אדם נחש: על מרעילים ורעלים בהיסטוריה

ככלי רצח בין בני אדם לבין עצמם, לרעל יש יתרונות ברורים על פני השיטות האחרות. הרעלה היא רצח שקט, ופעולתו נמשכת זמן רב: כשהקורבן מתחיל לחוש בהשפעת הרעל, הרוצח עשוי להיות קילומטרים רבים מהמקום

מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה

מאה השנים שקדמו להולדתו של ישו הנוצרי היו שנים טובות לרפובליקה הרומית. למעשה, בתקופה זו הפכה הרפובליקה הרומית ל'אימפריה הרומית', תחת הנהגם של הקיסרים יוליוס ואוגוסטוס. מאה השנים הללו היו, מאידך, שנים קשות למי שהיו שכניהם ויריביהם של הרומאים.
אחד מאותם יריבים- מיתרידאטס השישי, הידוע גם כמיתרידאטס הגדול- הטביע את חותמו בדברי ימי ההיסטוריה כמי כשהתמודד בגבורה נגד הגנרלים הגדולים של האימפריה והליגיונות הרומאים האימתניים שלהם. מיתרידאטס שלט בממלכת פונטוס, צפון תורכיה של ימינו, וניהל קרבות מרים נגד הרומים- חלקם מוצלחים למדי. בשלב מסוים הצליח מיתרידאטס הגדול לכבוש חלקים גדולים מיוון, בהם את העיר אתונה.
למרות הצלחותיו מיתרידאטס חי בחשש גדול לחייו. אולי בצדק: הפוליטיקה בממלכה הפונטית הייתה קשה ואכזרית- אפילו אימו של מיתרידאטס, בניסיונה להשתלט על הממלכה בעקבות מותו של אביו, חיסלה בעצמה חלק מבניה שהיו מועמדים לרשת את השלטון. האגדות מספרות שמיתרידאטס ישן כשבחדרו סוס, שור וצבי- כדי שאלו יזהירו אותו בקולות רמים אם מישהו יכנס לחדר כדי לחסל אותו בשנתו.
ככלי רצח בין בני אדם לבין עצמם, לרעל יש יתרונות ברורים על פני השיטות האחרות. הרעלה היא רצח שקט, ופעולתו נמשכת זמן רב: כשהקורבן מתחיל לחוש בהשפעת הרעל, הרוצח עשוי להיות קילומטרים רבים מהמקום. בניגוד להתנקשות באמצעות סכינים, חרבות, אקדחים וכלי נשק אחרים, כל אחד- וכל אחת- יכולים לטפטף כמה טיפות לתוך כוס משקה או סיר הבישול.
מיתרידאטס מלך פונטוס ידע היטב שהרעלה היא הסכנה הגדולה ביותר שמציבים בפניו יריביו הפוליטיים. הוא החליט לעשות מעשה- לחקור את הרעלים השונים ולמצוא להם נוגדים. השיטה שלו להגן על עצמו מפני הרעלה הייתה לחשוף את עצמו לרעלים במינונים נמוכים לאורך זמן. הוא הרעיל את עצמו בכמויות זעירות בכל יום, ובכך פיתח גופו עמידות אגדתית לתחום רחב של רעלים.
מיתרידאסט הצליח, כך מספרים המיתוסים, למצוא תרופה שהייתה מסוגלת לסתור את השפעתם של כל הרעלים המוכרים לאדם. התרופה הזו כונתה 'מיתרידאט', על שמו, והייתה תערובת מסובכת של עשרות מרכיבים בכמויות שונות- החל משום, דרך קינמון ועוד חומרים ותמציות טבעיות אקזוטיות רבות.
כשנוצח לבסוף מיתרידאטס בשדה הקרב על ידי הגנרל הרומאי פומפיי הגדול, הוא ניסה להתאבד כדי שלא ליפול בשבי. הוא ושני בנותיו בלעו רעל קטלני- קטלני לבנות, כך מסתבר, אבל לא עבור מיתרידאטס: העמידות שפיתח לרעלים הוכיחה את עצמה, והוא לא הצליח למות. לבסוף נאלץ לבקש מאחד מקציניו שיהרוג אותו בדקירת חרב.
