כוכבי לכת משאריות

ביקורת על סדרות המד”ב:ד”ר הו, ,12:30 בי-בי-סי פריים חלל עמוק

,9, 23:15 ערוץ 23

מאת רוגל אלפר

ד”ר הו, ,12:30 בי-בי-סי פריים חלל עמוק ,9, 23:15 ערוץ 23
“חלל עמוק “9 היא סדרת המשך של “מסע בין כוכבים”. “ד”ר הו”,

הפחות מוכרת כאן, היא סדרה בריטית שעלתה לשידור ב-1963 ורצה 26

שנה. הגיבור הראשי הוא הדוקטור, שנמנה עם גזע כל-יכול וכל-יודע

של אדוני-זמן ונוסע ברחבי היקום במכונת הזמן שלו, הטארדיס. שתי

הסדרות אופייניות מאוד לז'אנר המדע-בדיוני הטלוויזיוני, דוברות

שפה רוויה במונחים כמו-מדעיים שהם ג'יבריש מוחלט, ושוררים בהן

שני החוקים המכוננים של היקום: חיזרים, ככלל, נראים כמו שחקנים

שמאופרים רע, וכוכבי הלכת שלהם עשויים מעודפי תפאורה קוסמיים.

זהו יקום ללא אשליות: מראהו כשל סט אולפני.

ובכל זאת, זה עובד. כיף לצפות בשטויות האלה. יש שלוש סיבות:

.1 כמה אנשים באמת מבחינים בין “החוק השני של התרמודינמיקה”

לבין “טרנסצנדנטליות ממדית” (מונח מ”ד”ר הו”)?

לציבור הרחב אין סיכוי להבין מונחים מקצועיים מתחום

האסטרו-פיסיקה. הזמן הוא עקומה והיקום עשוי חוטים? מה אתם

אומרים. גם המונח האמיתי וגם המזויף נשמעים לו כמו ג'יבריש.

השימוש בג'יבריש ממחיש את הג'יברשיות של האסטרו-פיסיקה עבור

הציבור הרחב. היקום עשוי חוטים, אז גם “מנוע מגבישי ליתיום”

ב”חלל עמוק “9 נשמע סביר, למה לא. ההתרחשות בעולמות רחוקים

ובזמנים עתידיים ממחישה את העתידנות של ההווה. דומה שמרגע שהחל

האדם לטוס לחלל חדל הסיפור שמספר המדע על היקום להיות הגיוני

עבור ההדיוט. אנשים משובטים? הנדסה גנטית? מסע למאדים? זה הרי

סיינס-פיקשן. המדע הבלתי מובן נראה בסדרות מד”ב כמו המצאה

ילדותית, חלום או סיוט. המציאות הפכה למדע בדיוני, לאגדה

מופרכת, בדיוק כמו “ד”ר הו” ו”חלל עמוק .”9

חייזרים עם צורך דחוף בפדיקור
.2 הרעיון שרמת הטכנולוגיה הנוכחית מעניקה לאדם העכשווי מעמד

עליון, מאפשרת לו לשחק אלוהים, רווח בתרבות הפופולרית. סדרות

המד”ב מאנישות את עצמנו: הקדמה הטכנולוגית לא שוללת מאיתנו צלם

אנוש. חיזרים מגזעים עליונים נראים כמו בני אדם רגילים, או

כאלה שעברו עיוות קל – קמט באף, אונה מוגדלת, עור צפוד. הם

אנחנו, קצת מכוערים יותר. אנו טסים לחלל כדי לפגוש את עצמנו

ביום רע, עם צורך דחוף בפדיקור. אין מה לפחד, אנחנו חיזר, או

החיזר הוא אחד משלנו.

.3 סדרות מד”ב הן, במוצהר, חסרות אמינות, המשחק האולטימטיווי

בכאילו: כאילו יש חיים בחלל החיצון, וכאילו אפשר לטוס לשם,

ולמדע כאילו יש מובן. זה מה שכיף: הכל הולך, אין סייג לחירות

היצירתית, ממש השתוללות, ומכאן ברור שזה לא “על באמת”, זה “רק

סרט”.

זה מרגיע: להבדיל מהעתידנות שמעבר לפינה, זו שמחדירה פיתוח חדש

לשוק מדי שבוע, מערערת אורחות חיים וכרוכה בדילמות סבוכות

אודות מהות האדם, המציאות המוצגת בסדרות האלה כה אבסורדית עד

שהיא בוודאי “בלתי אפשרית” – כמו הטיסה לירח, למשל, או צוללת

של ז'ול ורן.

{הופיע בעיתון הארץ, 29/8/2000}

* אתר הידען היה עד סוף 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