וממילא אין צורך לומר שחז”ל טעו

פרופ' איליה ליבוביץ' על הספר המדע שבתורה / יהודה לוי; בית הספר הגבוה לטכנולוגיה, מכון לב, ירושלים, הוצאת ראובן מס, 118 עמ', 50 שקלים

איליה ליבוביץ'

איור מתוך “קנון אבן סינא”, חיבור רפואי מהמאה ה-11

באיור שעל כריכת הספר נראה הסימן המקובל של אטום, זה שמסמל
לעתים קרובות את הפיסיקה המודרנית של המאה ה-.20 הסמל נראה על
גבי דף גמרא, או בתוכו, בפורמט הקלאסי של התלמוד. האיור מתאר
בעזרת הדמיה את כותרת הספר ואת מגמתו. חלק ממגמה זו היטיב לבטא
מי שממליץ על הספר, הרב יהושע נויבירט, שב”הסכמה” שהוא נותן
לספר, המובאת בדף הפתיחה שלו, הוא כותב למחבר: “עברתי על רוב
דבריו שכתב (…) על מנת להוכיח את אמיתת דברי חז”ל”. המחבר
אמנם איננו אומר במפורש שזו כוונתו, אולם הרב נויבירט לא טעה
בהבנת הרוח הנושבת בספר. למשל, בעמ' ,68 בעקבות דיון בסתירה
בין דברי חז”ל לאמיתות מדעיות בנות זמננו, ולאחר ניסיונות
שונים ליישב אותה, אומר המחבר, באנחת רווחה, “וממילא אין צורך
לומר שחז”ל טעו”.

ואולם, הרעיון שמובע כבר בכותרת הספר ובאיור על כריכתו, כאילו
שהיריעה הנפרשת על ידי תורת ישראל כוללת גם את המדע, או לפחות
מדע (ללא ה”א הידיעה), בטעות יסודו. וזאת, לא במובן זה שלא היו
חכמי ישראל שהיו בקיאים בחוכמת המדע של דורם, וגם לא בכך שאין
למצוא בתורה דיונים ושיקולים היכולים להיחשב כמדעיים. הטעות
בניסיוןלהראות שגם מדע נכלל בתוך מכלול התורה, מונחת ביסוד
עמוק הרבה יותר. מקורה באי הבנה או בטשטוש (לאו דווקא מכוון)
של העובדה, שקיימת אי התאמה בסיסית בין הפעילות המוחית שנעשית
על ידי אדם כאשר הוא עוסק בלימוד פרק מדעי או במחקר מדעי, לבין
פעילות המוח של יהודי הלומד תורה או עוסק בקיום מצוותיה.

הספר “המדע שבתורה” ממחיש במידה רבה את אי ההתאמה, או את
הסתירה הזאת, לעתים באופן נוגע ללב, וזאת חרף כוונתו המפורשת
של המחבר להראות את ההיפך מזה. כוונה כזו מנוסחת בשלושה סעיפים
בראשית ההקדמה (עמ' 11), וכן במניפסטו של הספר, המופיע בעמודים
66-65 תחת הכותרת “היתרונות שבכל גישה וסיכום”. הספר מהווה גם
מסמך אישי מעניין. הוא מהווה מעין חלון שדרכו ניבט מראה חטוף
של נפש המחבר, הנקרעת באותה סתירה שבין צו התורה, כפי שהוא
מבין אותו, לבין הכרתו המדעית. מן הספר עולה ששני גורמים אלה
הם יסודות חשובים של עולמו הרוחני, והספר הוא מאמץ, שלעניות
דעתי איננו עולה יפה, לפרק את הסתירה הזאת.

המלה “תורה” משמשת במובנים שונים. לעתים משתמשים בה לציון חמשת
החומשים של “תורת משה”. לעתים הכוונה לכל ספרי התנ”ך. שימוש
נפוץ אחר במושג, שנעשה גם בספר זה, הוא ככינוי למלוא כל הספרות
היהודית, החל מספר בראשית בתורת משה, דרך הנביאים והכתובים,
המשנה, התלמוד, פרשנות המקרא והתלמוד, ספרות השו”ת ועד לאחרוני
הפוסקים ההלכתיים בימינו. התורה שעליה מדבר ספר זה מכונה
לפעמים גם בשם “ארון הספרים היהודי”, והרבה אנשים משתמשים במלה
“יהדות” לציון המערך הזה. העובדה שמלה אחת או ביטוי אחד
מציינים את כלל המערכת היא אולי אחת הסיבות לכך, שאנשים רבים
מאמינים שמלה כזו באמת מציינת ישות אחת מונוליטית, מהות יחידה
מוגדרת היטב, ששמה “תורה” או “יהדות”. על פי האמונה הנפוצה
הזאת, קיימים תפיסת עולם והבנה מסוימת של המציאות הגשמית
והרוחנית, וכן גם עקרונות מסוימים של אתיקה ומוסר, שמשותפים
ומאחדים את כל המערכת הזאת של ה”תורה”.

