“העידן החדש” הוא התופעה הסוחפת ביותר המאפיינת את שלהי המאה העשרים והמצביעה בצורה המובהקת ביותר על הצפוי במאה הבאה
30.3.1999
מאת: יוסף דן
פורסם ב”הארץ”30/03/1999
כאשר יבקשו רושמי דברי הימים בעתיד לציין את המאפיינים תרבותיים של השנים האחרונות של המאה העשרים – וכנראה, גם את השנים הראשונות של המאה העשרים ואחת – יש לשער כי התופעה הבולטת ביותר שתעמוד לפניהם היא המקבץ המוזר של סגנונות ואמונות, תפישות-עולם ומערכות טרמינולוגיות, המכונה בשם “העידן החדש” (New Age). זהו כינוי-גג רופף ובלתי מדויק, שאינו ניתן להגדרה בהירה, למקשה של אמונות ודרכי-התנהגות שכבשה ציבור רחב מאוד בעולם של ימינו, בעיקר בארצות המערב, אך שלוחותיו מגיעות לכל קצווי תבל.
“העידן החדש” מייצג לשון אוניוורסאלית של מוסכמות, לשון הנישאת באמצעים המודרניים ביותר ממקום למקום – בסרטים וקלטות אודיו ווידיאו, בספרי-כיס ובתוכניות טלוויזיה, בחפצים (“קריסטלים”) ואופנות-לבוש, ומעל לכל באמצעות האינטרנט. במקרים רבים התקשורת של “העידן החדש” אינה סמאנטית, וכל ניסיון להציג את התופעה באמצעים מילוליים לוקה בהכרח בחסר רב. ואולם המאפיין שאני מבקש להציג ברשימה זו הוא, שלמרות כינויו, אין “העידן החדש” חדש כלל ועיקר, אלא החידוש הוא במה שמתרחש כיום סביבו ובמעמדו בתוך המרקם התרבותי של זמננו.
עד כמה שאפשר לשפוט בשעה זו, “העידן החדש” הוא התופעה הסוחפת ביותר המאפיינת את שלהי המאה העשרים והמצביעה בצורה המובהקת ביותר על הצפוי במאה הבאה. מצאתי באינטרנט כיום (ראשית 1999) כמיליון ורבע אתרים המשויכים לקטיגוריה זו. בחנויות ספרים באירופה ובארצות הברית מתרחב והולך במהירות התחום המוקדש
לספרותו של זרם זה, וכתלים שלמים מכוסים בפרסומיו. בחנויות המוסיקה כובש סגנון זה מקום מרכזי יותר ויותר. “העידן החדש” נעשה כיום מעין “מבנה גג” שבתוכו נכללת האסטרולוגיה, שהתחדשה בדור האחרון וקיבלה תנופה רעיונית ומסחרית אדירה, וכל תחומי ה”רפואה האלטרנטיווית”, העממית וה”מדעית”, שהשפעתה על חייהם של בני אדם כיום גוברת והולכת במהירות רבה. האינטרנט משמש מוקד-תקשורת משוכלל להפצתן של אופנות “העידן החדש”, למכירת ספרים, קלטות ומוצרים אחרים, ויעילותו של מכשיר זה מקנה קצב פנימי סוער וסוחף להתפשטותם של המאפיינים של תופעה זו.
“העידן החדש” אינו תופעה עממית, ואפיונה כ”אמונה טפלה” מחטיא
את המטרה. בדרך כלל נתפסים לה דווקא אנשים בעלי השכלה, בני
המעמד הבינוני והעליון, כאשר המוקד שלה הוא בדרך כלל החברה
הבוהמית – אמנים, מוסיקאים, שחקנים ואנשים הקשורים באמצעי
התקשורת ההמוניים. במקומות רבים, בייחוד בארצות הברית, נוצרת
זהות שלימה בין אפיוניה של הבוהמה לבין “העידן החדש”, וכל
המבקש להציג עצמו כמי שאינו “מרובע” ו”מיושן” מאמץ לעצמו
סממני-התנהגות ודרכי ביטוי מעולמו של זרם זה.
