מיזרקות האבק של הירח

לכל אורך ההיסטוריה היו אנשים שדיווחו שראו הבזקי אור על פני הירח. הדיווחים היו על כדורי אור גדולים, ניצוצות צבעוניים או זוהר מקומי שהופיע לכמה שניות ואז נעלם.

ככל שנחיתת רכב בלתי מאויש על הירח הפכה לעניין תכוף יותר, הלכו וגברו האינטרנסים המדעיים על הפוליטיים. עדיין היו סמלים ואותות ניצחון, אבל המצלמות השתכללו, הקשר עם החלליות השתפר והמדע תפס את המושב הקדמי בכל משימה. אחת התגליות המעניינות נעשתה על ידי החללית סורביור 7 האמריקנית. כשמצלמותיה של סורביור היו מכוונות אל האופק וצילמו את השמש השוקעת, הן קלטו זוהר משונה ובלתי צפוי: קרני אור שעדיין האירו גם אחרי שהשמש כבר נעלמה מעבר להרים.

לכל אורך ההיסטוריה היו אנשים שדיווחו שראו הבזקי אור על פני הירח. הדיווחים היו על כדורי אור גדולים, ניצוצות צבעוניים או זוהר מקומי שהופיע לכמה שניות ואז נעלם. האסטרונומים נטו להתייחס לדיווחים הללו בביטול. היו כאלה שהציעו שפגיעות מטאוריטים הם גורם אפשרי להבזקי האור הללו, אבל תדירות הדיווחים לא הסתדרה עם השכיחות המשוערת של פגיעות מטאוריטים בירח. אפילו כשוויליאם הרשל, אחד מבכירי האסטרונומים של המאה ה-18, סיפר כי ראה שלוש נקודות אור באזור חשוך של הירח- עדיין סירבו שאר המדענים להאמין שיש כאן תופעה אמיתית.
נקודת המפנה הגיעה בשנת 1963. שני קרטוגרפים, ג'יימס גרינאייקר ואדוארד באר, דיווחו כי חזו בנקודות אדומות ובוהקות על הירח. לשני החוקרים הללו היה מוניטין של מדענים מדוייקים מאין כמותם, אנשים שהקפידו על קוצו של יוד בכל מדידה, כפי שדורשת עבודת מיפוי יסודית. מהדיווח הזה כבר אי אפשר היה להתעלם בקלות. תופעת האורות על הירח החלה מקבלת תשומת לב רבה בהקהילה המדעית. הגילוי של סורביור 7 לפיו הזוהר המסתורי קשור לשקיעת השמש באופק הירחי סיפק את הרמז הקריטי לפתרון החידה: אבק.

האבק הירחי, כמו זה שעל כדור הארץ, מסוגל לצבור כמות גדולה של מטען חשמלי סטטי. על פני השטח הוא חשוף להפצצה בלתי פוסקת של חלקיקים מהחלל. בצד שפונה אל השמש פוגעים באטומים פוטונים עתירי-אנרגיה ומעיפים מהם אלקטרונים. האלקטרונים הם בעלי מטען חשמלי שלילי ובלעדיהם גרגירי האבק הופכים להיות חיוביים יותר. שני גרגירים בעלי אותו מטען חשמלי דוחים זה את זה ולכן חלק מהאבק מתחיל לרחף על פני השטח. התוצאה המתקבלת היא מעין מיזרקה של אבק: חלקיקים טעונים מרחפים גבוה, מאות מטרים ואולי אפילו קילומטרים מעל הקרקע, ואז צונחים בחזרה למטה, נדחים שוב, עפים למעלה וחוזר חלילה. מיזרקות האבק הירחיות מוכיחות שהירח אינו סביבה סטטית ובלתי משתנה כפי שהיה נדמה בתחילה.

התופעה הזו מתרחשת גם בצד החשוך של הירח, אבל שם הגורם החיצוני אינו פוטונים אלא יונים שליליים שהשדה המגנטי של כדור הארץ מעיף אל עבר הירח. היונים טוענים את גרגירי האבק במטען חשמלי שלילי ולא חיובי- אבל העיקרון הוא אותו העיקרון: גרגירי האבק דוחים זה את זה, מרחפים ועולים כמיזרקות חול. ומה קורה על הקו שבין היום והלילה? בצד של היום הגרגירים הם בעלי מטען חיובי. בצד הלילה- מטען שלילי. הירח הופך להיות מעין סוללה ענקית- כל מה שחסר הוא רק סימון של פלוס ומינוס. הגרגירים בשני הצדדים נמשכים זה לזה ונוצרת הסעה אופקית של אבק בין אזורי היום והלילה, כאילו רוח בלתי מורגשת נושאת אותם מעל פני השטח. אנחנו לא יכולים לראות את שטף האבק מכיוון שהגרגירים קטנים מאוד, אבל כשקרני השמש עוברות דרך השטף הזה- הם נשברות ויוצרות זוהר פתאומי ומפתיע, שגם האסטרונאוטים של אפולו ראו במו עיניהם מאוחר יותר.

