ששני המדענים יבטיחו דיוק מושלם בצד המדעי, לא תמיד עובד. כך, למשל, מספרים וילמוט וקמפבל על אחת המטרות הסופיות של השיבוט: לשבט חיות מתאים שעברו שיפורים גנטיים באמצעות הנדסה גנטית. היכולת לעשות זאת, הם מסבירים, תלויה בין היתר במדע המתפתח של הגנומיקה, שתכליתו לפי דעתם היא לגלות מה עושה כל גן. אבל הענף העיקרי של הגנומיקה מנסה לעשות בדיוק את ההיפך – לפענח את הרשתות האינטראקטיוויות הסבוכות של עשרות אלפי הגנים השונים, או במלים אחרות, לגלות מה עושים הגנים ביחד.

לא מדובר בניואנס קטנוני. להנחה שהגנים פועלים ברשתות ענק, שמצויות בשיווי משקל עדין, יש השלכות מרחיקות לכת על היכולת של ההנדסה הגנטית לשנות תכונות מסוימות בלי להשפיע על אחרות.
וילמוט וקמפבל, ביולוג מולקולרי ואמבריולוג, לא מכירים את הדקויות של מדע הגנומיקה, וזה מובן. טאדג', שממונה על הכתיבה והסגנון, גם הוא לא אמור לדעת. תבשיל של שותפים, אמרו חכמינו, הוא תמיד פושר.

הכותבים בוחרים להיכנס לקרבי הקרביים של הסוגיות הטכניות. הם מנסים לעזור לקוראים עם מונחון בסוף הספר, ומשתדלים להגדיר מראש כל מונח. אבל לפעמים נשמטות להם מלים כמו "אימונופלואורוסצנטי", שלא מוסברות בשום מקום. גם העדר כמעט מוחלט של תרשימים ושרטוטים מקשה על הבנה. ובכל זאת, במקור האנגלי מצליח טאדג' לשמור, בתוך פרטי הפרטים הטכניים, על לשון משעשעת והומור אנגלי דק.

המכתם הצרפתי הידוע, שמשווה בין תרגומים לנשים, קובע שאם הם נאמנים הם לא יפים ואם הם יפים הם לא נאמנים. התרגום הנוכחי בוחר להוכיח את המכתם תוך נקיטת נאמנות פנאטית. כך למשל כאשר המקור קובע ששיבוט אנושי יכול להיראות straightforward reasonably(פשוט למדי), בוחר המתרגם לומר ש"שיבוט אנושי יכול להיראות באורח הגיוני כמצוי הישר לפנינו". כאשר הכותבים מספרים איך הפריכו את הטענות נגדם beyond equivocation(מעבר לכל ספק), התרגום קובע שהן הופרכו "מעבר לכל כפל משמעות". הרבה ביטויים ומטבעות לשון מתורגמים מילולית, ולפעמים המבנה של המשפט המתורגם הוא בלתי קריא ("ניסיון נרחב בהרבה חיות רבות יותר יספק לנו מושג ברור על הסיכויים").

העריכה הלשונית והמדעית של הספר רשלנית. העורך המדעי מעיד על עצמו שהוא רופא פנימי. אמבריולוג היה מתאים יותר למשימה, וחוסך הרבה שגיאות. יש מלים לועזיות שאומצו על ידי האמבריולוגים העבריים כהגייתן, ובכל זאת טורח המתרגם (או העורך) למצוא או להמציא להן תרגום. אבל דווקא מלים שיש להם תרגום עברי נפוץ ומקובל (כמו המלה טוקסין, שכל ביולוג עברי מכיר את תרגומה – רעלן), הוא בוחר להשאיר בלועזית. מדיניות התרגום גם אינה אחידה (למשל הסיומת genesis מתועתקת לפעמים ל"גנסיס" ולפעמים ל"גנזה").

בגלל כל אלה הספר אינו קל לקריאה, ולפעמים הוא כמעט בלתי צליח. ובכל זאת הוא ספר חשוב, אפילו הכרחי, שמציע סעד ותרופה לחובבי המדע העבריים הזנוחים. בגלל הזלזול של ראשי התקשורת והממסד המדעי, לקורא העברי אין כמעט הזדמנויות להכיר ולהבין את הסוגיות המדעיות שעולות לכותרות העולמיות. מי שיצלח את הספר הזה, ואפילו מי שידלג על חלק מהפרקים, יוכל סוף סוף להבין על מה באמת מדובר.

Campbell, Colin Tudge of Biological ControlIan Wilmut, Keith The Second Creation: Dolly and the Age

* אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן