המלחמה הווירטואלית שלי

מערכות אימונים במציאות מדומה מחקות בראליזם מצמרר קרבות בשטח בנוי ומאפשרות למשתמשים ללכת, לצעוד ולרוץ בתוך שדה קרב אלקטרוני

מרק אלפרט, סיינטיפיק אמריקן

מלחמה היא גיהינום, כך הצהיר ב-1880 גנרל מלחמת האזרחים האמריקנית ויליאם ט’ שרמן, והדבר נכון גם כיום. העימות הנוכחי בעירק, הנמשך כבר יותר משלוש שנים, חושף חיילים אמריקנים לזוועות שאנו בעורף יכולים רק לנחש. עם זאת, לאחרונה קיבלתי הצצה היי-טקית על מה שבוודאי עובר על חיילי החי”ר בעירק. במהלך ביקור במעבדת המחקר של צי ארה”ב (NRL), בעיר וושינגטון, שיקעתי את עצמי בכמה מערכות אימונים במציאות מדומה, המחקות בראליזם מצמרר קרבות בשטח בנוי ומאפשרות למשתמשים ללכת, לצעוד ולרוץ בתוך שדה קרב אלקטרוני.
משרד המחקר של הצי מפתח מערכות אלה כחלק מתכנית שש-שנתית של 40 מיליון דולר הנקראת בשם “טכנולוגיות וסביבות וירטואליות” (VIRTE). רוב העבודה מתמקדת בצרכים של חיל הנחתים, המעורב בכמה מן הקרבות העקובים מדם ביותר בעירק. התחנה הראשונה שלי ב-NRL הייתה חדר קטן נטול חלונות שמכיל את VirtuSphere, כדור חלול שגובהו שלושה מטרים, עשוי רשת פלסטיק נוקשה. ה-VirtuSphere ניצב על עשרים ושישה גלגלים, שבולטים ממשטח נייח.
הגלגלים מאפשרים לכדור להסתובב על מקומו בכל הכיוונים כמו כדור של עכבר מחשב ענק. ליד הכדור עמד אחד מממציאיו, הרוסי נור-אחמד לטיפוב, שהחברה שלו – הנקראת גם כן VirtuSphere – עובדת עם VIRTE לשילוב מתקן משונה זה במערכת האימונים.
לטיפוב הדגים לפני את המתקן. הוא פתח את הצוהר של ה-VirtuSphere, נכנס פנימה והחל לרוץ בכל הכוח כמו אוגר בגלגל האימונים שלו. שני מכשירים עוקבים מלמטה אחרי הכדור המסתובב באמצעות שיגור אלומות אולטרה-סאונד לעברו ומדידת היסט הדופלר של ההדים כדי לקבוע את מהירות הסיבוב ואת כיוונו. המידע עובר לתוכנת מציאות מדומה שרצה על מחשב סמוך ומחשבת מהו הנתיב שהמשתמש היה עובר, אילו היה הולך דרך נוף מדומה במקום להתרוצץ בתוך ה-VirtuSphere.
המשתמש מרכיב משקפי מציאות מדומה המציגים לפניו את הנוף, שפרטיו מתקרבים ומתרחקים על פי תנועותיו של האדם (המערכת משדרת את הנתונים בשידור אלחוטי אל משקפי התצוגה דרך קליפתו המחוררת של ה-VirtuSphere). המשקפיים כוללים גם מדי תאוצה ומגנטומטרים העוקבים אחרי שינויים בכיוון ראשו של המשתמש. אם האדם מסובב את ראשו שמאלה, ימינה, למעלה או למטה, תצוגת העולם הווירטואלי שלו מסתובבת בהתאם.

מתקנים ניידים וקלים להפעלה

חיל הנחתים מעוניין ב-VirtuSphere משום שמתקני אימונים אמיתיים לקרב הם מתקנים יקרים ולעתים קרובות אין זה מעשי להקימם, בייחוד כשמדובר בבסיסים זמניים מעבר לים. את ה-VirtuSphere, לעומתם, אפשר לקחת לחזית או על גבי אוניות ולהרכיב בכמה שעות. עם זאת, ביצוע תמרונים בתוך ההתקן דורש מעט אימון. כשנכנסתי ל-VirtuSphere התקשיתי לשמור על שיווי המשקל שלי. בהתחלה היה קל יחסית ללכת ולשנות כיוון, אך להאט ולעצור היה קשה יותר. בשלב כלשהו צעדתי לאחור ומעדתי. ובכל זאת, לאחר כמה דקות הרגשתי די בטוח לחבוש את משקפי התצוגה ולהתחיל במסע הווירטואלי שלי.

התכנית הראשונה שניסיתי הייתה דגם תלת-ממדי של מרכז ספורט, שתוכנן לבנייה במוסקבה (לטיפוב השתמש בתכנית בעבר כדי לסייע למוסקבה להתמודד במכרז על המשחקים האולימפיים של 2012). רגליי סובבו את ה-VirtuSphere בתנועות קופצניות ועוויתיות, והובילו אותי במעלה המדרגות ובמורד המסדרונות השוממים של הבניין הווירטואלי המוזר. הגעתי למסדרון ארוך ולאורכו שורה של דלתות זהות, שנפתחו מאליהן כשהתקרבתי. “אני מקווה שאלה אינם שירותי הנשים,” אמרתי כשעברתי באחת הדלתות, אך החדר היה ריק.

