מדענים, דברו ברור

מדענים רבים מדי מתעקשים להיות בלתי מובנים. הדבר יוצר ניכור בין הציבור הרחב לבין המדע ומעיב על התרומה הפוטנציאלית של המדע לשיח הציבורי. האם לא כדאי לרדת אל ההמונים? ההמונים לא טיפשים; הם רוצים שיפתחו בפניהם את עולמות הידע. הם רק מבקשים שיעשו זאת בשפה שהם מבינים

תחילה, וידוי: את טורי המדע הפופולרי שאני כותב, לא תמיד אני כותב על נושאים שאני מבין בהם. חלקם הם יריה באפלה, אבל האתגר אינו לכתוב מדויק; האתגר הוא לכתוב מעניין. זה לא רק אתגר אישי שלי; על זה תקום ותיפול תקשורת המדע.

אני קורא ספר מדע שאמור להיות פופולרי. בשלב מסוים התחלתי לעשות תחרות בין המשפטים הארוכים ביותר. המנצח הגיע לשמונה שורות עם חמש פסוקיות לוואי. נשברתי. כתיבה מדעית נוטה להיות כבדת ראש, חמורת סבר ומאריכה שלא לצורך. ניסיתי לקרוא דרידה, בודריאר, ז’יז’ק, לאקאן, ולא הבנתי. לאחר זמן מה היתה לי הארה: הסימולאקרה – זה לא משל המערה של אפלטון, במקרה? פתאום הכל נהיה ברור. אבל עד אז הרגשתי שאני טיפש. והרגשתי כעס על אנשי מדעי הרוח שכותבים באופן שגורם לי להרגיש טיפש.

התמקצעות היתר של המדע המודרני נכרכת בתופעת לוואי שפוגעת במדע: יצירת מושגים רק כדי ליצור מראית עין של דיסציפלינה נפרדת; צורך לחדש רק לשם החידוש; יצירת “שדות סמנטיים” חדשים רק כדי להגדיר תחום חדש, וזאת כשאפשר להשתמש במילים ישנות. כשמדענים מפתחים טרמינולוגיות חדשות במקום מונחים קיימים, לעתים המחיר הוא ניכור מהציבור. כשמדען כותב ספר שמיועד לציבור הרחב, למה שלא יכתוב, למשל, “אוצר מילים” במקום “שדות סמנטיים”? זה לא אותו דבר בדיוק. זה לא היה עובר ועדת מערכת של כתב עת מדעי, אבל זה די והותר לשם תקשורת המדע. הוא לא כותב למען עמיתיו; הוא כותב למעני ולמענך, הקורא-שאינו-מדען.

ובכל זאת, מדענים רבים מדי מתעקשים להיות בלתי מובנים. הדבר יוצר ניכור בין הציבור הרחב לבין המדע ומעיב על התרומה הפוטנציאלית של המדע לשיח הציבורי. האם לא כדאי לרדת אל ההמונים כדי שההמונים ייעתרו בשקיקה? ההמונים לא טיפשים; הם רוצים שיפתחו בפניהם את עולמות הידע. הם רק מבקשים שיעשו זאת בשפה שהם מבינים. לא כל המדענים כבדים ועמומים. שעמום בכתיבה מדעית אינה גזירת גורל. ריצ’רד פיינמן, בריאן גרין, סטיבן הוקינג, ריצ’רד דוקינס ורבים אחרים, הוכיחו שאפשר להציג להמונים נושאים מדעיים מורכבים בשפה פשוטה ומובנת.

