ימים אחרונים לביקורו של הייל-בופ, מהגדולים שבכוכבי השביט, בשמי הארץ. באחרונה היה כאן לפני כ-4,000 שנים והוא אמור לקפוץ לביקור נוסף בעוד כ-2,000 שנה
בכל ערב, מיד אחרי השקיעה, מופיע באחרונה בשמי המערב כוכב מוזר. גם בעין לא מזוינת אפשר להבחין בכך שהוא שונה ומיוחד – הילה מרחפת סביבו, ולצדו מתנוסס זנב. זהו השביט הייל-בופ, הקרוי על שם שני האסטרונומים החובבים האמריקאים שגילוהו לפני כשנתיים. התבוננות במשקפת, גם אם זו אינה חזקה במיוחד, מגלה את השביט בכל יפעתו, והיא מומלצת לכל מי שחביבים עליו סודות הרקיע. השביט מעורר סקרנות ותהייה בכל המתבונן בו: מדוע הופיע פתאום, מה פשר זנבו, מהיכן בא ולאן מועדות פניו.
רובנו מקבלים את השביט בשוויון נפש מסוים. רק מעטים בקיאים דיים ברזי השמים כדי להיות מופתעים מהופעתו שלגרם “חדש” בין אלפי הכוכבים האחרים; והרי רובנו אינם יכולים לזהות בשמו ובמקומו ולו אף כוכב אחד ברקיע. לא כך היו פני הדברים בימי קדם. אז היה האדם קרוב בהרבה אל תופעות השמים – החל בשמות כוכבי השבת הבולטים ובהופעתן העונתית של קבוצות כוכבים (“מזלות”) וכלה במסלוליהם הפתלתולים של כוכבי לכת כמו מאדים וצדק. באותם הימים היתה הופעתו של שביט בבחינת אירוע חדשותי מסעיר. אפשר להמשיל זאת לתדהמה שהיתה אוחזת תל-אביבי ותיק לו היה מתעורר בוקר אחד ורואה מבעד לחלונו גורד שחקים של שמונים קומות שהוקם בן לילה באמצע כיכר רבין.
האסטרולוגים הקדומים לא הסתפקו בעיון בספרים על מסלולי הכוכבים והמזלות. הם גם היו אסטרונומים לכל דבר, צפו בשמים לילה לילה והכירו כל כוכב בשמו ובמסילתו. אמונתם בדבר השפעת הכוכבים על חיי אדם, שבאופן מוזר שרדה עד לימינו אלה, מוסברת בכך שהשמים סיפקו להם מעין שעון מסובך, שמהלכו ניתן לחיזוי מראש. נוח היה להאמין שבעזרתו אפשר גם לנבא את רזי הגורל האנושי. הופעתו של כוכב שביט בולט, המתרחשת באופן לא-צפוי אחת לעשור או שניים, היתה אז מקור לתדהמה וחשש. השביט סימל את שבירת הסדר השמימי המקודש, ולא ייפלא שהקדמונים ראו בו אות מבשר רעות. ההתאבדות ההמונית של חברי כת המתבודדים בארה”ב עקב הופעת השביט הנוכחי היא זכר מעציב לימים ההם. המדע בן ימינו מבין היטב את השביטים ורואה בהם חלק בלתי-נפרד מתופעות היקום הניתנות להסבר מדויק. אחד ההישגים הראשונים של האסטרונומיה המודרנית היה תחזיתו של האסטרונום אדמונד האליי בדבר השביט שהופיע בשנת 1682. האליי קבע כי השביט יופיע שוב בשנת 1759, וזאת מפני שהבין כי שני שביטים “אחרים”, שהופיעו בשנים 1531 ו-1607, היו בעצם אותו שביט עצמו. האליי הסיק כי השביט (שלאחר מכן נקרא על שמו) הוא בעצם מין כוכב לכת, המקיף את השמש במחזוריות קבועה של 76 שנים. שביט האליי אכן הופיע ב-,1759 חזר שוב בנאמנות ב-1835 וב-1910 ובאחרונה ביקר בקרבתנו ב-1986. הופעתו האחרונה היתה מאכזבת קמעה לצופים מן הארץ, אך הוא נחקר בפרוטרוט על ידי החללית האירופית ג'יוטו, שהתקרבה אליו כדי 600 קילומטר. מה פשר התנהגותם של שביטים? מדוע הם מופיעים ונעלמים, ומדוע אין כל הופעותיהם שוות זו לזו? בניגוד לכוכבי לכת סלעיים רגילים, שגודלם מאות ואלפי קילומטרים, השביטים עשויים קרח ואבק וקוטרם קילומטרים ספורים בלבד. הייל-בופ נחשב אחד הגדולים שבהם וקוטרו כארבעים קילומטר. למסלול השביטים צורת אליפסה מוארכת מאוד, בעוד שמסלולי כוכבי הלכת הרגילים דומים יותר למעגל.