על אף שהספר לא מציין זאת במפורש, אין ספק שזוהי תפיסתו של
המחבר, והוא מנסה לבחון מה מעמדם של הכרות ותיאוריות המכונות
מדעיות בתוך מערך התורה הזה. המחבר איננו מתעלם כמובן מחילוקי
דעות, מפלוגתות ומדעות סותרות בעניינים שונים שנשמעות לעתים
קרובות בתוך התורה. אף על פי כן, כמו רבים מאוד אחרים גם הוא
מניח, הן במפורש והן במובלע, שהתורה מחושקת מבחוץ ונעולה
מבפנים על ידי בריחים פנימיים של אמונות, עקרונות, תפיסות עולם
ודיאלקטיקה המשותפות לכל המערך התורתי.

התורה היא יצירה אנושית שנעשתה לאורך כ-3,000 שנים של
היסטוריה

מותר להטיל ספק בחדות הראייה שתופסת את ה”יהדות” כיצור
מונוליטי, וראוי לפחות לבדוק באורח ביקורתי את האמונה שאפשר
למצוא ב”תורה” גישה שיטתית יציבה וקבועה לגבי עניין כלשהו
בעולם. אחרי הכל, התורה היא יצירה אנושית שנעשתה לאורך כ-3,000
שנים של היסטוריה, ושעשרות אלפי בני אדם השתתפו ומשתתפים
בחיבורה. למען האמת, ההנחה שיש אפילו עניין אחד בעולם שעליו
יסכימו כל אלה, נראית כבלתי מתקבלת על הדעת. קל וחומר שאין כל
סיבה להניח שאפשר למצוא הסכמה כללית אפילו בדבר אחד, בין כל
חצי מיליארד (או יותר) בני האדם שחיו אי פעם על פני פלנטת כדור
הארץ תחת השם יהודים.

לכן, השימוש הרב שעושה המחבר, כמו רבים אחרים, בפרט דוברים של
היהדות הדתית בדורנו, במונח “חז”ל” שמופיע עשרות פעמים בספר,
הינו מטעה במידה רבה. כך למשל אחת השאלות המרכזיות שבהן מתחבט
המחבר – “האם ייתכן שחז”ל טעו בדבר מדעי?” (עמ' 57) – מאבדת
חלק גדול מחריפותה אם מכירים בעובדה ש”חז”ל” איננו מונוליט של
היהדות. כל אמירה של “חז”ל” היא אמירה של יהודי אחד, בזמן
מסוים ובמקום מסוים. אמנם “כל ישראל ערבים זה לזה”, אולם אין
סיבה ואין גם תכלית להנחה שכל ישראל מסכימים זה עם זה. כמו בכל
קיבוץ גדול של אנשים, גם בתורה יש דעות פופולריות, שרבים
מחזיקים בהן, ויש דעות השייכות רק למיעוט או לבודדים.

הספר כולל ארבעה חלקים. החלק הראשון, “התורה והחכמות”, הינו
אסופה של כמה דוגמאות לדיון במקורות ישראל בידע מדעי בנושאים
שונים. המחבר משתדל להראות בדוגמאות אלה שחכמי ישראל היו (לכל
הפחות) מעודכנים בכל הידע המדעי של תקופתם, ולטענתו במקרים
רבים הקדימו בחוכמתם ובידע שבידיהם את כל בני דורם. בחלק גדול
מהמקרים טענה זו מוגזמת ביותר, אם לנקוט בלשון המעטה. לדוגמה,
בעמ' 18 מצוטטת משנה במסכת ברכות, שממנה מסיק המחבר שבעל
המשנה, התנא ריש לקיש (או “חכמינו” כדבריו), ידע(ו) כבר במאה
השנייה לספירה את מספר הכוכבים בשמים, מספר שרק בימינו הצליחו
אסטרונומים לקבוע אותו.

