הנוצרים הראשונים היו אנשי מכירות טובים

מבט על אפיוניה הארגוניים של הכנסייה על פי "תולדות הכנסייה" לאוסביוס * קריאת ספרו של אוסביוס שלא מנקודת מבט תיאולוגית-היסטורית יכולה להאיר פנים נוספים בהתפתחותה של הנצרות אשר יכולים לתת תובנות ביחס להצלחתה ולהשתרשותה באירופה באלפיים השנים הבאות

חיים מזר

 שרידי בית הכנסת בכפר נחום מהמאה הרביעית לספירה. לפני ההשתלטות הנוצרית

.

מבוא

חיבורו של אוסביוס "תולדות הכנסייה" נותן מבט היסטורי רחב יריעה על התפתחות הכנסייה מראשית ימיה ועד לימיו.אוסביוס היה הבישוף של קיסריה.באיזו שנה בדיוק נולד לא יודעים,אם כי מעריכים שהוא נולד בראשית שנות השישים של המאה השלישית ונפטר בשנת 339.בספרו זה ניתן לעקוב אחר התפתחותה הרעיונית של הכנסייה,האישים המרכזיים שעיצבו אותה, אחר הדיונים התיאולוגיים שליוו אותה במאות הראשונות לספירה, ועל תהליכי התמסדותה למסגרת ארגונית דתית-פוליטית רבת עוצמה. ספרו זה של אוסביום הוא ספר היסטורי ראשון המתמקד בסקטור אחד של האוכלוסייה,במקרה זה בסקטור דתי, השונה מהכתיבה של ההיסטוריונים בעת העתיקה שהתמקדו במדינות וביחסי גומלין ביניהן.מדובר כאן בהיסטוריה של ארגון.מסיבה זו אפשר לבחון את עבודתו של אוסביוס גם מפרספקטיבה ארגונית.

הפצת הדת והקמת כנסיות

אומר אוסביוס: "כך,בכל כוח חסדי שמים,התחיל הדבר שביכולתו להושיע להאיר את העולם כולו כאור החמה,וככתוב בכתבי הקודש,התחילו מיד המבשרים להשמיע את קולם בהשראת הרוח… בכל עיר וכפר קמו בתי כנסיות שרחשו אלפי אנשים. ממש כגורן הומה…כל זה אירע כאשר חסד אלוהים כבר הואצל גם על בני עמים אחרים,כמו למשל על קורנליוס ,שהיה ראשון מבני ביתו להאמין במשיח בקיסריה שבפלשתינה,וזאת בהתגלות אלוהית ובאמצעות פטרוס.כמותו האמינו גם יוונים רבים אחרים אשר שמעו את הבשורה באנטיוכיה"(עמ. 37-38 ).הנוצרים הראשונים שהפיצו את דתם היו חדורי אמונה,בעלי מוטיבציה וכריזמה רבה והצליחו לסחוף אחריהם המונים שאימצו את דבריהם אל ליבם.הצלחה מסחררת זו מעידה על שני דברים, על כשרונם של מייסדי הנצרות כמנהיגים אידיאולוגיים ועל חסך חברתי עמוק ברחבי האימפריה הרומית של המוני אנשים שנבע ממשבר חברתי קשה והתערערות נורמות אמוניות.מוסכמות רבות כבר לא רלבנטיות יותר.מבשריה של הנצרות השכילו לאתר במהירות את כל אותם מקומות בהם התערערה המסגרת והמסורת החברתית והדתית ונכנסו לתוכם כדי להביא את דברם.היתה ביניהם חלוקת עבודה מוגדרת מי יביא את הבשורה לאן."השליחים הקדושים והתלמידים של מושיענו היו מפוזרים בעולם כולו.לפי המסורת נפלה פרתיה בחלקו של תאמא ,סקיתיה בידי אנדרי, אסיה בידי יוחנן…נראה לעומת זאת שפטרוס הטיף ליהודים בתפוצות פונטוס, גלטיה, ביתניה, קפדוקיה ואסיה"(עמ. 63 ).

