זרקור – חלון הזדמנויות פתוח/איתן קריין ודורית פרנס

מנכ”ל קרן טראמפ, אלי הורביץ, אופטימי באשר לעתיד החינוך המדעי בישראל

מצב החינוך בישראל בכלל, והחינוך המדעי-טכנולוגי בפרט, הוא נושא נפוץ מאוד בשיח הישראלי. המאמר “לשדרג את המורה למדע”, מראה שהנושא תופס מקום גבוה גם בסדר העדיפויות האמריקני. נפגשנו אפוא עם אלי הורביץ, מנכ”ל קרן טראמפ, שהוקמה ב-2011 כדי לפעול לשיפור הישגי החינוך בישראל בדגש על הוראת המתמטיקה והמדעים בבתי הספר העל-יסודיים לשיחה על מורים, תלמידים ומערכת החינוך המדעי בישראל.

“צריך להבין שבעשור הקרוב ייפתח חלון הזדמנויות נדיר לשיפור גדול בחינוך המדעי בישראל. זאת הזדמנות שאסור להחמיץ מפני שלא בטוח שהיא תחזור,” פתח הורביץ את השיחה. המצב כיום לא טוב, הוא מודה, אבל קרן טראמפ מזהה כמה מגמות ותופעות העומדות בבסיס הצהרה האופטימית הזאת.

ראשית, בשנים האחרונות רואים מגמה של שיפור בביצועי התלמידים. “רבים משווים אותנו לפינלנד, והמצב בפינלנד אכן הרבה יותר טוב ממצבנו,” מאשר הורביץ. “אבל בעוד שהדירוג של פינלנד במבחנים הבין-לאומיים מתחיל לרדת, הדירוג של ישראל עולה.” אחת הסיבות לכך, לדעתו, היא ההשקעה הממשלתית הגבוהה בחינוך. ישראל משקיעה יותר מ-8% מן התוצר המקומי הגולמי בחינוך, שיעור גבוה מזה שמשקיעות מדינות שנהוג להשוותן לישראל. “אפשר להתווכח על הדרכים ועל הכיוונים, אבל אי אפשר להכחיש את היקף ההשקעה,” מסביר הורביץ. הוא אמנם מסייג את דבריו בכך ששיעור התלמידים בישראל גבוה יחסית לאוכלוסייה, והדבר מטיל עול כבד יותר על המגזר העובד שצריך לממן את ההשקעה הגדולה, אבל לדעתו ההשקעה מתחילה לתת את אותותיה במדדים שונים, כמו למשל בתחום האוריינות..

המגמה השנייה היא התקרבותם של מורי מתמטיקה ומדע רבים לגיל פרישה. במקצועות האלה, ובייחוד בפיזיקה, יש שיעור גבוה של מורים מעל גיל 50 ואפילו מעל גיל 60. ” כרגע, זה לא בהכרח חיסרון,” מדגיש הורביץ, מפני שמדובר במורים מנוסים מאוד. אבל קצב היציאה לגמלאות של המורים הוותיקים גבוה מקצב הכניסה של מורים חדשים, ולכן הולך ונוצר מחסור גדול במורים. השאלה היא אפוא: “כיצד להקטין את המחסור ולמלא את השורות?” בחלק מבתי הספר המצוקה מביאה לפתרונות דחק גרועים. בחטיבות הביניים, בהן לימודי המדעים הם לימודי חובה, לעתים מחליפים את המורים הפורשים מורים ותיקים אחרים שלימדו קודם לכן מקצועות אחרים, לאו דווקא מדעיים, והידע ומיומנויות שלהם בנושאים האלה אינם טובים. בחטיבות העליונות, סוגרים מגמות ונמנעים מפתיחת כיתות. “כיום לומדים פיזיקה בהיקף של 5 יחידות לימוד רק בכשליש מבתי הספר התיכוניים,” אומר הורביץ. ואולם, המחסור הגדול הזה הוא גם הזדמנות גדולה להכשיר מורים חדשים ואיכותיים.

