ושאלה נוספת באותו נושא – למה כשמרתיחים מים יש מעט אדים מעל הסיר, אבל ברגע שמכבים את האש נהיים הרבה יותר אדים?
תשובה לשאלה הראשונה:: רוב החומרים שאנו משתמשים בהם ביומיום ( גזים באטמוספירה, מים וקררים במזגנים) מתנהגים בצורה זו. הדיאגרמות הבסיסיות של התרמודינמיקה ניתנות כעקומות בצורת פעמון. במקרה של גרף של לחץ כפונ' של אנטלפיה (אנרגיה פנימית) , גרף H-P , ניתן לראות בבירור שעל כל עליה בלחץ האנרגיה בין גז ונוזל קטנה, כלומר דרוש פחות חום להשקיע לאייד החומר. ניתן היה לצפות שהרתחת מים במקום בעל לחץ גבוה יותר ( ואשר בו טמפ' גבוהה יותר) תדרוש יותר אנרגיה מכיוון שהחומר דורש הרתחה בטמפרטורה גבוהה יותר. בנוסף חומר מעורר תרמית יקשה יותר על חימום נוסף (מעבר חום תלוי ביחס ישר בהפרש טמפרטורה בין הנותן והמקבל). ניתן לחשוב על כך במונחים של טעינת קבל. כאשר הפרש המתחים בין מקור ההטענה והקבל גבוה (בהתחלה) הטעינה מהירה, והיא הולכת ופוחתת עם הזמן, תוך הקטנת הפרש המתחים. אם נחזור לדוגמא של הרתיחה, כאשר המולקולות של המים בטמפ' גבוהה יותר ישנו ביזבוז גדול יותר של אנרגיה בזמן החימום בגלל סירובן של המולקולות לקבל עוד חום (קצב מעבר החום פוחת ולכן נידרשת השקעת חום לאורך זמן רב יותר). עבור המים מתרחשים שני תהליכים הפוכים זה לזה. הראשון הוא פעולת הדחיסה. הדחיסה מעלה את הלחץ ומנסה לקרב את מולקולות המים זו לזו, מה שיקשה על ההרתחה. על מנת להרתיח את החומר נאלץ להשקיע עבודה נוספת בהרחקת המולקולות (עבודה שווה למכפלת הלחץ המופעל בנפח שעליו מופעלת העבודה). אבל מים במצב רווי אינם דחיסים. לעומת זאת, הדחיסה העלתה את הטמפרטורה של המים, והקלה עליהם להתאייד. וכך ככל שעולה הלחץ כמות האנרגיה שנדרשת להשקיע (לאחר הדחיסה) יורדת. כמובן שהטריק נעוץ בכך שכבר השקענו כמות גדולה של אנרגיה בלהביא את החומר ללחץ גבוה
למה כשמרתיחים מים יש מעט אדים מעל הסיר, אבל ברגע שמכבים את האש נהיים הרבה יותר אדים?
תשובה: בזמן שהגז מופעל חום נכנס דרך הסיר אל המים ומאייד אותם. המולקולות האנרגתיות ביותר בשיכבה העליונה עוזבות את הנוזל והופכות לגז. מדוע מים מתאיידים לאורך התהליך למרות שהם לא הגיעו למאה מעלות? המים הנוזליים מרגישים לחץ של אטמוספירה אחת דוחף אותם מלמטה. הלחץ מעליהם הוא גם אטמ' אחת, אבל הלחץ החלקי של המים באוויר נמוך מאטמ' אחת ולכן הם מתאיידים. חום עוזב את המים ועולה למעלה כאוויר חם. חום זה נכנס בחלקו אל אדי המים שהתאיידו ומשחין אותם. השחנה פירושה העלאת הטמפרטורה של מים (או כל חומר אחר) לאחר שאלו עברו לפאזת גז. מכיוון שהם באוויר פתוח הם לא יכולים לעלות בלחץ. עד האיוד המוחלט מים בלחץ אטמ' לא יעברו 100 מעלות צלסיוס, אולם כגז הם יכולים להגיע לטמפ' גבוהה בהרבה, ולשמור על לחץ אטמ'. כשזה קורה (כתוצאה מהחום שנספג במים) הם נהיים שחונים ומולקולות הגז מתרחקות אחת מהשניה, וזה נראה כאילו יש מעט אדים. אולם לאחר כיבוי האש לא נותר עוד מקור חום והמים שמתאיידים – מתעבים חזרה באוויר. יותר נכון לומר שהם חוזרים למצב רווי. במצב זה רואים את מולקולות המים בבירור. דוגמא לאדים לא שקופים ניתן לראות בבקרים קרים ולחים, כאשר לחות מרחפת על פני הקרקע בגובה מספר מטרים. אלו הם אדי מים על סף העיבוי.
נקודה נוספת לגבי הרתחה של מים. הסיבה שמים בקומקום עושים הרבה רעש תוך כדי הרתחה אבל נהיים שקטים כשהם מגיעים לרתיחה היא שהבועות במהלך הרתיחה מתפוצצות מהלחץ הגדול שהן שרויות בו. הלחץ בתוך הבועה נמוך בגלל הטמפ' הנמוכה של המים. אבל כשכל המים רותחים (כשהגענו ל 100 מעלות) הלחץ בבועה מספיק חזק להחזיק את המסע למעלה עד לפני הנוזל והיא מתפוצצת בעדינות באוויר. ואם בבועות עסקינן נוסיף ונאמר כי בועות מתפוצצות באוויר ללא סיבה נראית לעין בגלל כח המשיכה. הנוזל בחלק העליון של הבועה רוצה לגלוש למטה. הקרום אז נהיה דק והבועה לא יכולה לתמוך בלחץ המופעל עליה מהסביבה.