פעילות אמונית זו לוותה בהקמת תשתית פיזית והכוונה היא להקמת מבנים לצורך התכנסות ופעילות משותפת.ההרתמות של הפעילים היתה רבה. כך למשל לפאולוס "היו לו אלפים רבים של עמיתים אשר נשאו עמו בעול,אלו אשר אותם הוא מכנה בשם שותפים למערכה"(עמ. 66-65 ).סביר להניח שגם לשאר המבשרים שפעלו במקומות שונים ברחבי האימפריה הרומית היו גם כן שותפים.פעילות מסוג זה דורשת משאבים כספיים. מבשרי הנצרות היו לא רק חדורי להט אמוני,אלא גם פרגמטיים באופיים .הם ידעו להפעיל אנשים,הם ידעו לגייס כספים רבים,לשמור על כסף זה ולהשתמש בו בצורה נבונה.במונחים בני ימינו הם היו אנשי שיווק מהמעלה הראשונה.בתקופה מאוחרת יותר(סוף המאה ה-3 ותחילת המאה ה-4 ), כאשר הנצרות החלה להכות יותר ויותר שורשים בקרב ציבורים רבים,הם לא הסתפקו יותר במבנים הישנים "והקימו מן היסוד כנסיות רחבות ידיים בכל הערים"(עמ. 271 ). חרף הרדיפות והסבל מצד השלטונות הם לעולם לא נשברו.הם השתכנעו יותר ויותר בצדקת דרכם. אירוע שיכול להעיד יותר מכל דבר על עוצמתה האמונית של הכנסייה הוא העם הארמני שבתחילת המאה הרביעית קיבל עליו את עול הנצרות (עמ.304). היה זה המקרה הראשון שבו הכנסייה פרשה את כנפיה לא על יחידים או ציבורים קטנים אלא על קהילה מדינית שלמה.קרוב לוודאי שאירוע זה הדהד בכל רחבי האימפריה הרומית וחיזק עוד יותר את כוחה והגדיל את המקורות הכספיים שלה.

בישופים

אחד המאפיינים הארגוניים של הנצרות הוא שבכל מקום בו הוקמה כנסייה,מונה לה אחראי מי שניהל את ענייני הקהילה.זהו הבישוף.יעקב מי "שנקרא אח האדון…היה הראשון להיבחר למשרת בישוף של הקהילה בירושלים"(עמ. 34 ).עם מותו של דומיטיאנוס קיסר רומא(שלט בין השנים 81-96 ), השליח יוחנן "עבר מן האי פטמוס לאפסוס,ואף ביקר כאשר נתבקש במחוזות הסמוכים של הפגנים,בחלק מן המקומות הוא מינה בישופים,במקומות אחרים הוא הביא לריצוי בין קהילות שלמות ובאחרים כדי לתת הסמכה לאלו עליהם הצביעה הרוח"(עמ. 84 ).דרך פעולה זו ,יש בה כדי להעיד לא רק על להט דתי עמוק,אלא גם על תבונה מדינית.ליוחנן השליח היה ברור שלהלחם נגד דומיטיאנוס הוא איננו מסוגל,על כן עדיף היה לו להנמיך פרופיל ,להמתין עד שוך הזעם השלטוני כלפי קהילת המאמינים ורק אז לעבור ממקום למקום, לחזק את קהילת המאמינים,לבקר אצל עובדי האלילים,לעודדם לקבל את הנצרות ובכל מקום בו ביקר מינה אחראי על הקהילה.

דרך פעולתו של יוחנן התקבעה לאורך שנים והמשיכו אותה ממשיכיו בדורות הבאים."רבים שהיו ידועי שם בעת ההיא ,ואשר עמדו בשורה הראשונה של שושלת השליחים,תלמידים חסודים אלו של אנשי השם המשיכו בבניית הכנסיות,על גבי היסודות שהניחו השליחים.הם הפיצו את ההטפה וזרעו את זרעי מלכות השמים,שיש בהם היכולת להושיע,בכל רחבי תבל…החלו במסעותיהם כשהם פועלים כמבשרים ומתמסרים בכל נפשם להטפה לכל מי שעדיין לא שמע את דבר האמונה,ולהעברה של כתבי יד עליהם היו כתובות הבשורות האלוהיות.מיד לכשהיו מניחים יסודות אמונה באתר כל שהוא הם היו ממנים רועים ובידם הפקידו את הפיקוח על המאמינים החדשים.בעוד הם עצמם המשיכו בדרכם לארצות אחרות לעמים אחרים,כשחסד האל מסייע בידם"(עמ. 100-101 ).מפיציה של הנצרות הבינו שאי אפשר להתבסס על התלהבות ראשונית של אלה שקיבלו עליהם את הנצרות ועל התלהבותם שלהם עצמם שעה שהביאו את בשורתם.פעולות אלה ככל שהן חשובות ,אם אין להן המשך תהיינה חד פעמיות וכל מפעלם ירד לטמיון.על כן הם מינו את מי שמצאו כמתאימים להיות אחראיים על קהילות אלה.אם לנקוט בלשונו של מקס וובר ,היו כאן שני שלבים שלב הכריזמה ושלב הרוטיניזציה של הכריזמה שבא לאחריה.לאחר הלהט הראשוני יש למסד את ההתלהבות.להכניס את קהילת המאמינים לשגרת פעילות יומית תוך חלוקת עבודה ביניהם או בין חלק מהם ולשמור על לכידותה.