המשתייכים עליו אינם מקבלים על עצמם מערכת רעיונית מסוימת,
אלא זהותם מתבטאת באורח חיים, קונוונציות, לבוש, תכשיטים,
סגנון דיבור וטרמינולוגיה. אין שום מערכת של “מותר” ו”אסור”,
ובדרך כלל אין לזרם זה שום מבנה ארגוני מגובש: קיימים
מועדונים, קבוצות המתכנסות מפעם לפעם, התמקדות סביב סגנון
מסוים במוסיקה או באמנות, אך ללא מנהיגות בעלת מבנה מגובש.
קיימים “מורים” או “גורו” או “מקובלים” המשמשים מנהיגים
לעת-מצוא לקבוצות שחבריהן מתחלפים בתדירות. אלפי קבוצות
משוחחות על נושאים אלה באינטרנט (“צ'טים”), אמצעי המאפשר
אנונימיות וחופש-הבעה מופלג. דווקא חוסר גיבוש וחוסר מבנה אלה
מקנים להם כושר חדירה רב, והם משפיעים על תרבות-ההמונים כיום
ועל הנורמות היוצרות את המרקם ההווייתי במידה גדלה והולכת.
הכינוי העיקרי של מקבץ-זרמים זה מעיד על אופיו האפוקליפטי:
בקרב המשתייכים לקבוצות אלה קיימת תחושה עמוקה של תמורה
המתרחשת והולכת, חילופי עידנים, כאשר התופעות הסובבות אותנו
נחלקות לאלה השייכות לעידן הישן, וראוי להתרחק מהן, ואלה
המשתייכות לעידן החדש, שאותן יש לאמץ ולטפח. המשמעות העיקרית
של חילופי העידנים היא זו המשתקפת במפת הכוכבים: עידן
אסטרולוגי אחד מתחלף עתה במשנהו, וחילופים אלה, כמו המעברים
מעידן לעידן בתורות משיחיות ואפוקליפטיות קודמות, מעמידים את
הקוסמוס בתוך מערכת ערכים וכוחות חדשים, המחייבים שינוי
בהתנהגותם של בני אדם.
קשה למצוא מכנים משותפים כוללים לאלפי הספרים המתארים
חילופי-תקופות אלה ונותנים, איש איש בדרכו, הסבר ומשמעות
לתמורה המתחוללת. בתוך התיאורים שעלה בידי לבדוק מצויה תפישה
נוצרית מובהקת של “מלכות שמים עלי אדמות”, המתבטאת בהתעלות
ל”דרגת תודעה חדשה”, ולעתים כלולה בה הופעתו האישית של גואל
נפלא. ואולם הגרעין הפנימי הנוצרי ארוג בתוך מסכת פתוחה, שבה
משתזרים יסודות בודהיסטיים וזן-בודהיסטיים, זורואסטריים
ומיתראיסטיים, מוסלמיים (בעיקר בקרב השחורים בארצות-הברית),
הרמטיים, פנתאיסטיים ופאגאניים, ומעל לכל – השימוש העקשני,
הבלתי נלאה, בכל מקום אפשרי ובלתי אפשרי, תוך התעלמות
מאבסורדים צורמים ביותר – במושג “קבלה”.
המסר העיקרי של העידן החדש הוא אובדן משמעותו של היסוד
הביקורתי בתרבות האנושית. אין די באמירה כי העידן החדש כופר
בהיגיון ובמדע. הוא אינו כופר בהם, אלא מתעלם מהם לחלוטין.
בפיהם של דוברי זרם זה שגורים מאוד מושגים מדעיים – קוונטים
וקרני-גאמה, קוואזרים וחורים שחורים ממלאים את התיאורים
הקוסמולוגיים שלהם יחד עם ה”קארמה” ההודית וה”שכינה” של הקבלה.
מושגים מדעיים ו”מדעיים” אלה יש להם נגיעה מועטת עד מאוד עם עולמו של המחקר בפיסיקה, כימיה או ביולוגיה – מקורם, לרוב, הוא ספרות המדע הבידיוני, שנעשתה כיום, בחלקה הגדול, סעיף בעולמו של “העידן החדש”.
