סיכום תקופה חשובה מאת ניל שרמן, מנכ”ל קרן חינוך ארה”ב-ישראל
כשאברהם הרשקו ואהרון צ'חנובר קיבלו את פרס הנובל לכימיה ב- 2004 , ביחד עם מורם-שותפם אירווין רוז מאוניברסיטת קליפורניה-אירוויין, הבליטה זכייתם המשותפת את חיוניות התרומה של השותפות הישראלית-אמריקאית להישגיה של מדינת ישראל בתחום המדע. אדרבא, באוטוביוגרפיות הרשמיות שהכינו הרשקו וצ'חנובר עבור מפעל פרס הנובל, מורגש השילוב ההדוק בין המדע הישראלי והאמריקאי לאורך כל הקרירה של שני החוקרים הישראלים, החל מהשתלמות מחקרית בתר-דוקטורטית בארה”ב של כל אחד מהם, וכלה בעבודתם המשותפת עם רוז. כל שלב בתהליך הארוך שהביא להבהרת פעולתו של מנגנון ה-ubiquitin להתפוררות חלבונים בתוך התא אופיין בהפריה הדדית ישראלית- אמריקאית עשירה.
האוטוביוגרפיות מראות גם, שבשלבים קריטיים מימון ממשלתי הוא שאפשר את שיתוף הפעולה. תקופת הפוסט-דוק של צ'חנובר ב-MIT נתמכה על-ידי מלגה של תכנית פולברייט האמריקאית לחילופי מרצים וסטודנטים, ועבודת מעבדתו של הרשקו בטכניון נתמכה במשך שנים רבות על-ידי סדרה של מענקי מחקר של מכוני הבריאות הלאומיים האמריקאיים (National Institutes of Health – NIH).
תשתית השותפות הישראלית- אמריקאית, שעליה מושתתים הישגיים מרכזיים של המחקר האקדמי הישראלי נבנתה על בסיס שלושה גורמים עיקריים: פתיחות המערכת המדעית הישראלית לעולם; מקומה המוביל של מערכת המחקר האמריקאית בעולם כולו; ומדיניות ממשלתית התומכת כספית בשת”פ מדעי ישראלי- אמריקאי.
מערכת המדע האקדמי הישראלית שואפת להתחבר למוקדי מצוינות בעולם כולו:
האבות המייסדים של מערכת המדע האקדמית הישראלית הבינו, שללא קשר הדוק ושוטף עם מרכזי המדע המובילים באירופה ובארה”ב, המחקר הישראלי נדון לבינוניות פרובינציאלית, במקרה הטוב. לכן, הם עיצבו מערכת שדורשת ומאפשרת שותפויות עם חו”ל. מצד אחד, המערכת שופטת את איש הסגל האקדמי היחיד לפי הישגיו בזירה הבינלאומית – כלומר, לפי פרסומיו בכתבי-עת מדעיים המוצאים לאור בחו”ל; ומצד שני, המערכת נותנת למדען את המשאבים המיוחדים הדרושים לו כדי להשתלב במערכת הבינלאומית- כלומר, קרנות קשרי-מדע ושבתון נדיבות, שבעזרתן המדען יכול לבנות את רשת השותפויות שלו עם עמיתים בחו”ל.
סיבה נוספת, פחות חיובית, מדרבנת את הפתיחות לעולם: רמת השקעה בלתי-מספקת בציוד ובמתקנים מאלצת מדענים ישראליים רבים לחפש הזדמנויות לעבוד בקיץ ובשבתון במעבדות בחו”ל, המשוכללות יותר והמצוידות טוב יותר ממעבדות הבית שלהם כאן בישראל.
ארה”ב מובילה את העולם במחקר המדעי בכמעט כל תחום משמעותי:
משאבים כלכליים אדירים והפתיחות, הגמישות, והתחרותיות של תרבותה ושל המערכת הארגונית שלה עשו את ארה”ב למדינה המובילה בעולם במחקר המדעי. עובדה זו משתקפת בשני מדדי תפוקה מקובלים: כמות הפרסומים המדעיים; ואיכותם, כפי שהיא באה לידי ביטוי במספר הפעמים כל מאמר מצוטט במאמרים אחרים.
