לאחר אסון קולומביה נדרשה נאס”א להבטיח המשך הטיסות המאוישות. השאלה היא לאן ומהי המטרה המקדשת את האמצעי – סיכון חיי אדם
קטעים ממאמרו של ברוס מורי
24.2.2003
בתוך שעות מהסוף מלא האש והעשן של קולומביה, הצהירו ראשי נאס”א ופוליטיקאים בוושיגנטון כי כין ספק שחקר החלל והמסעות המאוישים עליו חייבים להמשך. נאס”א היתה מוקד לפטריוטיות וגאווה כמו גם מוקד מדעי.
.נאס”א היא הסוכנות הפדרלית היחידה שהמנדט שלה הוא לשגר מסעות לחלל המערבות תעוזה, דמיון, סיכון והצלחות דרמטיות, הן מסעות מאוישים והן רובוטיים. כעת, לאור אסון קולומביה, עולות הטיסות המאוישיות על שולחנות הביקורת. האם המטרה של נאס”א בקידום הטיסות המאוישות לא מסכנת לשווא חיי אדם? האם המסעות המאוישים שווים כמעט את התקציב שלהם – מחצית התקציב של נאס”א העומד על 15 מיליארד דולרים לשנה?
שאלות כאלה לא ע מדו במרכז הויכוח כאשר הוחלט על המירוץ לירח בידי הנשיא קנדי בשנת 1961. בעיצומה של המלחמה הקרה, סדר העדיפויות היה שונה לחלוטין. קנדי הלהיב את האומה והתווה תוכנית בעלת מטרה פוליטית ברורה – לתפוס את העליונות על רוסיה לאחר שהיא הציבה את האדם הראשון במסלול. אמריקה אכן הגיעה לירח ראשונה, והוכיחה לעולם ובמיוחד לראשי ברית המועצות את עליונותה הטכנולוגית ואת משאביה הכלכליים.
אי הודאות של היום נובעת משום שבתחילת שנות השבעים, כאשר משימות אפולו השיגו את המטרה הפוליטית שלהם, אמריקה לא הציבה שום מטרה חדשה למסעות המאוישים שלה. אז היתה אמריקה שפופה בגלל מלחמת ויאטנם ולנשיא ניקסון לא היה העוז להלהיב את דמיון הציבור באמצעות הצבת מטרה חדשה לחקר החלל.
כדי לשרוד החלה נאס”א בשנת 1972 ברעיון שנשמע כמו פנטזיה טכנולוגית: גישה בטוחה וזולה לחלל באמצעות מעבורת שתוביל בסופו של דבר לבניית תחנת חלל. המעבורת נועדה להיות כלי שיסייע בבניה ובתחזוקה של התחנה, כאשר תהליכי ייצור מהפכניים יאפשרו לאמריקה להתחרות באורח כלכלי ולייצר שם תרופות חדשות וחזקות. התוכנית נהנתה מהמורשת של אמון הציבור, התלהבות ורצון טוב מתקופת אפולו.
המציאות המרה טפחה על פני כולם בינואר 1986, בטיסה ה-25 של מעבורות החלל. התפוצצותה בשידור חי של צ'לנג'ר טפחה על פני אלה שחשבו שטיסה בחלל היא בטוחה. המסקנה הבלתי נמנעת היתה שבני אדם ישלחו לחלל רק למטרות שכדאי למות בשבילן.
פגיעה נוספת שגרם אסון הצ'לנג'ר היתה לציפיות הנאיביות שהמעבורת תאפשר שיגור בעלות של 200 דולרים לק”ג של לווינים לחלל. העלות עדיין נעה סביב 20 אלף דולר לק”ג. כדי להשיג את העלות הזולה לכל טיסה, ניסתה נאס”א להאיץ את קצב שיגור המעבורות. זו הדרך הטבעית להתעלם מאזהרות כאשר מקובעים במטרה. שורש הסיבות של התפוצצות הצ'לנג'ר היתה באמת חוסר המודעות והבטחון העצמי וההכחשה לפיה הסיכון לטיסה נובע מדוקטרינת החסכון. טבעות O קרות היו רק קצה הקרחון.
בתגובה לאסון הצ'לנג'ר החליטה ממשלת ארה”ב לנקוט בכמה צעדים. ראשית, היא עצרה את הסיכון המיותר לצוותי המעבורות וחזרה לייצר טילים חד פעמיים לשיגור לווינים. היא ביטלה גם את הרעיון לבנות מתקן שיגור בחוף המערבי והאיטה את הקצב של שיגור המעבורות מ-12-24 לשנה ל-6 בלבד. כמו כן היא ביטלה תוכניות להטיס לחלל נוסעים כגון פוליטיקאים, עיתונאים ומורים.
ואולם למרבה הצער, התוכנית הבסיסית של המעבורות ותחנת החלל עצמם לא זכתה לעולם לביקורת הנחוצה מנקודת המבט של עלות, בטיחות ומטרה. המעבורת עצמן נשארו כמטרה של נאס”א ואפילו הפכו למרכז הלוגו החדש של נאס”א.
הנשיא רייגן אמר באזכרה לנספי הצ'לנג'ר, “רון, אנחנו נתגעגע לסקסופון שלך ואנחנו נבנה את תחנת החלל שלך”. הוא התייחס לאחד הקורבנות, רון מקנייר שקיווה לנגן בסקסופון בתחנת החלל המתוכננת.
עיכובים בלוח הזמנים והערכת חסר של העלויותף, בפרט של תחנת החלל הבינלאומית, הובילו ללחצים פיננסים על כל משימות החלל של נאס”א.