התיאורים האפוקליפטיים מבוססים לעתים קרובות על מושגים מתחום אקולוגיה, בייחוד כפי שהופיעו בסיפורי מדע בדיוני על רקע זה. אולם העיקר הוא, שבמסגרת מערכת-זרמים זו אין כל אפשרות ואין ום הזדמנות לטעון טענת “לא נכון”. שום קביעה המוצגת במסגרות לה אינה מסתמכת על מערכת הוכחות, והיא אינה נתפשת כעמדה זקוקה להוכחה והגנה. הקביעות הפסוודו-מדעיות הנמרצות ביותר וצגות כהבעה אישית, כפרי חוויה חזיונית, ששום ביקורת לא תצלח עליה.
“העידן החדש” הוא הביטוי העליון לתבוסתו הניצחת, השלמה המוחלטת, של הנאראטיב התבוני-מדעי ששלט בעולם המחשבה מאז המאה שמונה-עשרה. נאראטיב זה נדחה לא משום שהוא אינו נכון או צודק, לא גרוע מזה: הוא אינו רלוונטי. “אחדות”, “שלמות”, “התרחבות תודעה” הם מן המושגים השכיחים בפיהם של דוברי “העידן החדש”.
הקוסמוס כולו שואף להרמוניה פנימית, להתמזגות אחדותית של כל רכיביו, והוא קורא לתודעה האנושית להתמזג עם כללות שלמה זו. תוך ההרמוניה המקיפה הזאת כל דבר זהה לדבר אחר, ודברים שונים ינם אלא ביטוי במלים שונות לאותם דברים עצמם. האמת הפנימית של ל אדם זהה בהכרח לאמת הפנימית של כל אדם אחר, אף אם נראה כאורה כאילו הם אומרים דברים שונים. משום כך כל הדתות, וכל שקפות העולם, מכוונות בסופו של דבר לאותו מסר עצמו.
אין במסגרת “העידן החדש” מקום לדיון ולוויכוח, לבירור ולהוכחה. השפה כאמצעי הבעה נתחלפה בשפה המרשימה מכוח הטרמינולוגיה הנקוטה בידה. השימוש בתערובת מונחים מדעיים ופסוודו-מדעיים, אסטרולוגיים ואלכימיים, קבליים ונוצריים, הינדואיסטים ובודהיסטיים, הרמטיים ומיסטיים, נועד ליצור אווירה ורושם יותר מאשר מסר סמאנטי. הפנייה היא אל התדמית וההתרשמות, ולא אל ההיגיון והתבונה.
לא כאן המקום לברר בפירוט את מקורותיה של תופעה מדהימה ומקיפה זו. הנביא-המבשר שלה במאה העשרים היה, בלי ספק, קרל גוסטאב יונג, מתלמידיו הראשונים של זיגמונד פרויד אשר פרש מחוגו של מורו ופנה לכיוון שונה, הן בפסיכולוגיה והן בחקר התרבות. יונג ראה בתורתו של פרויד עיוות יהודי של האמת הארית-הנוצרית, ושקד בכרכים הרבים של כתביו להעמיד תורה חדשה, שבה מאפיינים משיחיים מובהקים, המיוסדת על ליברטיניזם סקסואלי, פסוודו-מיסטיקה, ונסיון להראות כי מכוח ה”ארכיטיפים” הטמונים בנפשו של כל אדם קיימת זהות פנימית בין הקבלה לבין הבודהיזם, בין האסטרולוגיה לבין האלכימיה, בין הצלב הנוצרי לבין המנדלה ההינדואית, וכיוצא באלה לאין מספר.