התפוקה המדעית של ארה”ב היא הגדולה משל כל מדינה בעולם- חוקרים אמריקאים מעורבים ב-29% מהמאמרים שהתפרסמו ב-2005. אמנם, חלה ירידה בדומיננטיות האמריקאית מאז 1995, כשחלקה של ארה”ב בפרסומים עמד על 34%, אבל ב-2005 עדיין לא הייתה מדינה יחידה אחרת בעולם שהפיקה אפילו 10% מסך כל המאמרים (יפן – 8%; בריטניה – 6%; גרמניה -6%; סין – 6%; צרפת – 4%; רוסיה – 2%). ההובלה האמריקאית הורגשה, הן ב-1995 הן ב-2005, בכל תחום מחקר מרכזי: הנדסה, כימיה, פיזיקה, מדעי כדור הארץ, מתמטיקה, מדעים ביולוגיים ,מדעים רפואיים.
מבחינת ציטטות המצב דומה: ב-2005 41% מכל הציטטות היו של מאמרים שנכתבו על ידי חוקרים אמריקאיים, לבד או בשותפות עם מדענים זרים (לעומת 50% ב-1995). משקלם של מאמריהם של מחקרים אמריקאיים היה גבוה יותר, ככל שמדובר במאמרים שצוטטו יותר: בקבוצת המאמרים שצוטטו 7 עד 9 פעמים, מאמרים אמריקאיים היוו 42% מסך הכל; ב-1% המאמרים המצוטטים ביותר (22 או יותר פעמים), משקלם של המאמרים האמריקאים היה 55% (נתוני 2005 : גם כאן חלה ירידה בבולטות האמריקאית לעומת 1995).
במשך 50 השנים האחרונות השקיעו ממשלות ישראל וארה”ב תקציבים משמעותיים בטיפוח שיתוף הפעולה המדעי בין מוסדות המחקר של שתי המדינות:
תוכנית פולברייט האמריקאית לחילופי מרצים וסטודנטים הייתה התוכנית הממשלתית הראשונה שהופעלה לקידום הקשרים המדעיים בין ישראל לבין ארה”ב. ב-1956 חתמו שתי הממשלות אמנה להקמתה של רשות פולברייט לישראל, קרן חינוך ארה”ב-ישראל (United States-Israel Educational Foundation – USIEF), האחראית לשיגור/לאירוח ישראליים לארה”ב ולאירוח אמריקאים בארץ. מאז הקמתה של הקרן, ביקרו יותר מ-1,400 ישראלים בארה”ב כעמיתי תוכנית פולברייט, ויותר מ-1,100 אמריקאים ביקרו בישראל.
תוכנית פולברייט הטביעה את חותמתה על המדע האקדמית בארץ, כפי שמעידות מספר עובדות מייצגות: כפי שצויין לעיל, אחד מזוכי פרס נובל הישראליים הראשונים במדעי הטבע, אהרון צ'חנובר, היה עמית התוכנית. ב-2006, כשהתוכנית חגגה את יובלה בישראל, הנשיאים של 4 מבין 7 אוניברסיטאות המחקר בישראל (העברית; מכון ויצמן; תל-אביב; חיפה) היו בוגרי תוכנית פולברייט. עשרים-וארבעה בוגרי תכנית פולברייט, מקשת רחבה של מקצועות, זכו בפרס ישראל.
במהלך השנים נוספו לקרן חינוך, האחראית לתוכנית פולברייט, שתי קרנות, שמטרתן העיקרית היא מימונם של מחקרים ישראלים – אמריקאים משותפים.
ה-BSF (Binational Science Foundation) הוקמה ב-1972. מאז הקמתה העניקה הקרן יותר מ-4,000 מענקים למחקרים ישראלים-אמריקאים, בעיקר פרויקטים בסיסיים-אקדמיים, שנועדו לשרת מטרות שלום ולהביא תועלת לשתי המדינות. הקרן תומכת גם בסדנאות מדעיות אמריקאיות-ישראליות.
בשנת 1979 הוקמה BARD (Binational Agricultural Research and Development Fund). BARD מממנת מחקרים אמריקאים-ישראלים משותפים בתחום החקלאות, המתמקדים ברובם בהעלאת יעילות הייצור החקלאי, במיוחד בתנאי אלקים חם ויבש. בשנים 1979 – 2005 יותר מ-1,000 צוותי מחקר דו-לאומיים זכו במענקי BARD. הקרן גם תומכת בסדנאות ומעניקה מלגות ביקור לסטודנטים לתארים מתקדמים, לחוקרים בתר-דוקטורטים ולחוקרים בכירים.
בשנים האחרונות, תקציבי המענקים השנתיים של הקרנות עומדים על כ- 1.2 מיליון דולר- קרן החינוך ; כ-14 מיליון דולר – BSF; וכ-9.3 מיליון דולר – BARD.
