חזית המחקר תקועה בדפי העיתונים

החלטה חדשה – שתערער מאוד את מעמדם של כתבי העת המדעיים היוקרתיים – מעלה מחדש לדיון שאלה עקרונית: למי שייך הידע המדעי

ינאי עופרן, הארץ, חדשות וואלה

בחדר הדואר של המחלקה לביוכימיה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק מתקבלות בכל יום כמה גלויות לבנות. “ד”ר ר' היקר, נא שלח לי עותק של מאמרך שפורסם ביולי 2003 בכתב העת 'Journal of Molecular Biology'. בברכה, פרופסור ג', האקדמיה הלאומית למדעים, בולגריה”, נכתב באחת מהן בניסוח סטנדרטי. ניכר שהשולח, מן הסתם מדען בולגרי בכיר, משגר הרבה גלויות כאלה בכל חודש. הטקסט מודפס על בריסטול זול ורק שם הנמען ופרטיו הביבליוגרפיים של המאמר משורבטים בכל פעם בכתב יד מרושל.

רפרוף מקרי בחדר הדואר בבוקר אחד בראשית החודש שעבר העלה גלויות דומות מהודו, מקסיקו, תאילנד, ברזיל, וגם מעטפה חומה מרופטת שנשלחה ממכון מחקר פקיסטני והכילה בקשה דומה: “פרופסור ד”ר נ' היקר, אנא שלח לנו עותק ממאמרך שפורסם בכתב העת 'Nature' בדצמבר 1999”. גלויות דומות מגיעות לפעמים גם ממכוני מחקר קטנים בערי השדה באירופה ובארה”ב.

כל סטודנט באוניברסיטאות הגדולות בארה”ב, באירופה או בארץ, יכול למצוא את המאמרים האלה בספרייה ואפילו באתרי האינטרנט של כתבי העת. אבל שולחי הגלויות הם סטודנטים, מדענים ורופאים, שהם, או המוסד שאליו הם משתייכים, אינם יכולים להרשות לעצמם את דמי המנוי השערורייתיים של כתבי העת המדעיים. כשהם מחפשים מידע לצורך מחקר, לצורך לימודים, ואפילו כדי לתת טיפול רפואי מתאים לחולה שבעייתו נדירה, הם פונים לאתר אינטרנט המופעל על ידי מכוני הבריאות הלאומיים במשרד הבריאות האמריקאי. שם הם יכולים לסרוק את הכותרות והתקצירים של המאמרים הביו-רפואיים שפורסמו משנות הארבעים ועד היום. אבל חוקי זכויות היוצרים מונעים את הפצת המאמר המלא. כדי לקרוא את המאמר בשלמותו, המחפשים צריכים להפיל את תחינתם לפני הכותב. לא תמיד הוא יואיל לשלוף תדפיס מהמגירה או המדפסת, להכניס למעטפה, לבייל ולשלוח. לפעמים, אפילו כאשר המחבר נכון לעזור, כלליו של כתב העת אוסרים עליו את הפצת המאמר. וגם במקרה הטוב, אם בסופו של דבר התדפיס יוצא לדרך, עשויים לחלוף שבועות או חודשים מהרגע שנשלחה הבקשה עד שהתדפיס מגיע. בינתיים, הלימודים, המחקר או הטיפול הרפואי תקועים.

עכשיו מתכנן משרד הבריאות האמריקאי לשים קץ לתלאותיהם של החוקרים דלי האמצעים ולחייב מדענים המתוקצבים על ידי הממשל למחול על זכויות היוצרים שלהם ולהפקיד עותק אלקטרוני של כל מאמר באתר האינטרנט של המכונים הלאומיים. המדענים, ברובם, דווקא שמחים על היוזמה; הם הרי ממילא מעבירים את הזכויות לידי כתבי העת המדעיים. אבל התוכנית של פקידי משרד הבריאות לא תעבור ללא קרב. אפילו קרב מר. לוביסטים יקרים בשירות כל הצדדים בקרב הזה כבר פושטים על גבעת הקפיטול ומנסים לעניין את התקשורת בקטסטרופה הצפויה אם דעתם לא תתקבל.