משנתו של יונג ניזונה במידה גדושה מן התפישות של ההרמוניה הקוסמית ששלטו במחשבה האירופית במאה השבע-עשרה (ושהתבססו במידה ניכרת על תורתה של הקבלה הנוצרית של סוף המאה החמש-עשרה והמאה השש-עשרה), ורווחו מאוד בספרות המדעית-הפופולארית בגרמניה במאה התשע-עשרה, שהשפיעה השפעה רבה מאוד על יונג. תורת הנפש של יונג שללה כליל כל תפישה של התפתחות היסטורית, שכן התרבות אינה אלא התגלותם, בצורות שונות-לכאורה, של ארכיטיפים הטבועים עמוק בטבע האדם, והם קבועים ובלתי משתנים. יונג הקדיש רבים מכתביו ל”חשיפת” הזהות הפנימית הזאת, להפגנת האחדות הפנימית בין סמלי האסטרולוגיה ובייחוד האלכימיה עם הסימבוליקה הדתית של הנצרות, ועם הקבלה, שנתפשה על ידו אף היא כתופעה נוצרית בעיקרה.
תורת הארכיטיפים שללה כל צורך בהוכחה ובמחקר, שכן כל אדם הפותח את נבכי נפשו לפני הדברים נוכח, מכוח המבנה הפנימי של הפסיכה שלו, באחדות ובהרמוניה שבין התופעות. מטרתו העליונה של האדם היא ההוצאה לפועל של הכוחות הטמונים בו, תהליך המכונה בפי היונגיאנים בביטוי האירוני “אינדיווידואציה”, שפירושו ההשתקעות של האינדיווידואליות בתוך ההרמוניה הכללית של האנושות ושל הקוסמוס, ביטול יחידיותו מתוך ראיית הזהות שבין הטמון בו לבין תופעות הקוסמוס, התרבות והחברה.
הדומיננטיות של “העידן החדש” בתרבות זמננו מסתייעת במידה רבה באובדן הביטחון העצמי של אנשי המדע, שאינם יכולים עוד להצהיר בפה מלא שניסוייהם חושפים “אמת אובייקטיווית” שבמציאות החיצונית, ומן הדקונסטרוקציה של המדעים הטקסטואליים, שאינם יכולים עוד להעיד כי טקסט פלוני מכיל בבירור משמעות פלונית.
האינטואיטיוויות האוורירית והדימויית של “העידן החדש” אינה צריכה עוד להתמודד עם ודאויות מדעיות, תבוניות, מחקריות והיסטוריות, שכן אלה עברו מן העולם, ונושאיהן כיום מצויים במגננה מתמדת שהצלחתה מעטה.
המסר האפוקליפטי של “העידן החדש” נושא לעתים אופי של תיאורי-חורבן מחרידים, אך שכיחים יותר תיאורים מתונים ורוויי אופטימיות. אפשר למצוא קשרים מובהקים בין ספרות אפוקליפטית זו לבין הספרות האוטופית של המאה השבע-עשרה.
“עליית המדרגה” של התודעה, המביאה לשלוות-נפש ולהרמוניה חברתית, להבנת הקוסמוס והשתלבות עמו מבחינה רגשית, מכילים מאפיינים אוטופיים ברורים. לעתים קרובות משולבים שני היסודות זה בזה, ותיאורי החורבן מהווים הקדמה ומבוא לראשיתו של העידן האוטופי. אחד המאפיינים של החזיוניות בספרות זו הוא גם אחד המרכיבים הקלאסיים של חשיבה אפוקליפטית: “עוד בם עשירייה”, כלומר – אוטופיה המוקמת על ידי אלה שזכו לשרוד לאחר חורבן העולם, המיעוט הקטן של בעלי-מעלה המתחילים מחדש את חייה של האנושות לאחר שהרוב הגדול נשמד על ידי שלשלת אסונות טבעיים או מעשה ידי אדם, או – לפרקים – תוצאת התנגשות עם כוחות שמחוץ לעולם הזה.
אחד הביטויים הבולטים ביותר של האפוקליפטיקה של העידן החדש הוא הראייה האחדותית של העבר, ההווה והעתיד – כפי שמצוי הדבר גם באפוקליפסות קלאסיות – מתוך התנערות גמורה מכל תפישה היסטורית – דבר שאינו אופייני לאפוקליפסות קודמות. העידן החדש דוחה לחלוטין כל ראייה היסטורית שיטתית וביקורתית.