הגנרל פומפי לקח עימו את הנוסחא למיתרידאט הפלאי בחזרה לרומא. הנוסחא תורגמה ללטינית והועברה מדור לדור במשך אלף ותשע מאות שנים, עם שינויים ותוספות לאורך השנים. בלתי אפשרי לדעת אם המיתרידאט המקורי של מיתרידאטס היה באמת יעיל כפי שמספרות האגדות, אבל הגרסאות של הנוסחא ששרדו את שיני הזמן הן כנראה לא יותר מאשר אוסף של שאיפות ותקוות שיעילותן כתרופה אמיתית מפוקפקת למדי.
במאה השמינית לספירה חלה התפתחות דרמטית בעולם הרעלים כשאלכימאי ערבי גילה שיטה להפוך את היסוד 'ארסניק' לתרכובת שקופה, חסרת טעם ונטולת ריח כשמערבבים אותה בנוזל. ארסניק הוא אחד מהרעלים החזקים ביותר שידועים לאדם. מי שתמיסת ארסניק עורבבה בתוך המשקה שלו חש בתחילה כאבי ראש קלים שהלכו והתגברו, ואז כאבי בטן חזקים, הקאה ועוד תסמינים שהלכו והפכו נוראיים יותר ויותר (אין צורך לספק כאן תיאור מלא של הסיוט, מטעמים מובנים) עד שנסתיימו במותו הכמעט ודאי של הקורבן.
מי שהפכו את ההרעלה לכלי פוליטי בעל עוצמה אדירה היו בני משפחת בורג'ה האיטלקית במאות החמש עשרה והשש-עשרה, תחילת תקופת הרנסאנס. השימוש של הבורג'אים ברעל היה כל כך מאסיבי ויעיל עד שמשמעות הביטוי 'לשתות מהכוס של בורג'ה' היא,עד היום, 'מוות מהיר ופתאומי'. פתגם אחר, קרוב לוודאי מוגזם אך ללא ספק משקף את המוניטין של משפחה זו, אומר ש'איש באיטליה לא יכול לומר “אתמול סעדתי עם הבורג'אים”'. ההיסטוריונים רואים במשפחת בורג'ה את 'משפחת הפשע הראשונה בהיסטוריה', ושתי הדמויות שבלטו במיוחד במשפחה היו רודריגו בורג'ה- הוא האפיפיור אלכסנדר השישי- ובנו צ'זארה.
אלכסנדר השישי היה אולי האפיפיור המושחת ביותר בכל דברי ימי הכנסיה הקתולית, ודאי הישג לא מבוטל למי שקצת מכיר את ההיסטוריה הפוליטית של הותיקן. הוא היה ידוע באורגיות הגדולות שאירגן, בהימורי הקלפים ובשוחד שנתן לקרדינלים האחרים כדי להתיישב על כיסא האפיפיורות. הנפוטיזם שלו (העדפת קרובי משפחה בשל קרבתם ולא בגלל כישוריהם) והפרוטקציות שסידר לבני משפחתו, מדהימות ממש. בנו צ'זארה מונה לכומר בגיל שש, לבישוף בגיל חמש עשרה, לארכיבישוף בגיל שש עשרה ולקרדינל- המשרה הרמה ביותר בכנסייה פרט לאפיפיור- בגיל הבשל והבוגר של שבע עשרה שנים.
לאלכסנדר השישי ולבנו צ'זארה הייתה שיטה מעניינת לנכס לעצמם את עושרם של אנשים אחרים. הם פיתחו רעל חזק ביותר שכונה 'קאנטארלה'. הנוסחא ליצירת הקאנטארלה אבדה לנו, אבל מתיאורי מותם של הקורבנות עולה שקרוב לוודאי שארסניק היה מרכיב חשוב ברעל הזה: הקאות, העור שקיבל גוון כהה, קצף מהפה ועוד.