משרת הבישופות היתה אוניברסלית ואפשר לראות זאת באזכורם של בישופים רבים בספרו של אוסביוס לגבי כל עיר ועיר שאליה יש התייחסות בספר.הכנסיות היו מפוזרות ברחבי אימפריה הרומית והערים המרכזיות שאליהן מתייחס הספר ואשר לגביהם ניתן פחות או יותר לעקוב בצורה כרונולוגית כמעט מלאה אחרי הבישופים שפעלו בהן הן ירושלים,רומא העיר,אלכסנדריה ואנטיוכיה ובצורה חלקית בקיסריה.לגבי שאר הערים יש אזכור של מספר קטן של בישופים.סיבה אפשרית למיעוט האזכורים של שאר הערים הוא כנראה מיעוט המקורות שהיו בידיו של אוסביוס.משרת הבישופות היתה לכל החיים.היו כאלה שכיהנו שנים ספורות והיו כאלה שכיהנו עשר שנים ויותר.מינויו של בישוף בא לאחר מותו של זה שקדם לו.היו מעט מאוד מקרים שבהם בישוף סיים את תפקידו עוד בחייו וזה נבע מפרישה או מהדחה.נרקיסוס בישוף ירושלים פרש מתפקידו,נעלם בנסיבות לא ברורות למספר שנים,חזר מונה מחדש ובסופו של דבר פרש סופית בשל גילו המופלג,על מנת שפרישתו תהיה מסודרת הוא קרא אליו את אלכסנדר הבישוף של קפדוקיה כדי שיכהן איתו ביחד. זה קיבל עליו את המשרה עם מותו של אלכסנדר(עמ. 195 ).במונחים בני ימינו מדובר בחפיפה עד למותו של נרקיסוס. מרקוס שירת כבישוף אלכסנדריה 10 שנים ולאחר מכן פרש אם כי אוסביוס לא מזכיר את המניעים לכך(עמ. 116 ). פאולוס בישוף אנטיוכיה כיהן בין השנים 260-268 עד להדחתו(עמ. 257-262 ). במקומו של פאולוס מונה דומונוס בנו של דמטריאנוס המבורך (עמ. 257-262 ). בין הבישופים היו כאלה שכיהנו בשני מקומות.הם נבחרו לכהן במקום נוסף ולשם כך הם סיימו את כהונתם במקום בו שירתו ועברו לכהן בערים אליהם מונו כדוגמת אלכסנדר בישוף קפדוקיה שנקרא לשרת בקודש יחד עם נרקיסוס בערוב ימיו של זה האחרון.פאולינוס כיהן כבישוף של צור ולאחר מכן כיהן באנטיוכיה(עמ. 316 ) . בחירתם של בישופים נעשתה בהליך דמוקרטי.היתה מתקיימת התכנסות של מי שרשאים היו להשתתף בבחירת הבישוף העתידי.אוסיביוס אינו מתייחס לאיזה שהוא תקנון המבהיר את תהליך הבחירה,אולם מבין השורות אפשר לראות פחות או יותר כי העברת הבישופות היתה ממוסדת.שמעון בן קליופס בן דודו של "יעקב הצדיק מונה לתפקיד בישוף כאשר מינוי זה היה על דעת כולם"(עמ. 131) דומינוס שאליו התייחסנו מקודם מכיון ש"ניחן בכל המעלות הנעלות המתאימות לבישוף(עמ. 262).במועצת ניקאה על פי תקנון מס. 4 הסמכת בישוף חייבת להעשות על ידי שלושה בישופים(עמ. 225 ).דיוניסיוס איש רומא נבחר לבישוף העיר מכיון ש"נחשב ראוי בעת ההיא לכהונה"(עמ. 235 ).פליקרפוס שהיה בן לוויתם של השליחים "מונה לתפקיד בישוף הכנסייה בזמירנה על ידי עדים ומשרתים של האדון"(עמ. 98 ).במקרה אחד היה תהליך של מעין הורשה כאשר "תאוטקנס בישוף קיסריה שבפלשתינה הסמיך את אנטוליוס לכהונה כשהוא מבקש להכינו להיות יורשו לאחר מותו בקהילה שהנהיג.ואכן במשך תקופה קצרה שניהם הנהיגו את כנסייה זו,אך המועצה(סינוד) ,בהתייחסה לפאולוס קראה לו לאנטיוכיה"(עמ. 267 ).