האיבה למחקר ההיסטורי איפיינה שורה של אסכולות במחשבה האירופית והאמריקאית בשני הדורות האחרונים, החל בתורתם של קרל גוסטב יונג ושל מירצ'ה אליאדה בתחום הפסיכולוגיה והדת ועד הפוסט-מודרניזם הצרפתי בשנות השמונים, בכתביהם של ז'אן-פרנסואה ליאוטאר וחבריו. העידן החדש שאימץ רעיונות רבים ממקורות אלה, והוא מתייחס לדברי הימים כהבעה סובייקטיווית של בני דורות שונים, כאל ספרות בדויה שאין לה כל זיקה שיטתית למציאות שמחוצה לה.
בספרי “העידן החדש” מוצא הקורא לעתים קרובות לקט מקרי ומרפרף של הסתמכויות על אירועים היסטוריים, ללא מוקדם ומאוחר, ללא הבחנה בין אירועים לבין אגדות, בין דמיון לבין מציאות. סדרת הסרטים “מלחמת הכוכבים” מייצגת היטב את תפישת ההיסטוריה המאפיינת סגנון זה. בכתבי חלק ממחברים אלה אפשר למצוא את המושג “מיתוס” המחליף את מושג ההיסטוריה, וניכרת בדברים השפעתו הרבה של רולאן בארת ותפישת המיתוס המכלילה שהציג בשנות השבעים והשמונים.
נראה לי שאפשר לקבוע כי “העידן החדש” נעשה בשנים האחרונות לביטוי הפוזיטיווי שהוא הצד השני של המטבע של השלילה הפוסט-מודרניסטית. המסר הפוסט-מודרניסטי היה בעיקר שלילה חריפה של האידיאולוגיות והנאראטיווים של המודרניות, בלי להציע תחליף חיובי. רבים ממבקריו של הפוסט-מודרניזם תהו ושאלו איזו תפישת עולם יכולה לצמוח מתוך מערכת רעיונות שעיקרן שלילה מוחלטת של כל תפישת עולם שהיא. הנה לפנינו העידן החדש, הממלא את כל התביעות השליליות של הוגי הדעות הפוסט-מודרניסטיים על זרמיהם השונים: תערובת-הרעיונות של העידן החדש, המצטרפת יותר לכלל סגנון מאשר לכלל אידיאולוגיה, מסתמנת בימינו אלה כאלטרנטיווה היחידה לשיטות-המחשבה של המאות הקודמות. הדבר מתבטא ביחסו של “העידן החדש” אל הלשון לעומת המציאות: מאחר שהוא שולל כל ביקורתיות, אין המושגים המשמשים את דובריו נדרשים לייצג שום מציאות המצויה מחוצה להם. כל ניסיון לקבוע יחס בין מסמן לבין מסומן, בין הביטוי הלשוני לבין המציאות שהוא מבקש לשקף, מחייבת קביעה אידיאית של היחס בין התודעה האנושית לבין המציאות. הפוסט-מודרניזם שולל קביעה כזו, ומשום כך, במסגרתו, אי אפשר לטעון כי למלים יש משמעות מציאותית, או כי לטקסט יש מסר העומד בפני עצמו. העידן החדש שאימץ במלואה תפישה זו, והוא מקיים את מעגל-הווייתו בתוך מסגרתן של המלים בלבד, בלי שיידרשו אלה לייצג דבר שהוא מעבר להן. מכאן שלילת האפשרות של ויכוח, דיון וביקורת, שכן ביקורת פירושה ניסיון לעמת ביטוי לשוני עם מה שהוא אמור לייצג ולבדוק אם אמנם עושה הוא זאת כהלכה.