גם על כדור הארץ אנחנו מכירים חול דק וגרגירי אבק זעירים- אבל על הירח, הגרגירים הקטנים הללו הופכים להיות אחד האיומים המשמעותיים ביותר על אסטרונאוטים ולציודם. המים והרוחות על כדור הארץ שוחקים את הגרגירים הקטנים, משייפים ומעגלים אותם. השחיקה הזו אינה קיימת על הירח, ולכן גרגירי האבק שעל פני הירח עתירים בפינות חדות. המבנה הקוצני הזה מאפשר לאבק הירחי להדבק כמעט לכל משטח. הוא נצמד למיסבים, עדשות ומכשירי מדידה ושוחק אותם. הוא מכסה לוחות סולאריים ומונע מהם להפוך את אור השמש לחשמל, ואפילו מפריע לאסטרונאוטים להחזיק את כלי העבודה שלהם.

האבק הירחי סמיך מאוד ונמצא בכל מקום. חלק מחלליות אפולו היו חייבות לנחות 'על עיוור' מכיוון שהסילונים שלהם הרימו כל כך הרבה אבק עד שהראות מחוץ לחללית ירדה לאפס כמה עשרות מטרים מעל פני השטח. כשחזרו האסטרונאוטים אחרי שיטוט בחוץ, החללית הייתה מלאה באבק. כשהמריאו בחזרה אל כדור הארץ ואוויר מילא את החללית, חלק מהגרגירים השתחררו וריחפו בתא- זה היה מטרד של ממש ואולי אפילו בעיה בריאותית חמורה בטווח הארוך.

המהנדסים הסובייטים חוו אף הם את הסכנה שבאבק. בשנות השבעים, כשהיה ברור שברית המועצות מוותרת על מחקר מאויש של הירח, שלחו הרוסים רובוטים ניידים כתחליף. המהנדסים הסובייטים נאלצו לפתור בפעם הראשונה שורה של בעיות שהאמריקנים יתקלו בהם רק עשרות שנים מאוחר יותר, במשימות הרובוטיות למאדים. אחת הבעיות הייתה ההשהייה הארוכה שבתקשורת בין הרובוט ותחנת הבקרה על כדור הארץ: כל פקודה שנשלחה לרובוט הגיעה אליו רק כעבור שניה וחצי, וחלפה עוד שניה וחצי עד שנתקבלה תגובה. השליטה על הרובוטים הייתה סיוט של ממש עבור המפעילים: המצלמות הקדמיות העבירו תמונה בודדת בכל מספר שניות, וגם אז הראות הייתה תלויה מאוד בזווית של השמש מעל האופק ובצללים המבלבלים שהטילה על המכתשים.

ב- 1970 הצליח הרובוט הראשון, לונחוד 1, לנסוע עשרה קילומטרים על אדמת הירח. לונחוד 2 נכנס לפעולה שלוש שנים מאוחר יותר, ולמנהלי הפרוייקט היה ברור לגמרי מה ייחשב כהישג במשימה: יותר קילומטרים מלונחוד 1, כמובן. לא הייתה להם שום כוונה לסכן את בטיחות הנסיעה לצורך התקרבות לסלעים או מכתשים ולכן המדענים לא קיבלו אישור אפילו להכנס לחדר הבקרה של הרובוט. לונחוד 2 אכן הצליח לעבור 37 קילוטרים לפני שפקד אותו ביש-מזל: אחד המפעילים התבלבל, והרובוט נכנס לתוך מכתש עמוק. בניסיון להחלץ מהמכתש שיפשף צידו של הרכב את קירות המכתש. על לוח הבקרה ראו המפעילים נפילה חדה בעוצמת הזרם החשמלי המתקבל מהלוחות הסולאריים, והבינו מייד את שארע: אבק מקירות המכתש נפל על הלוחות הסולאריים וכיסה אותם. המהנדסים גם ידעו שהבעייה האמיתית הייתה חמורה הרבה יותר.

בזמן הלילה הירחי נסגרו הלוחות הסולאריים והתקפלו לתוך הרובוט כדי לצמצם את החשיפה לטמפרטורות הנמוכות. האבק שישב על הלוחות חדר לתוך קרביו של הרובוט והתיישב על הראדיאטור, מצנן בעברית- החלק שאמור לקרר את הרובוט בזמן היום הירחי, כשהשמש מכה בו בקרניה ללא רחם. האבק הירחי הוא מבודד חום מצוין: הוא כיסה על הראדיאטור כמו שמיכה ומנע ממנו לקרר את המערכות. ואכן, כששבה השמש לשמיים החלו הטמפרטורות בתוך הרובוט לטפס ולטפס. כולם הבינו שלונחוד 2 הוא 'רובוט מת מהלך' ושזו רק שאלה של זמן עד שהאלקטרוניקה העדינה שלו תתחמם ותישרף. המדענים ניסו לדרבן את המנהלים לתת לרובוט להיכנס לתוך מכתש שנראה מעניין מבחינה גיאולוגית. 'אם נגזר עלינו למות,' הם אמרו, 'לפחות נמות מוות של גיבורים.' אבל המנהלים סירבו וסחטו מלונחוד 2 עוד כמה מטרים של נסיעה לפני ששבק חיים. הרובוט עדיין עומד באותו המקום בו נדמו גלגליו, אבל אם אתם רואים אותו- אל תגעו בו, הוא לא שלכם. איש עסקים אמריקני רכש אותו לפני כחמש עשרה שנה במכירה פומבית תמורת כמה עשרות אלפי דולרים.