השפעתם של שלושת הגורמים שנסקרו – פתיחות המערכת הישראלית לחו”ל; מעמדו הדומיננטי של המדע האמריקאי; והשקעה ממשלתית בחיזוק שיתוף הפעולה – באה לידי ביטוי במרכזיותו של שיתוף פעולה מדעי עם ארצות הברית במפת הקשרים הבינלאומיים של המדע האקדמי הישראלי.
חוקרים אמריקאים מעורבים בפרסומם של 44% מסך כל המאמרים המבוססים על שיתוף פעולה בינלאומי (2005 ) אבל ב-53% מהמאמרים הבינלאומיים של חוקרים ישראליים. נתון זה גבוה בעשרות אחוזים מהמדד המקביל עבור ארצות אירופה ויפן. שיתוף פעולה עם ארה”ב חשוב במידה כזאת רק במדינות קרובות לארה”ב גיאוגרפית (קנדה -52% : מקסיקו 43% ), או במדינות הקשורות לארה”ב במערכת יחסים מיוחדת, כמו ישראל (טייוואן- 56% , דרום קוריאה -55% טורקיה- 45%).
תרומתו של שיתוף פעולה עם ארצות הברית לאיכות המדע הישראלי מורגשת בנתוני הציטטות של המאמרים הישראלים. לפי ניתוחיו של פרופסור גדעון שפסקי מהאוניברסיטה העברית, בכל אחת מהשנים 1996 – 2005, מאמרים שפורסמו עם שותפים אמריקאים זכו ליותר מפי שניים הציטטות ממאמרים שפורסמו על ידי מחברים ישראלים בלבד (היחס נע בין 2.19 ועד ל-3.11).
לאן פני שיתוף הפעולה המדעי-אקדמי בין ישראל לבין ארה”ב:
בדיקה של מקורות המימון לחוקרים אקדמאים ישראלים בתקופה 1994 – 2002, שערך ד”ר אירווין אשר עבור האקדמיה הישראלית למדעים, הראתה שהחל מ-2000 המימון ממקורות שמטרתם לחזק שיתוף פעולה ישראלי-אירופי עלה על המימון שנועד לקדם שיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי: ב-1995 היחס בין מימון לשת”פ אירופי למימון לשת”פ אמריקאי עמד על 0.53; ב-1999 – 1.00; ב-2002 – 2.25! שני גורמים עיקריים הסבירו את השינוי: מצד אחד, גדל סך המענקים של הקרן הגרמנית-ישראלית GIF; וחשוב עוד יותר, ישראל הצטרפה לתכנית המסגרת לפיתוח מדעי וטכנולוגי של האיחוד האירופי. מצד שני, באותה התקופה, שבה חלה עליה חדה במשאבים התקציביים המכוונים לשותפויות עם אירופה, התקציבים לשותפויות אמריקאיות דרכו במקום או אפילו קטנו.
היום, רבים במערכת המחקר האקדמית שואלים עם המטולטלת לא עברה רחוק מדי לכיוון האירופי, אם אין צורך לחדש את תנופת ההשקעה הציבורית בחיזוק קשרי המדע עם ארצות הברית. בוודאי ההנהלות של הקרנות הישראלית-אמריקאיות האקדמיות, ביחד עם BIRD, הקרן הישראלית-אמריקאית לשיתוף פעולה במו”פ תעשייתי, פועלות מול שתי הממשלות כדי להשיג תוספת אמצעים.
הדיון הציבורי בסוגיית מדיניות זו יימשך בשנים הקרובות. בינתיים בולטת עובדה אחת, שכל אחד יוכל לפרש לפי הבנתו בוויכוח על תקציבי המחקר: בשנת ה-60 לעצמאות ישראל קשרי המדע בין ישראל לארה”ב נשארים איתנים, למרות הכרסום במשאבים הציבוריים המוקדשים לקידומם. ב-2005, תשע שנים אחרי הצטרפותה של ישראל לתכנית המסגרת האירופית, המאמרים המדעיים הישראלים, שפורסמו עם שותפים אמריקאים, היוו 20% מסך כל הפרסומים הישראלים ו-54% מהמאמרים שפורסמו עם שותפים זרים; זאת בהשוואה ל-19% ו-53% ב-2000, ו-18% ו-57% ב-1996. שיתוף הפעולה הישראלי-אמריקאי שומר בינתיים על מקומו כאחד מהיסודות שעליהם נשען המחקר האקדמי הישראלי – הן כמותי הן איכותי.