רוב ההיסטוריה היתה השכלה ציבורית רחבה מסוכנת למעמדות השליטים. אלפי שנים ניסו מלכים ואצילים, בעלי מטעים וכוהני דת למנוע השכלה מנתיניהם, מאמיניהם, פועליהם ועבדיהם. ההשכלה היתה עלולה להכניס לראשם של בני העם הפשוט רעיונות בדבר זכויות אדם, שוויון מעמדות, שוויון האישה, קידמה ועוד רעיונות מסוכנים שעלולים לפעול למען האנושות כולה במקום למען המעמדות העליונים בלבד. לכן במשך מאות שנים התקיימו התפילות הנוצריות בלטינית – שפה שאיש מהמאמינים הפשוטים לא הבין (גם היום מקיימים זרמי נצרות שונים את התפילות דווקא בשפה הלטינית, אבל זה כבר קרב נסיגה); לכן אסרו בעלי עבדים במושבות הבריטיות ובארצות הברית על עבדיהם לדעת קרוא וכתוב, ואסרו על לבנים ללמדם; לכן תקופה ארוכה אסור היה ללמד נשים לקרוא ולכתוב, ביהדות ובדתות אחרות. ידע הוא כוח, ובעלי הכוח העדיפו לאפשר אותו להם בלבד. גם כשהחל המדע לפרוץ אל קדמת ההיסטוריה, באירופה של העת החדשה המוקדמת, עדיין לא היה המדע מחלוצי השוויונות בהשכלה; הוא עדיין נסמך על מלכים, אצילים, כמרים ורוזנים לשם מימונו. רק עם עליית הדמוקרטיות עלה הצורך של המדע בחינוך ציבורי נרחב. המדענים הבינו שחופש המידע וחינוך רחב-היקף, הם שיביאו גם תקציבים ציבוריים לפרויקטים מדעיים – וגם את כוח האדם שדרוש כדי לקיים את המחקר המדעי.

לאחרונה חל היפוך אירוני: התפיסה הפטרונית לפיה צריך להגביל את יכולת הדיון המדעי לציבור מצומצם של “נבחרים” – התפיסה הזו משתמרת היום דווקא במקום שאמור להיות מעוז הנאורות: האקדמיה. אבל התהליך הזה לא חל ללא סיבה: ההשכלה הציבורית בימינו נרחבת יותר מאשר אי פעם. האוניברסיטאות, המכללות, האקדמיות, פורחות יותר מאשר אי פעם. הדבר גורם לכך שכמעט לכל אחד יש תואר. נוצר מצב שבו תואר אקדמי כבר אינו מעיד על ייחוד כבעבר. אם כך, איך נבדיל בין המוני בעלי התעודות לבין היחידים שהם בעלי נועזות מדעית, יכולת לפריצה מחקרית, שיכולים להיות חוד החנית של המחקר המדעי? אלה שיכולים לעשות את השינוי במדע?

בעולם המדע ה”קשה” – הכימיה, הפיזיקה, האלקטרוניקה והמחשבים – אפשר להראות הישגים של ממש. במדעי הרוח והחברה זה יותר קשה: איך ייקבע מי הטובים ביותר? הרי פילוסוף לא מסוגל לשפר מערכות מחשבים והיסטוריון לא מבין בננוטכנולוגיה. השיטה הרווחת לקבוע מי הטובים ביותר במדעי הרוח, היא לא בהכרח הטובה ביותר: למיינם לפי כמות המלל שהם מנפיקים. העדות הבולטת לכך היא משטר ה”פרסם או היעלם” – publish or perish – שקובע שלא איכות הכתיבה היא הקובעת בקידום, אלא הכמות. כך נדחפים אנשים אקדמיה לכתוב ג’יבריש ולהתמקצע בג’יבריש רק כדי לשחק את המשחק של הדיסציפלינה, תוך התעלמות מההמונים הפשוטים שבסך הכל רוצים להבין על מה מדברים שם, באקדמיה.

הגדרות מדעיות חדשות עלולות להיות לא רק פיתוח שדות ידע חדשים, אלא גם גידור התחום המחקרי או האקדמי, הדרת הציבור הרחב מתחום זה, יצירת גדר סמנטית מלאכותית בין תחום המחקר לבינינו, הקוראים. התבצרות זו במגדל השן לא רק מוציאה שם רע לאקדמיה; היא פוגעת באקדמיה עצמה. כיצד?

פעם מדענים היו צריכים תמיכתם של מלכים, רוזנים ואדמירלים כדי לזכות לסביבה ולתקציב שיאפשרו להם לחקור. היום, יותר מבעבר, מדענים תלויים בתקציבים שניתנים להם מידי רשויות דמוקרטיות. מכיוון שרשויות אלה נבחרות על ידי הציבור הרחב, עדיף למדענים להציג את המחקרים שלהם בצורה קומוניקטיבית ככל האפשר. עדיף למדענים להסביר למה אין לפחד מהנדסה גנטית, למה חיסונים מצילים חיים והסיכון מהם זניח יחסית לתועלת שבהם, מה כל כך חשוב מחקר בתאי גזע עובריים ואיזה טובה עשויה לצמוח מחקר החלל לתקשורת ולתחבורה ההמוניים (רמז: ג’י-פי-אס).

אבל ספרי העיון, ספרי המדע הפופולרי, נמצאים בקרב נסיגה; הם נאבקים מול מערכות חינוך מסורתיות ממלכתיות ומגזריות. במגרש הביתי שלהם, הטקסט המודפס, הם נאבקים מול ספרות יפה – פרוזה, רומנים – שנמכרת פי עשרה מספרות עיון. ספרות המדע נאבקת גם מול מאות ערוצי טלוויזיה ואינספור אתרי אינטרנט, ים אינסופי של ידע-לכאורה ופסאודו-מדע. את התוצאות העגומות אנחנו רואים בהידרדרות ההשכלה המדעית בישראל, במספר הצונח של בוגרי לימודי המדעים בבתי הספר התיכוניים ובבורות הציבורית לגבי מושגי יסוד במדע. כשבקבוצת פייסבוק של מתנגדי חיסונים יש כמעט 40,000 חברים – בישראל בלבד – זה אומר שמשהו פגום מאד ביכולת של המדע להבהיר אמיתות יסוד לציבור הרחב.

זה האתגר האמתי של תקשורת המדע: לא רק להציג באופן קומוניקטיבי מחקרים אחרונים, אלא לגרום לאנשים שהדבר הכי כבד שהחזיקו אי-פעם היה עיתון – לקחת ספר מדע. חשוב להנגיש את המדע לציבור, גם אם התיאור אינו מדויק ושלם וגם אם הוא נעשה בהכללת-מה. עדיף שרבים יבינו קצת, מאשר שאיש לא יקרא דבר. זה האתגר של תקשורת המדע: להציג את המדע כך שיהיה גם מעניין וגם רלוונטי. לקשור תובנה על מדען, תהליך כימי או היסטוריה של תגלית, בתובנה עלינו; על חיינו; על האופן שבו אנחנו חושבים, פועלים, מרגישים, מדמיינים.

יובל נח הררי עושה את זה בהיסטוריה; מייקל סנדל עושה את זה בפילוסופיה. הוא ממלא איצטדיונים (פילוסוף שממלא איצטדיונים נשמע כמו פרודיה של מונטי פייתון, אבל זו מציאות); דן אריאלי ודניאל כהנמן עושים את זה בפסיכולוגיה; ריצ’רד דוקינס ומט רידלי עושים את זה בביולוגיה. יש עוד רבים. החוכמה היא למצוא אותם, ולא להתייאש ולא להרתע אם נפלת בעוד פילוסוף לא מובן. חשוֹב שרק חלמת חלום רע; שזו רק היתה סימולאקרה – סליחה, משל המערה – והמשך הלאה, למלומד שמצליח לפשט, גם אם הוא מכליל או לא מדייק במאה אחוז. אחרי הכל, עתיד האנושות תלוי לא רק במדענים אלא גם בגב הפוליטי והחברתי שלהם: חברה משכילה ואחראית, בעלת ידע מדעי בסיסי שיאפשר לה לבחון את נתיבי הקדמה המדעית. כותבי המדע הפופולרי וערוצי תקשורת המדע כגון אתרי מדע פופולרי – סוכנות “זווית”, אתר מכון דוידסון ואתר הידען, למשל – הם אלה שבפעילותם מאפשרים קיומה של חברה כזו.