אוסיביוס טוען שטימותידוס היה הראשון שמונה לכהונת בישוף במחוז אפסוס,אולם המבאר של הספר,ריי פריץ,מפריך טענה זו ולפי הערכתו מוסד ההגמוניה המונרכית(כהונה בלעדית של בישוף יחיד) הוא מן המאה הראשונה בטעות יסודה.מוסד זה החל להתקיים רק במאה השניה(עמ. 66 ).אם דבריו נכונים,הרי במאה הראשונה כל כנסייה הונהגה ותופעלה על ידי צוות של מובילים.בין שריי צודק או טועה,ההתכנסות של הכנסייה לתוך דפוס פעולה ארגוני היה מהיר מאוד. גם אם נקבל את הנחתו כנכונה מתבקשת מכך מסקנה שהמעבר להנהגה של אדם יחיד היתה תוצר של החלטה או תוצאה בלתי נמנעת של ניסיון מצטבר הראה כי הנהגה משותפת אינה אפקטיבית ופוגמת בתפקודה השוטף של הכנסייה.

בעלי תפקידים כנסייתיים

בישוף של כנסייה מוכשר ככל שיהיה איננו יכול לנהל לבדו את ענייני הכנסייה.להיות גם מנהיג רוחני וגם מנהל אדמיניסטרטיבי קשה וכנראה גם בלתי אפשרי,מה עוד שבחלוף השנים הכנסייה היכתה שורשים יותר ויותר ורבים הצטרפו אליה בקבלם עליהם את הנצרות.חייב להתפתח מנגנון ביניים הנמצא בין ראש הכנסייה לקהל המאמינים.אוסביוס מביא מדבריו של פילון "המתאר את העדיפות לה זוכים אלה שמונו לשירות הכנסייה,לשמשות ולמשרת ההגמונויות הרמה,שעולה על כל האחרות"(עמ. 52 ).משרה שמוזכרת היא השמש,כלומר איש האחזקה,אולם מהן "כל האחרות"?

במכתב שנשלח על ידי קורנליוס הבישוף של רומא לפביוס הבישוף של כנסיות אנטיוכיה ביחס לחמדנותו של נווטיאנוס ולמידת כשירותו לשמש בקודש נאמר כי "מגן בשורה זן לא ידע שבכנסייה המקובלת חייב להיות בישוף אחד,שעה שכן ידע זאת(וכיצד לא ידע זאת?). שיש ארבעים ושנים זקני העדה,שבעת השמשים,שבעת תתי-השמשים,ארבעים ושנים העוזרים,חמישים ושנים מגרשי השדים,הקוראים ושומר הסף, מעל לאלף וחמש מאות האלמנות והאנשים במצוקה"(עמ. 226 ).מכתב זה נכתב כנראה בשנת 250 פרק זמן ארוך מאז הופעתה של הנצרות שאפשר את ההתפתחות המוסדית שלה. אזכור דומה של בעלי תפקידים אלה מופיע בצו שהוצא מטעם השלטונות בשנת 303 המחייב מאסר של כל ראשי הכנסיות בכל מקום "אינספור בני אדם נאסרו בכל מקום,ובכל אותם מקומות התמלאו בתי הסוהר…בבישופים ,בזקני העדה ,בשמשים,בקריינים ובמגרשי שדים"(עמ. 276).באיגרת מלכותית שהוצאה על ידי קונסטנטינוס אוגוסטוס "המצווה על קיום סינוד שני,למען ביטולן של המחלוקות בין הבישופים לכרסטוס בישוף סירקוז ובו מבקש ממנו לבוא לסינוד עם שניים בעלי תפקיד משני" והכוונה היא לזקני העדה (עמ. 340 ). מבחינה ארגונית זקני העדה הם שניים בסדר החשיבות .מכיון שמוסד זקני העדה מלווה את הכנסייה לאורך שנים מאז הקמתה של הנצרות מתבקשת המסקנה שמאז התמסדותה של הבישופות הם שליוו את ראש הקהילה בהחלטותיו ובמעשיהם הביאו למימושן ושימשו כחולייה הקישור הראשית בינו לבין ציבור המאמינים.משרה אחרת שיש אליה התייחסות היא של סופר הכנסייה.מי שיש אליו התייחסות בתור שכזה הוא אפולוניוס איש אפסוס (עמ. 171 ).שחי מסוף המאה השניה עד אמצע המאה השלישית.מהניסוח "שגם הוא סופר הכנסייה" עולה שהיו אנשים נוספים שמילאו תפקיד זה והם פעלו בכנסיות שונות.הם למעשה אלה שתיעדו את פעילותה.