האם הלחצים הללו פגעו בבטיחותה של קולומביה? ועדות החקירה יבדקו את הנושא הזה. בכל מקרה, יש כמה גבולות מעשיים לשאלה כמה בטוחה המעבורת יכולה להיות. היא אמנם מתוכננת כך שתוכל להתעלם מרמה מסוימת של תקלות בתחזוקה ובהכנות לשיגור. היא משתמשת בכוח של טיל כדי להגיע למסלול וכדי להתחיל בנחיתה, ואולם כאשר היא נכנסת לאטמוספירה היא טסה כמו מטוס מהיר. בדרך כלל, מאמץ לפיתוח כלי כזה יכלול שיגור אב טיפוס ושאר שלבי ביניים ואולם נאס”א, ביאוש למכור את הפיתוח עתיר המיליארדים, הבטיחה לעבור מהטיסות המוקדמות ישר לשלב התפעולי. הפילוסופיה היתה להשתמש בבני האדם למספר רב ככל האפשר של משימות, ולא להוריד למינימום את מספר אנשי הצוות, את הסיכון שלהם ואת העלות.
בניגוד לכך, תוכנית החלל הרוסית היתה שמרנית יותר, פחות דרמטית. היא נשענה כל הסויוז האמין והצנוע, שלא היו בו תקלות כלשהן ב-75 שיגורים מאז שנת 1971. יכולת הסויוז נבנתה בהדרגה מהטיסה הראשונה של יורי גגרין בשנת 1961. הרוסים בחרו בחוכמה להפריד את טיסות המטען מהטיסות המאוישות באמצעות פיתוח מערכות פרוגרס המונעות ללא טייס ששירתו במשך שני עשורים את תחנת החלל שלהם – מיר.
יהיה צורך בשנים רבות לפני שטיסות מאוישות יהיו בטוחות מספיק מכדי למנוע מהאמריקנים את האסונות כמו שהיו ב-1 בפברואר יותר מאשר פעם בחיים. זו צריכה להיות מטרה ששווה לסכן חיים עבורה, ובפרט כאשר ניסויים מדעיים באפס כוחי משיכה היא מטרה כזו.
לאזן בין המדע לבין סיכון החיים
תאונות קטלניות אינן דבר שלא היה ידוע למדע. בשנת 1973 הביולוג וולף וישניאק נפל למות לבור באנטרקטיקה כאשר חקר שם חיידקים בתנאים הדומים לאלו של מאדים כהכנה לטיסת ויקינג הרובוטית לחפש חיים על מאדים. גם חקירה מקרוב של הרי געש מסוכנים על כדור הארץ, גבתה קורבנות מקרב המדענים.
המדענים והחברה החלו לראות טרגדיות אנושיות כאלה כמחיר מתקבל עבור תגליות מדעיות. האם כשמונים הניסויים על קולומביה שנעו מגידול צמחים מיניטורים ועד להשפעת אפקט חוסר כוח המשיכה על קצב הלב הצדיקו סיכון של שבעה אסטרונאוטים? מבחינת הקהילה המדעית יש ויכוח האם הניסויים הללו מבשרים פריצות דרך פוטנציאליות וידע חדש וייחודי שכדאי לסכן חיים עבורו.
ההיבט האמוציונלי והסוביקטיבי מאפיינים גם את תחנת החלל. התפתח קונצנזוס בקרב מדענים בתוך נאס”א ומחוצה לה כי מחקרים מדעיים על תחנת החלל הבינלאומית צריכים להתמקד בתחילה בלימוד מעמיק ומבוקר של ההשפעות הביולוגיות של טיסה ארוכת טווח בחלל על בני אדם. למעשה, הצעת התקציב החדשה של נאס”א כוללת מחקרים בבני אדם כדי לשקם כמה מהתקציבים של מחקרים אלה בתחנת החלל שנחתכו בשנים קודמות בנסיון של נאס”א לעמוד בלוח הזמנים של בנית התחנה. מחקרים כאלה יסייעו להבין כיצד יתנהג גופם של אסטרונאוטים במסעות ארוכים כמו למשל אלו הצפויים למאדים.
מטרה ששוה את הסיכון
ישנם יעדים מעניינים לחקירה מאוישת מחוץ למסלול כדור הארץ, אך הסוף הטרגי של קולומביה ממחיש בחדות כי צי המעבורות המזדקן של נאס”א מגיע לקץ החיים המועילים שלו. מערכות מחליפות נמצאות בשלב תכנון מתקדם, והם צריכים לשקף את הצרכים של טיסה לחלל העמוק כמו גם לתחנת החלל.
לאן ילכו המגלים של דור החלל הבא? מה תהיה המטרה ארוכת הטווח של הטיסות המאוישות?
האם אנחנו צריכים לבנות טלסקופ ענק בחלל העמוק, הרחק מהפרעות האור של כדור הארץ כדי לחפש כוכבי לכת הדומים לכדור הארץ והמקיפים שמשות סמוכות? או שאולי כדי לנו לשלוח משלחת לאסטרואיד החוצה את מסלול כדור הארץ ויום אחד עלול לאיים על קיום החיים על כדור הארץ? יש כאלו המבקשים לחזור לירח ולהגיע למאדים – השכן הפלנטרי שלנו בעל הפוטנציאל למחקר מאויש, מטרה ארוכת טווח הגיונית.
אמריקה זקוקה לנקודות יעד גדולות דין כדי להצדיק את הסיכון של חקר החלל באמצעות בני אדם ולהרחיב את החזון שלנו ושל עולמנו.
ברוס מורי הוא פרופ' אמריטוס למדעים פלנטרים וגאולוגיה במכון הטכנולוגי של קליפורניה וממייסדי החברה הפלנטרית. הוא שירת כמנהל במעבדה להנע סילוני המשותפת לנאס”א ולקאלטק בין השנים 1976 ל-1982.