מאמר כל שלוש דקות

כבר עשרות רבות של שנים כתבי עת מדעיים הם כלי התקשורת המרכזי, כמעט היחיד, של העולם המדעי. שום תגלית, ממצא או תרופה חדשה אינם קיימים בעיני הקהילה המדעית עד שלא פורסמו בכתב עת מדעי. לפני הפרסום ישלח העורך את כתב היד לשניים או שלושה מדענים, כדי שיעריכו את חשיבותו ויבקשו מהכותב הבהרות ותיקונים. רק אם השופטים האלה משתכנעים באיכותו ובערכו של המחקר, הוא יודפס.

הגידול בתקציבי המחקר, וירידת עלויות הדפוס וההפצה, איפשרו את ייסודם של אלפי כתבי עת מדעיים חדשים ומספרם מגיע כיום לעשרות אלפים. מספר המאמרים המתפרסם בהם הוא בלתי נתפש. בתחום הגנטיקה, למשל, מתפרסם כיום מאמר חדש בכל שלוש דקות. אבל התחרות והעלויות הצונחות לא הובילו לירידת מחירי המנוי על כתבי העת, והם ממשיכים להאמיר.

מנוי שנתי על כתב העת “Research Brain”, למשל, עולה 21,269 דולר. חוקר או ספרייה שרוצים להישאר מעודכנים בתחום חקר המוח בלבד נזקקים למנויים על כמה עשרות כתבי עת כאלה. אוניברסיטת קורנל בניו יורק חישבה ומצאה שמאז שנת 1986 ההוצאה שלה על כתבי עת גדלה ב-150% אבל מספר כתבי העת שהאוניברסיטה מנויה עליהם כמעט שלא השתנה. לאן הולך כל הכסף הזה ומדוע האוניברסיטאות והחוקרים ממשיכים לשלם?

התשובה לשאלה הראשונה פשוטה: למו”לים. כמה מאות בתי הוצאה לאור חולשים על התחום. המדענים כותבי המאמרים זוכים ליוקרה, פרסום וקידום, אך אינם מקבלים תשלום על המאמר. כך גם השופטים שמחליטים אם המאמר ראוי לפרסום. על פי רוב אלה הם מדענים באוניברסיטאות שעושים זאת כאזרחים טובים של הקהילה המדעית. אלסיוויר (Elsevier), מו”ל הולנדי מהגדולים בתחום, רשם ב-2003 רווח תפעולי של 34%. ובכל זאת, על פי אוניברסיטת קורנל, אלסיוויר ממשיך להעלות את מחיר המנוי על כתבי העת שלו ב-10% ולפעמים גם ב-20% כל שנה. ארי יונחיאן, מנהל חטיבת המדע והטכנולוגיה באלסיוויר, טוען שבניכוי המסים והפחת, הרווח של בית ההוצאה מסתכם ב-17%. עדיין קופה יפה.

“זו התרמית הגדולה ביותר של כל הזמנים”, מגזים חתן פרס הנובל ריצ'רד רוברטס. הוא אירגן קבוצה של חתני פרס נובל, בהם גם ג'יימס ווטסון, מפענח מבנה הד-נ-א שהיה בערוב ימיו לדמות אב, או סב, של עולם המדע האמריקאי, והרולד ורמוס שעמד בעבר בראש מכוני הבריאות הלאומיים. בעצומה לקונגרס ולמשרד הבריאות הם כתבו: “כמדענים וגם כמשלמי מסים, אנו מתנגדים למכשולים שמפריעים, מעכבים או חוסמים את הפצת הידע המדעי שהופק במימון ממשלתי”. מכוני הבריאות הלאומיים במשרד הבריאות האמריקאי הם המממן הגדול ביותר של מחקר מדעי בעולם ומזרימים בכל שנה כמעט 30 מיליארד דולר לחוקרים באמריקה ומחוצה לה. חתני הנובל הציעו שמשרד הבריאות האמריקאי יחייב את החוקרים הניזונים מהצלחת הציבורית להעביר את ממצאיהם חינם לציבור. “בכלל זה”, הם כתבו, “גם המחקר שלנו עצמנו”. מכוני הבריאות הלאומיים התלהבו ופירסמו לפני שבועות אחדים הודעה על התוכנית, שעתידה כמובן לשבור את מטה לחמם של המו”לים.

את יוזמתו של משרד הבריאות תוקפים המו”לים מכיוון הבטן הרכה של האתוס האמריקאי: זו פגיעה בחופש היוזמה והעיסוק. העסק שלהם מתנהל באופן פתוח וקפיטליסטי למהדרין, על פי חוקי ההיצע, התחרות והביקוש. בקונגרס, בקהילה המשפטית ובציבור האמריקאי הטענות האלה נופלות על אוזניים קשובות.