פיקוח על הכנסיות

על יוחנן השליח והמבשר של הכנסייה אומר אוסביוס "שהיה התלמיד האהוב של ישוע…פיקח על הכנסייה באסיה,שכן לאחר מותו של דומיטיאנוס הוא חזר מגלותו באי,שניים הם המעידים על כך שהוא אכן היה בין החיים בעת ההיא. מהימנותם של העדים הללו אינה מוטלת בספק כיון שהם נציגים הנאמנים להלכות הכנסייה"(עמ. 83 ).במובאה זו אפשר לראות כי מרגע הקמתן של הכנסיות הן היו תחת פיקוח הדוק ופיקוח זה יכול לבוא למען שתי מטרות לראות כי הן מתפקדות וכי הן דואגות להפיץ את האמונה. נראה כי כבר מהתחלה נוסחו תקנות שונות לצורך זה.במועצת ניקאה למשל בתקנון מס. 4 יש התייחסות למספר הבישופים הדרוש כדי להסמיך בישוף חדש(עמ .225 הערה ). עדויות נוספות באשר לפונקצית הפיקוח הן לגבי "הנכדים של יהודה אחד מן אחי האדון כביכול…הם באו וכיהנו ופיקחו על כל כנסייה כעדים המשתייכים למשפחת האדון.כך השתררה שלווה בכל כנסייה.הם עצמם המשיכו לחיות עד לשלטונו של הקיסר טריאנוס"(עמ. 96 ).עם פרישתו הראשונה של נרקיסוס מתפקיד בישוף ירושלים "החליטו המפקחים על כנסיות האזור למנות בישוף אחר"(עמ. 195 ).הרושם המתקבל,אם כי זה נאמר בזהירות רבה,שמפקחים אלה מילאו תפקיד דומה לזה של מבקר המדינה.הם עברו מכנסייה לכנסייה,עקבו אחר הנעשה ובשעת הצורך גם פתרו בעיות שונות שחייבו את התערבותם.איך נוסדה פונקצית הביקורת,על פי אילו קריטריונים נבחרו המפקחים ולכמה זמן נבחרו,על כל אלה אין שום התייחסות מצידו של אוסביבוס.

התכנסויות

מדי פעם היו מתקיימות התכנסויות של אנשי הכנסייה(סינודים) ברמה של בישופים בכדי לפתור שאלות תיאולוגיות ובעיות פרסונליות שונות.על מנת לחוש באופיין של התכנסויות אלה יובאו כאן תיאוריו של אוסביוס.