אלכסנדר ובנו נהגו להרעיל את בני האצולה העשירים ברומא, ואחרי מותם להחרים לעצמם את האוצרות מתוקף צו אפיפיורי. באוגוסט 1503 תיכננו אלכסנדר השישי וצ'זארה את הרעלתו של הקרדינל אדריאנו דה קורנטו בשיטה הרגילה של 'השבחת היין' המוגש לשולחן בכמה טיפות מהקאנטארלה שלהם. אבל משהו השתבש. מייד בתום הארוחה התמוטטו האפיפיור ובנו, מקיאים את נשמתם ופיותיהם מקציפים: נשק יום הדין שלהם הופנה נגדם. צ'זארה היה צעיר והצליח לשרוד את ההרעלה בקושי, אבל האפיפיור כבר היה קשיש וחלש. התיאורים על מותו של אלכסנדר השישי קשים מנשוא, ועדים שתיארו את גופתו לאחר שנפח את נשמתו המיוסרת סיפרו שמעולם לא חזו במראה כל כך מבחיל. הפנים של האפיפיור היו שחורים לגמרי, העור התקלף ממנו והבשר הדיף צחנת גפרית איומה. אף אחד ברומא לא הצטער על לכתו של אחד מהגרועים שבמושחתים, והסיפורים שהבאתי כאן הם רק חלק קטן מהפשעים שביצעו בני המשפחה.
הרעלה באמצעות ארסניק הייתה קוסמת במיוחד לנשים שרצו להיפטר מבעליהן: ארסניק שימש גם כאמצעי להדברת מזיקים, וניתן היה לקנות אותו באופן חוקי בבתי מרקחת. זאת ועוד, היו נשים שבלעו כמויות זעירות של ארסניק מכיוון שבמינון נמוך הארסניק היה גורם לחיוורון בפנים, דבר שהעיד על האישה שהיא משכבת האצולה מכיוון שלא עבדה עבודת כפיים ולכן לא נחשפה לשמש. אישה שקנתה ארסניק בבית מרקחת לא הייתה חשודה באופן מיידי בתכנון רצח.
מדליין סמית בת העשרים ושתיים באה ממשפחה אמידה ומכובדת בגלאזגו שבסקוטלנד. בשנת 1855 פגשה את אמיל לאנג'ליאר, בן מהגרים עני, והשניים התאהבו. הם ניהלו רומן חשאי ביודעם שמשפחתה של מדליין לעולם לא תקבל את בן המעמד הנחות לשורותיהם. שני הנאהבים החליפו ביניהם מכתבי אהבה סוערים ואפילו תכננו להתחתן בחשאי ולברוח.
אבל בחלוף הזמן התקררה האהבה בין שני הצעירים, והחתונה כבר לא הייתה באופק. הוריה של מדליין שידכו אותה לגבר אחר ממשפחה סקוטית עשירה, ומדליין החליטה לנתק את קשריה עם אמיל. היא ביקשה ממנו שיחזיר לה את כל מכתבי האהבה ששלחה אליו כדי שהרומן האסור ביניהם לא יתגלה. אמיל, בקנאתו, סירב לתת לה את המכתבים ואפילו איים לשלוח אותם בעצמו אל אביה אם לא תבטל את נישואיה לשידוך העשיר.
מדליין הסכימה בלית ברירה לחזור לחיקו של אמיל, אבל בו בעת החלה רוכשת מבית המרקחת המקומי כמויות גדולות של ארסניק באמתלה של הדברת מגיפת עכברושים בביתה. אמיל החל סובל מכאבי בטן עזים, הקאות ויסורים. שבועיים מאוחר יותר הלך לעולמו.