מגמה נוספת שמזהה הורביץ היא הרוויה בשיעורי הזכאות לבגרות. “מדינת ישראל קיבלה החלטה, נכונה לדעתי, להבטיח שיותר תלמידים יסיימו את בית הספר עם תעודת בגרות מפני שהיא המפתח להשכלה גבוהה ולהצלחה כלכלית.” ואכן, בעשרים השנה האחרונות גדל שיעור הזכאים מ-30% ב-1990 ועומד היום על 48%. ההצלחה הזאת הביאה אמנם לעלייה בנרשמים לאוניברסיטאות אבל העלייה נבלמה בשנים האחרונות ונראה שהיא מגיעה לרף שיהיה הרבה יותר קשה לפרוץ. ללחץ להשיג תעודת בגרות יש גם מחיר, בעיקר בלימודי המתמטיקה. “תלמיד שנכשל במתמטיקה,” מסביר הורביץ, “לא זכאי לתעודת בגרות, ולכן בית הספר יעודד תלמידים שמתקשים להקטין את היקף הלימודים ולהיבחן ב-4 יחידות לימוד במקום ב-5.” כיום ניגשים לבחינת בגרות במתמטיקה בהיקף של 5 יחידות פחות מ-10,000 תלמידים. הדגש על עצם קבלת תעודת הבגרות בא אפוא לעתים על חשבון איכותה. שיפור איכות תעודת הבגרות הוא אפוא חלון הזדמנויות נוסף לשיפור החינוך המדעי.

רמז לדרך שבה אפשר להשיג זאת אפשר למצוא בהשוואת הישגי התלמידים הישראלים באוריינות במתמטיקה במבחני פיז”ה הבין-לאומיים להערכת תלמידים (ראו איור). התלמידים מדורגים בסולם ציונים בטווח שבין 1 ל-6. בפינלנד ב-2006, סווגו 10% מן התלמידים כתלמידים חלשים שהשיגו ציונים בטווח הציונים הנמוך (1 ומטה), 70% השיגו ציונים בטווח הבינוני (2-4) ו-20% הוגדרו כתלמידים מצטיינים שקיבלו ציונים גבוהים (5-6). בישראל לעומת זאת, 40% מן התלמידים קיבלו באותה שנה ציונים נמוכים ורק 5% מן התלמידים הגיעו לציונים הגבוהים. תמונה דומה התקבלה גם באוריינות מדעית. “מדינה מודרנית במאה ה-21 חייבת לחתור להתפלגות שיוויונית יותר,” טוען הורביץ ומציע שני כיוונים. הכיוון הראשון הוא צמצום שיעור התלמידים המתקשים. “זאת משימה לאומית,” הוא מוסיף. בקרב הקבוצה הזאת יש ייצוג-יתר לפריפריה ולמיעוטים וסגירת הפער הזה דורש פעולה מתמשכת מהגיל הרך ועד תעסוקה, וכן התאמה תרבותית ושפתית. המדינה אכן משקיעה בהעדפת הפריפריה ואוכלוסיות מוחלשות כדי להביא אותן לרמת הבסיס. “אבל המשימה הזו, למרות חשיבותה, גדולה מדי לקרן פילנתרופית כמו קרן טראמפ,” אומר הורביץ. “אבל אולי אנחנו כן יכולים לתרום משהו בכיוון השני: הגדלת שיעור התלמידים המצטיינים.”

להשיג התפלגות שיוונית יותר בהישגי התלמידים היא המטרה של קרן טראמפ. שיעור התלמידים המצטיינים בישראל נמוך בהשוואה למדינות החברות בארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD) ואשר השתתפו במבחני פיז”ה הבין-לאומיים, ובייחוד בהשוואה למדינות שהחינוך שלהם ידוע לטובה, כמו פינלנד. הקרן סבורה שהשקעה בהוראה איכותית תוכל להגדיל את שיעורם.

בשנים האחרונות מתפרסמים סיפורי הצלחה ממקומות שונים בעולם, בהם התחולל שיפור גדול בהישגים תוך 10 עד 15 שנים, זמן יחסית קצר במושגי חינוך. בין הדוגמאות אפשר למנות את מחוז אונטריו בקנדה, שכמו בישראל מתגוררים בו מהגרים רבים והוא החל את הרפורמות החינוכיות לאחר שני הסכמי שכר גדולים עם המורים, או את פולין שתלמידיה השתפרו מאוד. “לכל מדינה יש תרבות שונה, ונקודת פתיחה שונה, אבל הדבר המשותף בכל סיפורי ההצלחה הוא השקעה גדולה בשיפור איכות ההוראה.”