בסופו של דבר הגעתי לבריכת שחייה פנימית, שם ציפתה לי הפתעה: מפלצות מונפשות שדמו במעורפל לחרקים ולרובוטים. הייתי אמור לירות במפלצות בעזרת הבקר הידני, אך עדיין הרגשתי מעט לא יציב. התוכנה, שחשה אולי בחוסר המיומנות שלי, יצרה לוחם נוסף שהופיע לצדי כחייל מרצד. בעודי מנסה לצאת מקו האש שמעתי ירייה. הסתובבתי וראיתי נתז של דם על הרצפה. הגרפיקה של התוכנה אמנם לא הייתה מתוחכמת יותר מזו של משחק מחשב רגיל, אך האלימות המדומה נראתה הרבה יותר עזה ומבלבלת, משום שלא יכולתי לראות הכול בבת אחת. כשסיימתי את התכנית ויצאתי מן הכדור נטפתי כולי זעה.

ה-VirtuSphere אינו ההתקן היחיד המאפשר למשתמשים ללכת בתוך עולם וירטואלי. מכיוון שהמטרה של VIRTE היא לפתח ולהעריך מגוון טכנולוגיות, עובדת קבוצה אחרת של NRL בראשות ג’ים טמפלמן על מערכת שנקראת גייטר (Gaiter), המחשבת את מסלולו של המשתמש בדרך אחרת לגמרי. כדי להיכנס לגייטר קשרתי לראשי מערכת תצוגה ולבשתי אפוד ומגני ידיים ושוקיים. לכל האביזרים האלה, וגם לדגם של רובה, הוצמדו מחזירי אור המסוגלים להחזיר את אלומת הקרינה בחזרה אל מקורה ללא תלות בזוית הפגיעה. לאחר מכן חוברתי לרתמה שהשתלשלה מן התקרה.

מלחמה וירטואלית – לא עניין לילדים
מסביב שיגרו עשר מצלמות מהירות קרני אור אינפרה אדום ולכדו את ההחזרות שלהן. באמצעות מעקב אחר תנועת מגני השוק שלי, מדדה מערכת הגייטר את אופן הליכתי – את אורך צעדי ואת קצב פסיעותי – בעודי צועד במקום ומניע את רגליי מעלה ומטה. מדידה זו קבעה באיזו מהירות נעתי בעולם הווירטואלי. אם צעדתי גבוה ומהר יכולתי לעבור במהירות דרך הנוף המדומה. כעת הייתי שקוע בתכנית אחרת, שחזור של מתקן אימונים אמיתי ללוחמה בשטח בנוי בפורט בנינג שבג’ורג’יה. יצאתי לטיול וירטואלי וחלפתי על פניהם של כמה בניינים קובייתיים בצבעים עזים. כשכיוונתי את הרובה או הושטתי את ידיי, יכולתי לראות את ההעתקים המונפשים שלהם בתצוגה. יכולתי אפילו להפיל כיסאות ושולחנות מדומים שעמדו בדרכי.
החיסרון העיקרי של המערכות האלה הוא המחיר. ה-VirtuSphere, לדוגמה, עולה בין חמישים למאה אלף דולר (החברה מקווה למכור גרסה בידורית לאולמות משחקים במחיר של 20,000 דולר). פלטפורמות פשוטות וזולות יותר עשויות להספיק לצורך אימונים וירטואליים הכוללים מספר רב של נחתים. הנוירולוג של NRL, רוי סטריפלינג, מפתח מערכת הנקראת באופן לא רשמי בשם Pod 1, שאין בה מנגנונים מורכבים לשילוב תנועה – צריך רק ללחוץ על מתג המותקן על קנה הרובה כדי לנוע קדימה ואחורה בעולם הווירטואלי. המערכת מספקת בכל זאת הדמיה מציאותית ביותר, באמצעות מעקב מדויק אחר התזוזות והפניות של פלג גופו העליון של המשתמש, ראשו והרובה שלו, המסומנים כולם בנוריות LED אדומות ונתונים במעקב של מערך מצלמות.
כשהשתמשתי במערכת הזאת כדי לנווט בתכנית של פורט בנינג, הצלחתי להיכנס לתוך אחד מהבניינים הקובייתיים, לעלות במדרגות לקומה השנייה ולהיקלע לחילופי אש עם האויב: מחלקה של בריונים יצירי-מחשב. בחיים האמיתיים הם היו מפרקים אותי לחתיכות, אך התוכנה כוונה למצב “אלוהים” והפכה אותי לעמיד לכדורים. סגרתי על יריביי ויריתי בהם מטווח אפס. אך כשניסיתי לצאת מן הבניין, לא הצלחתי למצוא את המדרגות במבוך החדרים האפלים שהיו כעת מלאים בגוויות וירטואליות. הייתי קרוב לפאניקה כשק’ ס’ פלגר, איש מילואים של הנחתים וקבלן עצמאי, אמר “אל תדאג, אני אחלץ אותך.” הוא הרכיב זוג משקפיים ונכנס להדמיה. כעבור כמה רגעים הופיעה דמותו הווירטואלית – חייל חי”ר במדי הסוואה – והוליכה אותי למטה.
בנקודה זו סבלתי ממחלת הדמיה, בחילה נוראית הדומה למחלת ים הנובעת מיותר מדי מציאות מדומה. חוקרי NRL אמרו לי שהחוויה תאפשר לי להעריך את תלאות הקרב, והם צדקו. הרגשתי מעט מן הפחד ולא מעט תשישות. אבל יותר מכול, הדבר דחה אותי. אפילו מלחמה וירטואלית יכולה להיראות מכוערת ומיותרת. לא משנה כמה יריבים וירטואליים תהרוג, הם ממשיכים לבוא, זה אחר זה, אויב שאין לו סוף. והתכנית אינה נגמרת עד שמסירים את המשקפיים.