א.בין השנים 189-192 התנהל ויכוח קשה ביחס לחג הפסחא.ב"כל מחוזות אסיה מצאו לנכון,כאילו מתוך הצמדות למסורת עתיקה יותר לחגוג את חג הפסחא של המושיע בארבע עשרה יום לירח שהיה היום בו ציוו היהודים להקריב את השה.היה צורך אפוא לסיים את הצום באותו יום בלא להתייחס ליום בשבוע.אך לא כן היה המנהג שרווח בכנסיות האחרות בעולם,כי למן עידן השליחים הם שמרו על המנהג אשר עדיין מתקיים שאין זה מן הראוי לסיים את הצום לבד מאשר ביום תחיית מושיענו.בכינוסים ובפגישות שנערכו עם הבישופים הוסכם שאת סוד תחיית האדון מן המתים לא ניתן יהיה לחגוג ביום אחד לבד מאשר יום א"(עמ. 177 ).
ב.בעקבות ניסיון של "מספר אנשים אשר ניסו להחדיר עקרונות זרים לאמת הם טענו שהנפש נפטרת למשך זמן מה ביחד עם הגוף,ויחד איתו נועדו לכליון ושבעת תחיית הגוף תשוב גם היא לחיים.סביב סוגייה זו התכנס סינוד בהרכב גדול"(עמ. 215 ).
ג.נוואטוס שהתייחסנו אליו קודם לכן,שהיה אחד מזקני העדה בכנסייה ברומא החל לגלות התנגדות כלפי החוזרים בתשובה,השיג את משרת הבישופות בדרכים בלתי כשירות ועורר עליו את זעמם של רבים מאנשי הכנסייה ולשם כך כונס הסינוד ברומא והוחלט להדיחו משורות הכנסייה(עמ. 224 ).
ד.באחת מישיבות גדולי הסינודים של הבישופים נקבעו הוראות ביחס להטבלה מחודשת של הכופרים(עמ.233 ).
ה.בשנת 268 התקיים סינוד באנטיוכיה והתקבלה החלטה גורפת של הבישופים להדיח ממשרתו את פאולוס מסמוסטה באנטיוכיה בשל השקפתו כי המשיח היה אדם רגיל(עמ. 257 ).אוסבויס ממשיך ואומר כי "בימיו של אורליאנוס התכנסה ישיבת מועצה(סינוד) מסכמת בנוכחות מספר גדול מאוד של בישופים אשר בה גונה בבירור מנהיג הכפירה מאנטיוכיה שנחשף.הוא נודה מן הכנסייה הכלל עולמית אשר תחת כיפת השמים"(עמ. 258 ).
ו.כאשר תאוטקנוס הבישוף של קיסריה הסמיך את אנטוליוס כמי שיבוא אחריו הסינוד התנגד לכך והורה לו לעבור לאנטיוכיה(עמ. 267 ).
ז.קיסר רומא קונסטנטין שקיבל עליו את הנצרות חייב כינוס של הסינוד כדי לבטל את כל המחלוקות שבין הבישופים(עמ. 340 ).
סביר להניח שהתקיימו סינודים נוספים שאין אוסביוס מזכיר אותם.חלק מהישיבות היו בהרכב מצומצם וחלק בהרכב גדול.כפי שראינו לכנסייה בכללותה היו תקנונים שונים.בין התקנות היו גם כאלה שקבעו אלו נושאים מחייבים הרכב מצומם ואלו הרכב רחב.

תכתובות

בין הכנסיות לבין עצמן התנהלו קשרים הדוקים וביטוי מובהק לכך הוא כלל ההתכתבויות לבירור נושאים שונים.,פתרון מחלוקות תיאולוגיות והעברת מידע ביחס לאנשים שונים בכנסייה לרבות מינוי בישופים. אוסביוס משתמש רבות במילה איגרת ובמקרים מועטים במילה מכתב לתיאור התכתבויות אלה.אם להשתמש במונחים בני ימינו הדיוור בעולם הכנסייתי היה אינטנסיבי ביותר ומעיד על הדינמיות והחיוניות של הנצרות.מבחינת מוען נמען יש להבחין בין 3 סוגי התכתבויות-בין קהילה לקהילה,בין בישופים לבין בישופים ובין בישופים לקהילות.עם צמיחתה של הכנסייה והתפשטותה ההתכתבויות שבין בישופים לבין בישופים תפשו נתח הולך וגדל של נפח ההתכתבות הכנסייתי.

שליחת המכתבים החלה כבר בימיה הראשונים של הנצרות ועדות מרשימה לכך היא "אגרתו של פטרוס, המכונה ראשונה זכתה להתקבל ובימים הראשונים עשו בה זקני העדה שימוש בכתבים שחוברו מבלי שהוטל בכך ספק.אולם האיגרת המכונה השניה לא זכתה לאישור מטעמנו.אף על פי שנראה שהועילה לרבים הואיל והשתמשו בה לצרכי לימוד לצידם של כתבים אחרים"(עמ. 64 ).זאת דוגמה לכך שהאיגרות שימשו במקרים רבים לא רק לצרכים פונקציונליים,אלא גם הפכו לחלק מהקורפוס התיאולוגי שהיה עבור המשמשים בקודש אמצעי חינוכי וספר לימוד להנחלת הנצרות בקרב חברי הקהילה לרבות הפצת המסרים הדתיים.חילוקי דעות שונים ליוו את הכנסייה כבר בראשית דרכה.על נושאים רבים לא היתה הסכמה כללית נרחבת והיה צורך באדם בעל סמכות במעמד בישופי לפתור חילוקי דעות כדוגמת האיגרת שחוברה על ידי קלמנס בשמה של הכנסייה ברומא עבור הכנסייה בקורינתוס(עמ. 80 ).