אמירה זו של המחבר אין לה על מה לסמוך כלל. הדמיון בין המכפלה
של המספרים המופיעים במשנה לבין המספר המצוטט מתוך
האנציקלופדיה בריטניקה הוא מקרי בלבד. אילו היה הספר נכתב לפני
70 שנה היה המחבר מוצא סתירה משוועת בין המספר העולה ממסכת
ברכות לבין ההערכות האסטרונומיות של אותה תקופה. גם ההערכה
המצוטטת בהוצאה המעודכנת להיום של הבריטניקה רחוקה מלהיות
סופית או מוגדרת היטב. למעשה, על פי מיטב ההערכות העדכניות,
היקום הוא אינסופי ומספר הכוכבים שבו הוא אינסופי בהתאם. שום
מספר סופי איננו מספר מקורב לאינסוף. ברור מלשון המשנה שריש
לקיש נקט לשון של שירה. הוא פשוט השתמש בכל השמות המוכרים לו
לתיאור אוספים של עצמים, וכל מטרתו היתה לומר בשפה מליצית
שמלוא כל העולם כולו, העצום והרב, לא נברא אלא בשביל כנסת
ישראל.

החלק השני של הספר מכונה “סתירות מדומות”. כאן מביא המחבר
דוגמאות לידע או טענות מדעיות המופיעות בספרות התורנית, הנראות
כסותרות את הידוע היום בנושאים המתאימים. המחבר משתדל להראות,
לפעמים בעזרת פלפולים לאו דווקא משכנעים, שהסתירה אינה סתירה,
או שדווקא ה”מדענים” טועים ולא ספרי הקודש.

בחלק ג', “סתירות ממשיות”, מופיעות דוגמאות נוספות שבהן אין
מנוס מלהודות שקיימת אי התאמה בין הנאמר בתורה לבין הידע
המדעי. כאן מתבלט הבדל בין קבוצה קטנה של חכמים שהמחבר קורא
להם “הרמב”ם וסיעתו”, שאינם מהססים להתייצב מול הסתירה ולראותה
כמות שהיא, לבין הרוב הגדול של רבני ישראל שאינם מסוגלים לעמוד
בכך. אלה יצדדו בכתובים ויכחישו את אמיתות המדע. מקצת מהם,
ואליהם מצטרף המחבר, יטען שבכל מקום שהסתירה זועקת לשמים, ברור
שחז”ל לא התכוונו ברצינות למה שאמרו. כך למשל בעמ' 31
ההתייחסות במסכת חגיגה אל הסלמנדרא, חיה שתולדתה באש והיא
יורקת אש, מוסברת כאמצעי ספרותי גרידא לציין בעזרתו את מעלתם
של תלמידי חכמים. חלק ד' – “המציאות וההלכה” – עוסק בהשפעות של
דעת המדע על ההלכה.

אילו כוונת המחבר היתה רק להציג דוגמאות לידע על העולם (שהיום
היינו קוראים לו מדעי), שהיה בידי האנשים שכתבו את התורה, כי
אז היה הספר משיג את מטרתו. אולם מטרה כזאת הופכת את הספר
לכמעט טריוויאלי, אם כי לא בלי פיקנטריה. הסיבה היא שמאז
שהומו-ספיאנס החל מהלך על פני כדור הארץ, כל בני האדם בכל גיל,
בכל תקופה ובכל מקום רוכשים, משתמשים ומיישמים ידע מדעי,
ושוקלים שיקולים מדעיים על כל צעד ושעל. שכן מה שמכונה כיום
ידע או מחקר מדעי איננו אלא כינוי לתהליך שבו בני אדם רוכשים
ידע על העולם באמצעות צירוף של ניסוי ותצפית על העולם מצד אחד,
וניתוח והסקת מסקנות מנתוני התצפית, בפעילות מוחית נוספת
שנקראת חשיבה רציונלית, מצד שני. את התהליך הזה מבצע למשל כל
ילד שזוכה בשתי גולות במשחק עם חברו ומיד לאחר מכן זוכה בעוד
שתי גולות, כאשר הוא יודע שבאותה פגישה עם החבר זכה בארבע
גולות.

המחקר המדעי המודרני, שגילו כ-300 שנה, איננו ביצוע של תהליך
מוחי אחר. החידוש של אביו הרוחני של המדע המודרני, גלילאו
גליליי, איננו בהמצאה של טכניקה חדשה להפקת ידע על העולם.
גדולתו של גלילאו היתה בזיהוי הטכניקה הזאת, שנמצאה בשימוש
אנושי מאז ומעולם, כטכניקה היחידה המזכה את האדם בידע מועיל על
העולם, ושאפשר וכדאי להפעילה באופן מודע ומפורש. לכן, אין כל
פלא בכך שבין עשרות אלפי היוצרים של תורת ישראל אפשר למצוא
רבים שהיו תצפיתנים טובים על העולם, ורבים שידעו להשתמש בחשיבה
רציונלית ולהסיק מסקנות מדעיות עליו.

הידע על המחזור הסינודי של הירח שהיה בידי רבן גמליאל (עמ' 13)
הוא באמת מרשים, ומידת הדיוק בקביעת ערכו עלתה באמת על זו
שהיתה בידי היפרכוס או תלמי, שנחשבים כגדולי האסטרונומים של
העת העתיקה. כל יהודי שרוצה רשאי להתגאות בהישג מדעי זה, כמו
שכל ישראלי יכול להתברך בלבבו על כל הישג של מדען יהודי או
ישראלי. כיוצא בזה ייתכן שרבי יהושע באמת הקדים את אדמונד
האליי בכ-1,500 שנה – במידע האסטרונומי שהיה בידיו על כוכב
העולה לשמים כל 70 שנה – אם אמנם הסיפור במסכת הוריות (עמ' 18)
נסב על השביט של האליי. סיפורים אלה הם באמת עדות על רוחב דעת,
חוכמה והכרת עולם מקיפה של חכמים יהודים אינדיווידואליים. אולם
ההערכה המרובה שאפשר לרכוש כלפי אישים אלה אין בה כדי ללמד על
מעמד המדע כמערכת בתוך מכלול התורה, או על יחס מוגדר ועקבי
כלשהו ביניהם, שכן כאמור כל בני אדם הם מדענים, בדרגות שונות
של תחכום וחוכמה.

אי ההתאמה שעליה רמזנו לעיל, בין התורה לבין המדע, היא בכך
שבין כל האלפים שכתבו את התורה, רק מתי מעט הגיעו להכרה
הגליליאנית, שידע מועיל על העולם ניתן להשיג רק באמצעות השיטה
המדעית. הכרה זו חדרה לתרבות המערבית רק במאה ה-17 ולכן אין כל
פלא שכמעט אי אפשר למצוא לה שורשים בתורת ישראל כפי שהתפתחה עד
לאותה מאה.

עם זאת, כדאי לציין שיש מספר קטן של יוצאים מן הכלל, שבמובן
ההכרה המדעית, קומתם מזדקרת גם בין דפי הספר שלפנינו. אלה
החכמים שהוזכרו כבר לעיל, שהמחבר קורא להם “הרמב”ם וסיעתו”.
אמנם קריאה זהירה במובאות שבספר מעוררת את החשש שלמעשה הסיעה
כוללת באופן מובהק אולי רק שני חברים, הרמב”ם עצמו ובנו אברהם.
בעמ' 59 מביא המחבר ציטטות ארוכות מדברי אברהם, ההולך בעקבות
אביו, שבהן באה לידי ביטוי השקפה המתקרבת במידה רבה לתפיסה
הגליליאנית. בתהליך יצירת הידע האנושי, ראיות מן העולם – קרי
תצפיות, ניסויים ומדידות – מכריעות כל קלט אחר שמגיע לאדם,
כולל מה שכתוב בספרים עתיקים או דברי חכמים שהתקדשו במסורת. אם
נזכור שהרמב”ם ובנו חיו ופעלו במאה ה-,12 כחמש מאות שנה לפני
גלילאו, ההערכה לעוז רוחם ולעומק מחשבתם צריכה לעלות עוד הרבה
מונים.

בספר נזכרים חכמים נוספים שהמחבר מצרפם לסיעת הרמב”ם. בעל “פחד
יצחק”, למשל, המצוטט בעמ' ,60 אומר: “לאו כל מילי דאתאמרו
(הדברים שנאמרו) בגמרא מפי הקבלה הם, אלא דחכמי ישראל דברו גם
הם לפעמים מפי השכל והחקירה האנושית”. אלה הם דברים הקרובים
לרוח הרמב”ם, אבל לא ממש.

העמדה המבוטאת על ידי “פחד יצחק” מזכירה את הסיפור הידוע על
שני השערים לגן עדן. מעל הראשון היה שלט: “שער לגברים שהיו
כפופים בחייהם לשליטת נשותיהם”, ולפניו השתרך תור עצום של
גברים. מעל השער השני היה כתוב: “שער לגברים שהיו עצמאיים
בחייהם”, ולפניו עמד יהודי קטן אחד. כששאלו אותו מדוע הוא עומד
מול השער השני, השיב: “אני יודע? כך ציוותה עלי אשתי”. כך גם
רוב החברים האחרים בסיעת הרמב”ם שמוכנים להסתמך על ראיות מן
העולם, על ניסוי ועל השכל האנושי, כי כך התירו או ציוו רבותינו
הקדושים הקדמונים.העובדה שלגישה המדעית, במובן המודרני שלה,
אין כמעט זכר בתורה שקודמת למאה ה-,17 מובנת מאליה. היא נעדרת
מן התורה כשם שהיא נעדרת מכמעט כל ענפי התרבות המערבית. אחד
המשברים שעברה התורה, ועתה היא אולי עוברת ביתר שאת, הוא
התעלמותה הכמעט מוחלטת מהמהפכה המדעית הגליליאנית. בניגוד
לנציגים בולטים של התרבות והפילוסופיה המערביים, כולל הכנסייה
הקתולית – הזרם המרכזי ב”תורה”, ומכל מקום זה ששולט במדינת
ישראל, לא שינה בכהוא זה את הדיאלקטיקה שלו, שעל פיה מקור הידע
והתובנה על העולם הוא בכתבים קדושים או באמרות של חכמי דורות
קדומים, רבנים, צדיקים ומקובלים.

לדעת הרמב”ם ובנו אברהם חשוב לדעת עקרונית שחכמי ישראל אינם
אלא בני אדם העלולים לטעות

באופן פרדוקסלי, בדורות האחרונים ממש דחיית השיטה המדעית
במערכת התורה נעשית ביתר שאת וביטוייה הופכים לבוטים יותר,
ואילו הדבקות בדיאלקטיקה האורתודוקסית הולכת וגוברת. מחבר
הספר, האמון על השיטה המדעית בהיותו מדען (לשעבר רקטור וראש
המחלקה לפיסיקה/אלקטרו-אופטיקה בבית הספר הגבוה לטכנולוגיה
מכון לב), למרות שבעצמו איננו יכול להתנתק מדיאלקטיקה זו, אינו
יכול גם שלא להרגיש במגמת ההתרחקות הזאת. ובעמ' 61 הוא עצמו
מעיד על כך: “לדעת (…) הרב שרירא והרב האי, וכן לדעת הרמב”ם
ובנו אברהם (…) חשוב לדעת עקרונית שהם (חכמי ישראל) אינם אלא
בני אדם העלולים לטעות (…) (ואולם) בין האחרונים (רבני ישראל
בדורות מאוחרים) גישה זו נדירה ביותר”.

ביטוי בוטה, אך לא בלתי אופייני, לגישה האורתודוקסית האנטי
מדעית נתן בזמן האחרון הרב עובדיה יוסף, המנהיג הפוליטי
והרוחני של זרם מרכזי ודומיננטי של היהדות הדתית. לדבריו, בדף
אחד של התלמוד יש יותר חוכמה, יותר ידע ויותר אמת מאשר בכל
המדעים ובכל המדענים שבעולם. זהו ציטוט מדברים שאמר לא מכבר
לעיני מצלמות טלוויזיה, לא כלשונם אך בוודאי כרוחם. יוסף
וסיעתו מנהלים גם רשת חינוך ענקית בישראל, שתחת כנפיה חוסים
עשרות או מאות אלפי ילדים. תינוקות שנשבו ברשת זו, הנתמכת
בכספי משרד החינוך של ממשלת ישראל, מתחנכים על ברכיה של
אידיאולוגיה והשקפת עולם זו.