אבל המכתבים שכתבה מדליין לאמיל נתגלו, ולגופת המאהב נערכו בדיקות (עליהן נרחיב מייד) שגילו שהוא אכן הורעל בכמויות גדולות של ארסניק. מדליין הועמדה למשפט באשמת רצח, והעיתונות חגגה על הסיפור השערורייתי של בת העשירים המרעילה. מרבית הציבור היה משוכנע באשמתה של מדליין, אבל עורכי הדין שלה עשו עבודה טובה: הם הצליחו להוכיח שמדליין השתמשה בארסניק גם לצרכים הקוסמטיים אותם הזכרתי קודם, והעלו את הסברה המרתקת שאמיל התאבד בבליעת רעל כדי שיוכל להפליל את אהובתו לשעבר ברצח. פסק הדין במשפט היה 'האשמה לא הוכחה', שזה לא אותו הדבר כמו 'לא אשם'. זהו פסק דין ייחודי למערכת המשפט הסקוטית שאיפשר לנאשם לצאת חופשי אבל עדיין לשאת עימו סטיגמה של רוצח. נישואיה של מדליין לבעל העשיר בוטלו, כמובן, והיא ברחה מבריטניה לארצות הברית.
מי שהמציא את הבדיקה המדויקת הראשונה לאיתור ארסניק בגוף היה ג'יימס מארש בשנת 1832. מארש היה כימאי שנקרא להעיד במשפט רצח של אדם שהואשם בהרעלת סבו על ידי ערבוב ארסניק בקפה שלו. מארש ניסה את השיטות הקיימות לאיתור ארסניק בגופת הנרצח, והגיע למסקנה שהגופה אכן הכילה ארסניק- אבל פרקליטי ההגנה הצליחו לזרוע ספק בממצאים מכיוון שהבדיקות הקיימות לא היו מדויקות ואמינות מספיק, והנאשם יצא לחופשי. מארש היה מתוסכל וכועס, במיוחד מכיוון שמאוחר יותר הרוצח אכן הודה ברצח. הוא החליט לפתח בדיקת ארסניק חדשה, ולאחר זמן מה הצליח לפתח ניסוי לגילוי ארסניק ברקמות הגוף שהיה מדויק מעל ומעבר לכל קודמיו. הגילוי הזה הוביל לירידה במספר הרעלות הארסניק, כשיותר ויותר מרעילים פוטנציאלים חששו שהם עשויים להתגלות.
אבל השימוש ברעל כנשק לא פסק, ואת הארסניק החליפו רעלים מתוחכמים ויעילים עוד יותר. הציאניד זכה לפרסום כשבכירי המשטר הנאצי התאבדו בעזרתו עם נפילת הרייך השלישי. ויקטור יושנקו, מנהיג אופוזיציה אוקראיני ומתנגד גלוי לרוסיה, הורעל בנסיבות מסתוריות בשנת 2004 והצליח לשרוד רק בקושי כשפניו נותרו מצולקות בכבדות. הרעל שהוחדר למזונו היה דיוקסין, והרופאים שבחנו אותו נדהמו לגלות שכמות הדיוקסין שנמדדה בגופו הייתה השנייה בגובהה שנמדדה אי פעם באדם חי.
אלכסנדר ליטביננקו היה סוכן ק.ג.ב לשעבר ועוד מתנגד למשטר הרוסי. הוא נפטר אחרי שהורעל בכמות גדולה של פולוניום-210, חומר רדיו אקטיבי קטלני שהוחדר למזונו במסעדת סושי בלונדון. מחלתו ומותו (בנובמבר 2006) זכו לכיסוי נרחב בעיתונות הבריטית והעולמית. וכמובן, חאלד משעל מראשי החמאס, שהורעל ע”י המוסד בשנת 1997 בירדן וזכה לקבל את חייו במתנה בזכות התעקשותם של השלטונות הירדניים לקבל את תרופת הנגד, כשבידיהם היו עצורים שניים ממבצעי הפעולה. המקרים הללו הם ללא ספק קצה הקרחון, וללא ספק היו התנקשויות פוליטיות רבות נוספות שמבצעיהן הצליחו להסוות אותן היטב כמוות טבעי. ייתכן וההיסטוריונים של העתיד, מצויידים בבדיקות משוכללות ובפרספקטיבה מתאימה, יראו את המאורעות של ימינו באור אחר לגמרי מזה שאנחנו רואים אותם היום…

מאמר זה לקוח מתוך תסריט התוכנית 'עושים היסטוריה!', פודקאסט דו שבועי אודות ההיסטוריה של המדע והטכנולוגיה