אוסביוס אמנם מאזכר התכתבויות של בישופים רבים,אך מספר המכתבים של כל בישוף ובישוף שאליהם מתייחס אוסביוס הוא מועט.לצד אלה ישנם מספר בישופים שאוסביוס מתייחס למספר רב יותר של מכתבים שלהם כדוגמת דיוניסיוס הבישוף של קורינתוס (עמ. 133-134) ודיוניסיוס הבישוף של אלכסנדריה(עמ. 256-257 241-248, 232-236 ). האם אזכור מכתביהם הרבים נובע מכך שעמד לרשותו מספר רב יותר של כתביהם בהשוואה לכותבים אחרים. או שהם היו דמויות מרכזיות בהיסטוריה הכנסייתית? את זאת קשה לדעת.

מקרה מיוחד אשר השאיר את חותמו על התכתובת הכנסייתית הוא זה של נוואטוס "שהיה אחד מזקני העדה בכנסיית רומא,החל ביוהרתו לגלות התנגדות כלפי החוזרים בתשובה כאילו אבדה כל תקווה לישועתם.גם אם מעשיהם עלו בקנה אחד עם תפנית חדה ודבקות טהורה באמונה.כך הוא הפך מנהיגה של כת אשר חבריה,ברוב גאוותם,הציגו עצמם כמדקדקים בהלכות הדת"(עמ. 224 ).מוצאים התייחסות אליו באיגרותיהם של קורנליוס בישוף רומא ודיוניסיוס בישוף אלכסנדריה.

התכתובות שימשו לזימון סינודים כמו במקרה של ויקטור בישוף רומא התובע מבישוף אפסוס לכנס מועצה ביחס לתאריך חגיגות הפסחא(עמ. 178) והמכתב של קורנליוס בישוף רומא לפביוס בישוף כנסיית אנטיוכיה ובו דיווח על הסינוד שהתכנס ברומא שבו הוחלט על גורלו של נוואטוס(עמ. 224 ).לצד כל אלה קיים הדיווח על עניינים שוטפים כמו מכתבו של פוליקרטוס בישוף אפסוס לוויקטור בישוף רומא ובו הוא מזכיר את יוחנן ,את השליח פיליפוס ואת בנותיו של פיליפוס(עמ. 95 ).דיוניסיוס בישוף קורינתוס מזכיר במכתביו השונים מינוי בישופים(עמ. 133).אלכסנדר בישוף ירושלים במכתב לאנשי אנטינואופוליס מזכיר את נרקיסוס כשותפו להנהגה(עמ. 195 ) ואת מינויו שלו לתפקיד זה(עמ. 196) .דיוניסיוס בישוף אלכסנדריה מדווח כי פביוס הלך לעולמו וכי דימיטריוס מונה במקומו לבישוף אנטיוכיה(עמ. 229-230 ) ובמכתב אחר הוא מדווח על המגפה הקשה שפקדה את אלכסנדריה(עמ. 248 ).

בתי ספר

הנצרות כמסגרת דתית חדשה פעלה בצורה אינטנסיבית ונמרצת להפצת בשורתה כדי לרכוש קהל מאמינים כמה שיותר גדול.כך יכלה להנחיל את מורשתה לדורות הבאים ולעגן את עצמה בצורה מוצקה בכל קהילה שאליה הגיעה.בראשית צעדיה הנחלת בשורתה נעשתה בצורה פרטנית.השליחים היו עוברים ממקום למקום(סגנון עבודה המזכיר סוכני מכירות העוברים מדלת לדלת),מביאים את הבשורה ומעלים את דבריהם על הכתב.מתיאור הבשורה על פי מרקוס אפשר לקבל מושג לגבי התהליכים שהיו כרוכים בדרך הפצת בשורתם כפי שמתאר זאת אוסביוס: "ואילו על בינתם של מי שהאזינו לפטרוס זרח אור אמונה רב.לא הספיק להם לשמוע פעם אחת בלבד.אף לא כאשר לימדו אותם את הכרזת אלוהים רק על פה; אלא שהפיצו ודרשו ממרקוס,שכתב הבשורה שחיבר שריר וקיים.כיון שהיה תלמידו של פטרוס שהשאיר אצלם בכתב את דברי התורה,אותם למדו בעל פה.הם לא חדלו להפציר בו,עד אשר שוכנע,וכך אפוא היה זה הגורם שהביא לכתיבת הבשורה על פי מרקוס.אומרים שהשליח שידע בהתגלות הרוח את אשר אירע שמה לנוכח קנאותם ואישר את שנכתב לצורכי לימוד והוראה בקהילות"(עמ. 48 ).