כל תחום והז'ורנל שלו

אבל מדוע הלקוחות – אוניברסיטאות, מכוני מחקר ומדענים, על פי רוב גופים חזקים ועתירי השפעה – מרכינים ראש ומשלמים? ומדוע במקרים רבים הם טוענים שדווקא השיטה הנוכחית מגינה על מדענים דלי אמצעים, כמו פרופ' ג' הבולגרי? כאן התשובה מסובכת יותר ויכולה אולי להסביר מדוע היוזמה הזאת עשויה לגווע.

עשרות אלפי מדענים כותבים אלפים רבים של מאמרים בכל חודש. שום מדען אינו מסוגל לעקוב אחרי כל המידע הזה ולברור את המוץ מן הבר – את המחקרים הטובים מתוך הגרועים או את מה שרלוונטי למחקר שלו מתוך הערימה העצומה של מחקרים שלא מעניינים אותו. את המלאכה הזאת מבצעים כתבי העת ביעילות. ראשית כל, הם מחולקים לתת נושאים ותחומי עניין. כל כתב עת מקיים סביבו קהילה, לפעמים קטנה מאוד, של אנשים שמקדישים את מחקרם לנושא המצומצם מאוד שכתב העת עוסק בו. כמעט לכל בלוטה בגוף האדם, לכל שיטת מחקר ולכל סוג חלקיקים יש ז'ורנל משלהם. המשימה החשובה של מיון כתבי היד ועריכתם עולה כסף. כך גם ההפצה וההדפסה. הצעתם של מכוני הבריאות הלאומיים היא להקים כתבי עת ציבוריים ולגלגל את העלות הזאת על תקציבי המחקר של החוקר. לצורך כך כבר הוקמו כתבי עת חדשים, הגובים מהכותבים כ-1,500 דולר לכל מאמר שהם מפרסמים. הרבה חוקרים במדינות עניות או במכוני מחקר קטנים יתקשו לגייס את הסכום הזה.

תפקידם של כתבי העת בעולם האקדמי חורג הרבה מעבר להפצת מידע. לא פחות חשוב הוא התפקיד שיש להם בדירוג של מאמרים וחוקרים. יוקרתו וחשיבותו של כל ממצא מדעי נקבעות במידה רבה על פי כתב העת שבו הוא מתפרסם. מעמדו של מדען נקבע בעיקר על פי יוקרתם של כתבי העת שמקבלים את מאמריו. קיימים שניים או שלושה כתבי עת שדי בפרסום מאמר אחד בהם כדי לזכות חוקר במשרה באוניברסיטה נחשבת, בקביעות או בקידום. המדענים ימשיכו לנסות לפרסם את מאמריהם בכתבי העת האלה, וכתבי העת ימשיכו לקבל מתוך אלפי כתבי יד רק את הטובים ביותר. שום ספרייה לא תוכל לוותר על מנוי על כתבי העת שמפרסמים את המחקרים המהפכניים, הדרמטיים והטובים ביותר, יעלה כמה שיעלה.

מכוני הבריאות הלאומיים מנסים עכשיו לרקוח מוצא של פשרה. הם נסוגו מהדרישה לנגישות חופשית מיידית לכל מאמר ומסתפקים בדרישה, שבתוך שישה חודשים מיום הפרסום יופקד המאמר באתר האינטרנט שלהם. הצדדים הנצים מעריכים כעת את המדיניות החדשה ועוד לא ברור מה תהיה עמדתם.

מעבר לוויכוח על כסף ונגישות, ביסוד הפולמוס הזה עומדת השאלה מיהו הבעלים החוקי של ידע. השיטה הקיימת מקנה את זכויות היוצרים למי שמדפיס את הממצאים ומשווק אותם. עמדת המכונים הלאומיים, הנתמכת בקבוצת חתני פרס הנובל, היא שהבעלות החוקית היא של מי שמממן את המחקר. מעניין ששום צד בוויכוח אינו מציע שהבעלים החוקיים של הידע המדעי יהיה המדען-המגלה.

משפטנים המתמחים בקניין רוחני מעריכים, שנוכח סכומי הכסף העצומים המוטלים על הכף, בסופו של דבר הסוגיה תגולגל לבית המשפט וזה יידרש להכריע בה.

באדיבות חדשות וואלה!