8 תגובות
שלום. אשמח להרחבה לגבי השאלה הראשונה ואם אפשר הפניה לחומר קריאה נוסף. מה ההבדל האנרגטי אם אני מרתיחה מים בים המלח לעומת על פסגת האוורסט? בהנחה שלקחתי מים בטמפרטורה של 20 מעלות, כמה אנרגיה אצטרך להשקיע על מנת להרתיחם ב101 מעלות בים המלח וכמה אצטרך להשקיע כדי להרתיחם ב71 מעלות באוורסט?
לאיזה תרחיש המשפט “לעומת זאת, הדחיסה העלתה את הטמפרטורה של המים, והקלה עליהם להתאייד” מתאים? אם לקחתי מים ב20 מעלות לים המלח הם יתחממו מעצם שינוי הלחץ הברומטרי?
תודה רבה
זה לא מסתדר עם מה שכתוב כאן https://he.wikipedia.org/wiki/ בערך נקודת הרתיחה.
אם הרתחתי בסיר לחץ תבשיל שרובו מים, ובלי לכסות בזמן ההרתחה במכסה, וכשזה רתח אני מורידו מהאש וסוגר את סיר הלחץ במכסה (ה"הרמטי" כמעט). כעת יעלה מאוד הלחץ בסיר עקב האדים החנוקים. האם הטמפרטורה של המים בסיר עולה מעל מחמת הלחץ? האם היא תעלה אפילו מעל 100 מעלות בשלב הראשון (עד שהסיר יתקרר)? ובמילים אחרות – האם דחיסת חומר מחממת אותו?
תגובה לחיים:
לגבי הטענה הראשונה יש לך טעות. ציטוט: “אבל מים במצב רווי אינם דחיסים”.
לגבי הטענה השניה: מים באלפי אטמ’ כבר עברו את הטמפ’ הקריטית המשלושת- הם אינם מים רווים כלל.
לגבי הטענה השלישית: אין סיבה אחרת, השקעת חום מעלה טמפ’ בכל חומר ובכל מצב לפי משוואות המצב של מקסוול (לא משוואות הקרינה אלא משוואות המצב).
לגבי הטענה הרביעית: פתח ספר ובדוק גורם שנקרא אנתלפיית מעבר, h fg . הוא קטן כפונקציה ממעלה 4 (קצת פחות). כלומר על מנת להוריד את כמות החום של האיוד בהרבה דרוש לעלות את כל סקלת לחץ-טמפ’. האנטלפיה אמנם יורדת (כפי שטענתי) אבל במעט. בוודאי שלא עולה.
מים במצב נוזל אינם משנים את ניפחם באם מנסים לדחוס אותם.
(הם ישנו את נפחם באופן משמעותי רק בלחץ של אלפי אטמוספירות).
כך שבאופן מעשי, הגברת הלחץ על פני המים מעלה את טמפרטורות הרתיחה אך מסיבה אחרת לגמרי.
וכמובן דרושה יותר אנרגיה להרתיח אותם.
אני מניח שמה שכתבת נכון.
מכאן ועד הסבר נושא מדעי לקהל- שלצורך העניין לא סיים קורס תרמודינמיקה וגם לא מהנדס חשמל,
יש מקום לשיפור.
תשובה לעמי
הניחוש שלך בהחלט נכון.בהתחלה הבועות שיוצאות הן אוויר. המתכת של הסיר אינה בעלת תוואי שטח מושלם ואוויר מתחבא בנקיקים הקטנים שבסיר. אוויר זה לא יוצא בהתחלה בגלל מתח פנים בין האוויר והמתכת. אבל כשהטמפ’ עולה האוויר מתפשט ועולה כבועה. לאחר מכן המתכת הרותחת יוצרת אידוי של מים בתחתית והבועות הן של אדי מים בלבד. דרך אגב הסעת חום בעזרת בועות היא הצורה היעילה ביותר לפינוי חום. מקדם המעבר הוא לפעמים מעל 20000 כשעבור הזעה ברוח הוא בערך 50 (ויכול לגדול עד כמה מאות).
מגניב!!!
תמיד תהיתי לגבי השאלה השניה.
אבל שכנעתי את עצמי שאני רק מדמיין שרק אחרי שאני סוגר את האש פתאום יש "יותר" אדים. עכשיו אני מבין שזה לא שיש יותר אדים – פשוט יש פתאום עיבוי גדול יותר ולכן אני רואה יותר אדים. תודה!
ורציתי לשאול שאלה קצרה בעניין הזה:
הבועות שיוצאות מתחתית הסיר – ממה הן עשויות? בועות גז מים? הרי אין שם אוויר ואני מניח שהמתכת החמה לא היא זו אשר יוצרת את הגז. כנראה שמדובר באזורים כל כך חמים על המתכת שכשמים נוזלים נוגעים בהם הם מתאדים ויוצרים בועת גז מים. אני צודק?