דוגמה בוטה אחרת לאי מדעיות שבתורה, כפי שהיא נלמדת ומיושמת
בדורות האחרונים, ניתנת בספר, בסעיף י”ג (עמ' 95-93), הנושא את
השם “הלכות שרק כללותיהן מן התורה: פצוע דכה”. המחבר מנסה
להראות באמצעות דוגמה זו, שההלכה מסוגלת להשתנות ולהתאים עצמה
לשינויים במציאות המתחייבים מהמדע או שנלמדים בעזרתו. ואולם,
מי שקורא את הסעיף הזה בספר בעיניים בלתי משוחדות, ובפרט את
הציטטות המובאות בו מדברי רבנים ופוסקים אחרונים בעניין פצוע
דכה, אינו יכול שלא לראות בכל הפרשה מסכת הגובלת באבסורד ממש.
מסתבר שבני אדם האמורים להיות מיושבים בדעתם, בעלי יכולת לחקור
את העולם, להבין תהליכים שמתחוללים בו ולפתור בעיות מעשיות
ותיאורטיות, משקיעים את זמנם, את כושר חשיבתם ואת האנרגיה
הנפשית שלהם בלימוד הנושא: האם מישהו שאשכיו פגומים יכול או
אינו יכול לבוא בקהל. וכל כך בגלל משפט אחד שנכתב על ידי מחבר
אנונימי בספר, חשוב וקדוש ככל שיהיה, לפני 2,500 שנה. כל
התופעה הזאת כשלעצמה היא אנטי מדעית, אנטי רציונלית ובמאה ה-21
היא במידה רבה גם אנטי תרבותית. איזה תכלית משרת דיון כזה? למה
יש להוציא מן הקהל מי שיש לו נכות או דפורמציה כזאת?

כאשר נכתב הפסוק “לא יבוא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'”, בספר
דברים כ”ג, קרוב לוודאי שהוא שירת מטרה רפואית. על פי הידע
והניסיון שהיה בידי הקדמונים, גבר בעל מומים באשכים הוליד
בהסתברות גבוהה ולדות פגומים. בהעדר כושר אבחנה והבנה באותם
זמנים, התורה, שאולי הקדימה בכך את זמנה, פסקה שבעלי מומים
כאלה לא יעמידו ולדות כלל. בחקיקה הזאת בזמנה אפשר אולי לראות
השפעה של מדע בתוך התורה. אולם הדיון המתמשך מאות שנים לאחר
מכן בנושא זה, והאפיונים הפנומנולוגיים והציוריים למיניהם של
מומי אשכים שונים שנעשים על ידי פוסקי הלכה עד ימינו אנו, מה
להם ולמדע? אילו היתה למדע דריסת רגל אמיתית בשיקולים של פוסקי
ההלכה היו אלה אומרים בפשטות שבשנת 2001 ההחלטה אם גבר שיש
סיכון לפגם בזרעו יורשה להעמיד ולדות אם לאו נתונה כולה בידי
רופא המשפחה, או בידי הרופא המומחה המכיר את הפציינט ואת
חוליו.

לפני סיום כדאי להעיר שראוי היה למחבר לפרש את ריבוי ראשי
התיבות למיניהם המופיעים בספרו, הן של ביטויי שפה, למשל לפענ”ד
(עמ' 57), והן של שמות אנשים, כגון רשב”ש (עמ' 27). תמהני איזה
אחוז מקוראי הספר יידע לפרש את כולם נכונה ללא עזרה .

לסיכום, למרות חוסר שיטתיות מסוים, הן בהבאת הדוגמאות והן
בהצגת התיזות השונות, הספר מעניין למדי למי שהכרת העולם של
חכמי ההלכה היהודית מעניינת אותו. הוא מעיד על בקיאות גדולה של
המחבר, והספר יכול לשמש מקור בעל ערך, ואף שעשוע, לכל המתעניין
בנושא. לטעמי, חסרונו העיקרי של הספר הוא הזרם האידיאולוגי התת
קרקעי שזורם תחתיו, ולא בעומק רב. המחבר, בעקבות רבים אחרים,
מנסה למצוא בתורה מה שאין בה.

תורת ישראל היא מפעל אנושי כביר. קשה להגזים בחשיבות חלקים
מסוימים ממנה לתרבות המערב. התרומות הגדולות של תורת ישראל
לאנושות הן בתחום הפילוסופיה, המוסר והאתיקה. אין שום צורך
לנסות להוסיף לקרדיט שלה מה שאין בה. ניסיון כזה לא מוסיף
לכבודה של תורה. אחת מן האמונות החשובות המזינות את
האידיאולוגיה השגויה הזאת, לדעתי, באה לידי ביטוי על ידי אחד
מגדולי האחרונים בגרמניה, הרב שמשון רפאל הירש, המצוטט בעמ'
:61″גדוליהם (של חז”ל) ידעו את כל החכמות והמדעים כפי אשר
מוסכם היה בזמניהם לאמת”. למה צריך את זה?

פרופ' אליה ליבוביץ הוא מנהל הפלנטריום על שם וייז באוניברסיטת
תל אביב