לעומת זאת, רפורמות אחרות, שהתמקדו בשינויים ארגוניים, בשכר המורים ובשינויים גדולים אחרים, לא גרמו לשינוי ניכר, משום שהרפורמה התנהלה, למעשה, הרחק מכיתת הלימוד. “כשנסגרה דלת הכיתה, המורים לימדו כרגיל, הרפורמות לא השפיעו,” מספר הורביץ. “במדינות שהשתפרו, איכות ההוראה בכיתות היא המנבא הטוב ביותר לשיפור.” כל המדינות האלה מנסות לגייס את האנשים הטובים ביותר להוראה. זהו אמנם תנאי הכרחי אבל לא מספיק. צריך להשקיע גם בגורם שהורביץ מכנה בשם “מיומנויות הוראה קליניות”, כלומר הכשרה עמוקה ביכולות המורה בכיתה כדי שיוכל להתאים את הוראתו לצרכים וליכולות של כל תלמיד.

מהות ההוראה האיכותית וכיצד מודדים אותה הם נושאים השנויים במחלוקת. יש הדוגלים בכך שהמורים יהיו בקיאים בחומר הלימודים, אחרים מדגישים את מיומנות ניהול השיעור והתלמידים, ואחרים דוגלים בשילוב השם דגש לדרכים הנכונות ללמד תכנים מסוימים. גם בישראל מתלבטים האם שיפור בציוני התלמידים הוא המדד הנכון לאיכות ההוראה, או שמא יש לקחת בחשבון גורמים הוליסטיים יותר שקשה מאוד לאמוד אותם.

קרן טראמפ סבורה שיש הרבה מאוד תלמידים בקרב אלה שקיבלו ציוני ביניים (55%) שאינם ממצים את יכולותיהם – ואת זה בדיוק יכולה ההוראה האיכותית לשפר. מורים מצוינים יוכלו למשוך עוד תלמידים ללימודי פיזיקה ולסייע להם להתמיד ולהצליח בלימודים. . הורביץ גורס שהרחבת המעגל של התלמידים במגמות המתמטיקה והפיזיקה, תהיה כרוכה בהכרח בהגדלת מספר התלמידים בכיתה ובקיום של מגוון רב יותר של יכולות וצרכים. התלמידים הנוספים יזדקקו לסיוע לימודי רב יותר, ולכן המורים יזדקקו למיומנויות שיאפשרו להם לתת מענה אינדיבידואלי לכל תלמיד בכיתות גדולות ומגוונות.

“אם נגדיל את מספר הלומדים מדע, יגיעו גם תלמידים עם יכולות שונות, עם רקע שונה ועם סגנון וקצב למידה שונה, והמורים יצטרכו לדעת לתת לכל אחד מהם מענה מתאים,” מסביר הורביץ. “והידע הזה יגיע רק מן השטח, מלימוד מתוך ניסיונם של מורים ותיקים ומצוינים, מתוך תיעוד של עבודתם ושל השיטות והדרכים שהם מפעילים בכיתות. זה הכיוון של קרן טראמפ, ולכן אנו תומכים בפרויקטים הנערכים בתוך בתי הספר עצמם תוך שילוב הסטודנטים בהוראה פעילה.”

האתגר הוא אפוא להכשיר דור חדש ומעולה של מורים למתמטיקה ולמדעים שימלא את המחסור המסתמן ושייתן מענה לגידול הצפוי במספר ובשונות של התלמידים.הורביץ סבור שיש בישראל מספר גדול של אנשים שיהיה מוכן למלא את המכסות האלה ושיוכלו להיות מורים מעולים. הוא סבור שהמורים למתמטיקה ולמדעים זוכים להערכה גבוהה בציבור. הציבור מעריך במיוחד אנשים שבחרו בהוראה כקריירה שנייה, וכיום ישנם רבים יותר השוקלים לבחור בהוראה בשלב מתקדם יותר בחייהם המקצועיים.

בהתייחס למצב בארצות הברית, כפי שמתואר במאמר בעמוד 22, אומר הורביץ שהוא בדרך כלל מעדיף להשוות את ישראל למקומות אחרים, דומים יותר ולא לארה”ב, למעט במקרים מיוחדים. מקרה מיוחד שכזה הוא תכנית ‘חותם’ היוקרתית המגייסת אנשים מוכשרים להוראה במסלול מיון תחרותי ואשר פועלת ברוח הפרויקט המצליח בארה”ב: Teach for America. “גם אם המבקרים טוענים שהפרויקטים האלה שטחיים ומהירים מדי,” הוא אומר, “הם מושכים אליהם סטודנטים מעולים, המשתלבים בחינוך לאורך זמן, וזה מה שאנחנו רוצים להשיג.”