מאחר שבמסגרת “העידן החדש” אין כל דרישה כי למלה תהיה משמעות חיצונית, אין שום מקום ושום צורך בביקורת ובמחלוקת. הכל רשאים לעשות כל שימוש העולה בדעתם בכל ביטוי, בין זה “חור שחור” ובין זו “קבלה”, ללא כל צורך לתת דין וחשבון על היחס בין הביטוי לבין משמעותם ה”אמיתית” של “חור שחור” או “קבלה”; מי שטוען ששניהם מתייחסים לאותו דבר עצמו, איננו צפוי לשום ביקורת או הפרכה.
יש להזכיר כי הלכי רוח, כיתות וזרמים מעין “העידן החדש” מצויים היו בתרבות המערבית לפחות מאז המאה השבע-עשרה, והשפעתם רבה היתה בייחוד במאה התשע-עשרה. האמונות החדשות ב”צלחות מעופפות”, במסעות בין כוכבים, בחטיפת אנשים על ידי חייזרים וכדומה, נתנו דחיפה מחודשת לכך בעשורים האחרונים. ואולם לא התכנים החדשים הם העיקר, אלא העובדה שאין לה תקדים, שלעומת “העידן החדש” לא ניצב שום כוח בולם, ואין מי שיציג לעומתה אלטרנטיווה מנומקת ומבוססת. הכנסיות הנוצריות בחלקן הגדול נוטות יותר להתפשר ולהשתלב עם הסגנון החדש מאשר לצאת חוצץ נגדו, והוגי דעות נוצריים רבים משלבים את דרכי הביטוי של “העידן החדש” עם הבשורה הנוצרית; אין קושי, אחרי ככלות הכל, לטעון שהדבקות בישוע היא המעלה את התודעה לדרגה עליונה – קל יותר להתמזג עם הסגנון העמום המתפשט והולך מאשר לצאת חוץ נגדו. הפסיכולוגיה היונגיאנית מזדהה עם גל זה ללא קושי, וכך עושות גם אסכולות פסיכולוגיות אחרות, בדומה לכיתות הוותיקות שעניינן רפואת הנפש ורפואת הגוף.
אנשי המדע איבדו אותו בטחון עצמי שממנו נהנו במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, ואילו האמונה בתבונה האנושית וביכולת של ההיגיון הצרוף להציג אמת רציונלית פסה כמעט לגמרי מן העולם. סגנון תרבותי שנחשב ל”נמוך” בדורות קודמים (ביחס למדע ולתבונה הצרופים) ולאמונות טפלות (כאשר עדיין ידענו מה הן האמונות שאינן טפלות), נעשה עתה דומיננטי, חסר תחליף ונתפש כמבטא נאמנה את התרבות האנושית במעבר אל המאה הבאה ואל האלף הבא.
ניסיתי להציג את הדברים בראייה היסטורית, מתוך קבלת הדין. מה שמתרחש נרחב בממדיו ובהשפעתו מכפי שאפשר להעלות על הדעת התנגדות לו. דומה שבישראל טרם הורגשו הדברים במלוא עוצמתם, ורבות מן התופעות המאפיינות את ה”עידן החדש” מצויות במפוזר, ללא תחושה של השתייכות למסגרת-גג: הסגידה לאם-טי-וי, דנה אינטרנשיונאל, עיתונות שעיקרה רכילות, רפואה אלטרנטיווית ודיקור סיני, אסטרולוגיה וקבלה, לבוש “זרוק” וסגנון דיבור רווי מושגים פסוודו-מדעיים ופסוודו-פסיכולוגיים, האיבה להיסטוריה ולכל מערכת ערכים שיטתית – כל אלה מצויים עמנו, אך טרם הוכרו כאחדות בעלת אופי אפוקליפטי המעלה את המסורים לה ל”שלב תודעה חדש”, אין ספק שהלכי-הרוח המשתלטים והולכים על סגנון החיים בארצות הברית ובאירופה יגיעו אלינו במלוא עוצמתם וימצאו קרקע מוכנה לפריחתם. מבחינה זו, ככל שאפשר לראות עתה, המאה הבאה מביאה עמה עידן חדש, בסימנו של “העידן החדש”.
אתר הידען היה חלק מפורטלIOL מקבוצת הארץ עד 2002