מקור השביטים בענן אורט ובחגורת קויפר – מקבצים מרוחקים עד מאוד המכילים מיליארדי שביטים, אשר כמעט לעולם אינם נראים. מפעם לפעם סוטה שביט יחיד ממקומו המרוחק ו”נופל” לכיוון השמש. או אז הוא מצטרף לכאלף חבריו הסובבים בתנועה אליפטית ומופיעים לפנינו לעתים מזומנות. צפייה דייקנית במסלולו מאפשרת לחשב את זמן המחזור של השביט, גם אם הוא נראה כאן בראשונה. בשל קוטנם, נעלמים השביטים מן העין בהגיעם לחלק המרוחק של מסלולם, לרוב למשכי זמן ארוכים בהרבה מחיי אדם. בכך מוסבר כישלונם של הקדמונים להבין את היותם כוכבי לכת מחזוריים לכל דבר. בהתקרב השביט אלינו (ואל השמש) נהפך כדור הקרח הזעיר לתופעה שמימית מרהיבה: חום השמש מאדה שכבת קרח ויוצר הילת גז ואבק זוהרת סביב השביט. “רוח השמש”, אותה זרימה מתמדת של חלקיקים מן השמש אל החלל, מעצבת מן ההילה את הזנב, שאורכו מיליוני קילומטרים והוא סימן ההיכר המובהק של השביט. בניגוד לצפוי, אין הזנב נשרך מאחורי השביט בתנועתו, אלא מופנה תמיד מהשמש והלאה. לכן, כשהשביט מתרחק מהשמש (כפי שעושה עתה הייל-בופ), זנבו מתנוסס לפניו. בצילומיו של הייל-בופ נראים שני זנבות: האחד, צהבהב, עשוי אבק, והשני, כחלחל, עשוי חלקיקים טעונים חשמלית.
השביטים מנהלים משחק סבוך עם כוכבי הלכת שלידם הם עוברים במסלולם סביב השמש. לפעמים הם עוברים קרוב יותר לארץ, ואז הם נראים במלוא הודם. פעמים אחרות הם מרוחקים יותר ונראים בקושי, כפי שקרה להאליי במעברו האחרון. שינויים קטנים במסלולם גם יגרמו חימום במידה זו או אחרת ובעקבותיו יצירת זנב מפואר, כמו של הייל-בופ, או קלוש יותר. לכן יש מידה של הימור בחיזוי תופעת השביטים, ויעידו על כך ציידי שביטים מאוכזבים שמזלם לא שיחק להם ובניגוד להייל ובופ לא זכו שבן טיפוחיהם יפאר את שערי העיתונים. לפעמים מסתיים המשחק באסון: כך קרה לשביט שומייקר-לוי, שבמעבר קודם דרך מערכת השמש התפרק לכתריסר חלקים, ולאחר מכן, לפני כשלוש שנים, התנגש בכוכב הלכת צדק ובא אל קצו בסדרת התפוצצויות ענק שתועדו בטלסקופים ובלוויינים. משערים שהתנגשויות שביטים דומות בכדור הארץ מיד אחרי היווצרותו יצרו את האטמוספירה הראשונית, את המים הממלאים כיום את האוקיינוסים ואולי גם תרכובות פחמן שמהן נוצרו החיים. לתגליות אלה תרם נכבדות הפרופ' עקיבא בר נון, חוקר השביטים מאוניברסיטת תל אביב. התנגשויות אחרות, מאוחרות יותר, גרמו אולי קטסטרופות שבעטיין נכחדו בעלי חיים רבים על כדור הארץ (את ההכחדה המפורסמת ביותר, זו של הדינוזאורים לפני 65 מיליון שנה, גרם כנראה דווקא אסטרואיד, כוכב לכת זעיר העשוי סלע, אחד משכנינו הקרובים יותר הנעים ברובם בין מאדים לצדק). שביט הייל-בופ ביקר כאן בפעם הקודמת לפני כ-4,000 שנה, וככל הנראה חזו בו אסטרונומים מצרים, אכדים וסינים, גם אם אין ראיות היסטוריות לכך. בפעם הבאה יופיע השביט “רק” בעוד קצת יותר מ-2,000 שנה – מחזורו התקצר עקב משחקי כבידה עם כוכב הלכת צדק. האדם ותרבותו עברו שינוי כביר מאז נראה כאן הייל-בופ באחרונה, והדעת נותנת ששינוי גדול לא פחות יתרחש עד מעברו הבא בקרבתנו. הופעת השביט, אשר רק מעטים יראו בה כיום אות מבשר רעות, מרמזת בעצם על מקום האדם ביקום: יצור זעיר וקצר ימים במכלולי זמן ומרחב עצומים לאין חקר.