מסגרת לימודים פורמלית ומוסדרת היתה באלכסנדריה.לראשונה אוסביוס מתייחס למסגרת זו בהזכירו את אוריגנס שהיה בן 18שעמד בראש בית ספר ללימוד עקרונות הנצרות בשנת 204 (עמ. 189 ). לגבי בית ספר זה אוסביוס נותן סקירה כרונולוגית חלקית של מנהלי בית ספר זה.אוריגנס העביר את ניהול בית הספר לידי הרקלס כאשר עבר לקיסריה(עמ. 211 ).בעקבות מינויו של הרקלס למשרת ההגמונות באלכסנדריה ניהול בית הספר עבר לידיו של דיוניסיוס(עמ. 212 ).בית ספר אחר שאוסביוס מזכיר הוא זה שהוקם על ידי פמפיליוס בקיסריה בימיו שלו(עמ. 268 ).אין שום התייחסות מצד אוסביוס לבתי ספר במרכזים נוצריים אחרים,אולם סביר להניח שאלה כן היו קיימים בשל תפקידם החשוב בהפצת הנצרות .רמז לכך מוצאים בהתייחסות של אוסביוס לקלמנס "אשר פיקח על ההוראה באלכסנדריה במשך זמן רב מאוד"(עמ 192 ).מעצם ההתייחסות לפונקציה זו ולתחום פעולתה הגיאורפי קיימת אפשרות להסיק על בעלי פונקציה דומה במקומות אחרים.אין לשכוח שהקמת בתי ספר דורשת העזרות באנשים לתחזוקתם השוטפת ולשם כך דרושים כספים רבים.

נראה שלא נפקד מקומם גם של מרכזי לימוד שעסקו בעניינים חילוניים ועל כך אפשר ללמוד מדבריו של אוסביוס על אנטוליוס איש אלכסנדריה שבשל השכלתו וידענותו "בנושאים חילוניים ובפילוסופיה הוא הגיע לעמדה הבכירה ביותר בין המפורסמים שבבני דורו…בתעודות נמצא שבשל הישגיו אלו חשבו שמן הראוי שהוא יקים באלכסנדריה בית ספר בהתאם לשושלת אריסטוטלס"(עמ. 264-265 ).

סיכום

קריאת ספרו של אוסביוס שלא מנקודת מבט תיאולוגית-היסטורית יכולה להאיר פנים נוספים בהתפתחותה של הנצרות אשר יכולים לתת תובנות ביחס להצלחתה ולהשתרשותה באירופה באלפיים השנים הבאות.למרות העויינות הרבה ולעיתים גם אכזרים באלימותה כלפיה,ידעה הנצרות לעגן את עצמה בתוך הקהילות בתוכן חיה ולתקוע יתדות בלתי ניתנים לערעור באורח החשיבה של ציבורים הולכים וגדלים.אמצעי רב עוצמה בו עשתה שימוש הוא יכולת ארגונית גבוהה וליווי ממוסד של הלהט האמוני של מנהיגיה הרוחניים.מה שתרם רבות להצלחתה הוא סגנון פעולתה.רשת של כנסיות מאורגנות ומוסדרות התומכות זו בזו שהעצימה את לכידותה לאורך שנים.

מקור

אוסביוס בישוף קיסריה-תולדות הכנסייה הוצאת אקדמון 2001 372 עמ.


שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

  1. נכתב: "זה קיבל עליו את המשרה עם מותו של אלכסנדר(עמ. 195 ).במונחים בני ימינו מדובר בחפיפה עד למותו של נרקיסוס."
    נדמה לי שיש לכתוב: "עם מותו של נרקיסוס"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן