מתי זה יקרה? איש אינו יודע. לפני שנת 2050? על כך גארי מרטין מוכן להשיב בחיוב ומוסיף: “זו לא תהיה טיסה אחת להנפת דגל וחזרה הביתה. לאחר שנטוס בפעם הראשונה למאדים נטוס לשם בתדירות גבוהה”
לגארי מרטין יש ג'וב חלומי. הוא הארכיטקט של תוכנית החלל האמריקאית. תפקידו לנסות ולצפות קדימה, לאן אפשר יהיה להגיע בעוד עשר, עשרים, שלושים שנה ואולי אף יותר. אז מה יהיה? הרחוק ביותר שאפשר לחזות בסבירות גבוהה, לדבריו, זה טיסה מאוישת למאדים. מתי זה יקרה? איש אינו יודע. לפני שנת 2050? על כך מרטין מוכן להשיב בחיוב ומוסיף: “זו לא תהיה טיסה אחת להנפת דגל וחזרה הביתה. לאחר שנטוס בפעם הראשונה למאדים נטוס לשם בתדירות גבוהה”.
ומה יקרה בעוד מאה שנה? יש רק סיכוי מזערי שמרטין יהיה אז בחיים כדי להתעמת עם תחזיותיו, אבל הוא מחזיק בתפקיד רשמי ואינו רוצה להיתפש כמי שמפריח נבואות. במחשבה שנייה הוא מוכן לגלות, שהוא מאמין כי בעוד מאה שנה בני אדם יקימו מושבות על המאדים. יתכן שהאנושות אף תיצור שם ציוויליזציה חדשה.
כן, הוא מאמין שיש סיכוי טוב להתפת-חותה של תיירות לחלל. אולי אף תיירות לירח. למאדים לא בטוח שתיירים יוכלו לטוס. גם בעוד מאה שנה זה יהיה מבצע מסובך ויקר. יתכן מאוד שיהיו טיסות מאוישות לירחים של צדק, שגם שם יש תנאים להיווצרות של חיים. “הייתי שמח לחיות בעוד מאה שנה כדי לראות אם הדברים האלה אכן יתגשמו”, הוא אומר.
האם אפשר לצפות יציאה של אדם אל מחוץ למערכת השמש? “יש הרבה תעלומות בפיסיקה שעלינו לפתור לפני שאנחנו יוצאים מתוך מערכת השמש”, הוא אומר. “אני חושב שנשלח לשם רובוטים כדי ללמוד יותר על מה שמתרחש שם. אבל יש מספיק דברים חדשים ללמוד בתוך מערכת השמש עצמה”.
עם זאת, הוא מאמין שנוכל לראות הרבה יותר עמוק אל תוך היקום. אל החלל יישלחו טלסקופים ענקיים שיפעלו בגובה רב מאוד, תוך שימוש בטכנולוגיות מהפכניות. לטלסקופ הראשון יש כבר שם, “ג'יימס וב”, והוא יישלח לחלל בעוד עשר שנים. ייתכן שטלסקופ ענקי יוצב גם על הירח. אלה יאפשרו לנו לאתר סימני אור קדום, וכך לצפות אחורנית בזמן ולהתקרב אל ימי המפץ הגדול, לפני 13.5 מיליארד שנה. הם יחשפו, אולי, את סודות היווצרות היקום. מלבד זאת הם יאפשרו לגלות כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש ולבדוק אם יש עליהם חיים, גם אם לא נוכל לטוס לשם במהרה.
מרטין, בן 49, נעים הליכות ובעל טון דיבור רך, מונה לפני ארבע שנים לעמוד בראש הצוות שתפקידו לבחון את התוכניות לטווח ארוך בסוכנות החלל האמריקאית נאס”א. הוא מספר שעבודת הצוות נעשתה עד כה בפרופיל נמוך מאוד. התוכנית בנאס”א היתה להתרכז בפרויקט תחנת החלל, אבל בסוכנות חשו בצורך לבדוק גם רעיונות לטווח הרבה יותר רחוק. התמזל מזלו והוא קיבל את התפקיד.
בסיס על הירח
מרטין מתגורר בריצ'מונד, במדינת וירג'-יניה. הוא למד אנתרופולוגיה בקולג' בקולורדו ובשנות השבעים עבר הסבה לארכיאולוגיה וביצע סקרים באזורים שנועדו לבנייה, עד שקיצוצים בתחום אילצוהו לנטוש את המקצוע. חבר הבטיח לו עבודה בפרויקט מלחמת הכוכבים אם ילמד פיסיקה. הוא עשה זאת, ואחר כך התקבל לעבודה בנאס”א. היתה תקופה שרצה להיות אסטרונאוט, אבל בעיות ראייה פסלו אותו על הסף. עכשיו הוא אומר שלא נטש את חלומו לבקר בחלל, והוא מקווה שיום אחד יזכה לממשו, ולו כתייר.
בינתיים הוא יכול לשוטט בדמיונו איפה שהוא רק רוצה, והוא אף מקבל על כך שכר. כילד קרא הרבה ספרות מדע בדיוני, וגם היום הוא אוהב את זה. הספרים שקרא צפו הרבה מאוד ממה שלדעתו עתיד להתרחש בחלל, אם כי הכותבים הרשו לעצמם קיצורי דרך כשנתקלו בבעיות קשות בתחום הפיסיקה. הכל הולך שם בטוח מדי. במציאות זה אחרת. “המסע למאדים הרבה יותר קשה ממה שחשבו בשנות החמישים”, הוא אומר. “חשבו אז שאפשר יהיה לשלוח אנשים למאדים בתוך שלושים עד חמישים שנה. היום אנחנו מבינים שזוהי משימה הרבה יותר מורכבת”.
טיסה למאדים, הוא מסביר, תצריך בנייה של בסיס שיגור על הירח. משם יישלחו החלליות למאדים ולכוכבי לכת אחרים. במה עדיף הירח? הבעיה המרכזית בשיגור חלליות מכדור הארץ היא כוח המשיכה הגדול שלו. נחוצות כמויות גדולות של דלק רק כדי לצאת מכאן, ואז לא נשאר מספיק דלק לטיסה ממושכת בחלל. כוח המשיכה של הירח הרבה יותר קטן, שישית מזה של כדור הארץ, ושיגור משם יאפשר חיסכון גדול של אנרגיה.
הירח יהפוך בעצם, על פי חזונו של מרטין, למקום שוקק חיים. מן הבסיס על הירח ינסו מדענים לאתר באדמתו מינרלים שיאפשרו ליצור דלק לחלליות שישוגרו למאדים וליעדים אחרים, וכך ייחסך הצורך להטיס את הדלק במיוחד אל הירח. יכול להיות, הוא אומר, שיש מימן בצד האפל של הירח, ואולי נוכל להפיק ממנו דלק לחלליות. ייתכן שאפשר יהיה להפיק מים וחמצן. כל אלה יקלו על השיגור הנכסף למאדים.
בנאס”א יש כבר לוח זמנים למבצע הכיבוש המחודש של הירח. חללית לא מאוישת תישלח ב-2008. חללית מאוישת תישלח לא יאוחר מ-2014. מאז ועד 2020 תופעל סדרה של טיסות לירח, להקמת הבסיס. עכשיו מתחילים לעבוד על התוכנית לבנייתו של רכב החלל החדש, שיטיס חמישה עד שבעה אסטרונאטים ויאפשר טיסות רב פעמיות בקו ארץ-ירח.
למה כל כך מסובך לטוס לירח? הרי כבר עשינו את זה.
“יש עדיין הרבה מאוד מה ללמוד בנוגע לירח. היינו בירח לפני יותר משלושים שנה, ומאז טסנו בגבהים נמוכים מאוד בסביבת כדור הארץ. לדור הצעיר של נאס”א אין הניסיון הדרוש לבניית חללית מתאימה וגם לטיסה לירח”.
נאס”א זקוקה היום לניסיונם של הוותיקים, אלה ששירתו בתוכנית אפולו. זו הסיבה שסוכנות החלל מגייסת עכשיו מחדש גמלאים שלה, על תקן של יועצים. “עם זאת”, מדגיש מרטין, “היום אנחנו יודעים שבתוכנית אפולו לקחו סיכונים גדולים, בלא שהיו מודעים לכך, דברים שהיום אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. למשל, אנחנו יודעים הרבה יותר על קרינות ממה שידענו אז. חומר שכיח מאוד שבו השתמשנו היה אלומיניום. הבעיה היא שכשקרינה פוגעת באלומיניום, יכולות להיות לה השלכות ביולוגיות חמורות על האדם”.
מתחילים מהתחלה
נאס”א צריכה להתחיל כמעט מבראשית, מתברר מדברי מרטין. “היום אין לנו מערכות שמתאימות לטיסה לכוכבי לכת מרוחקים ולשהייה עליהם. זה כולל חלליות, מכשירים ואף חליפות חלל. את כל אלה נצטרך לבנות, ולנסותם על הירח, שהתנאים בו דומים למאדים יותר מאשר התנאים על כדור הארץ. השהייה הממושכת על הירח תאפשר למדענים ללמוד על הדרך שבה יתמודד האדם עם חיים על המאדים”.
ההתמקדות המחודשת בירח עשויה להביא גם לגילויים חדשים אודותיו. הטיסה לירח יכולה לספק מידע חשוב, למשל, על מיליארד השנים הראשונות של כדור הארץ. מדענים מעריכים שהירח נוצר מהתנגשות של כוכב בגודל של המאדים בכדור הארץ (קוטרו של המאדים כמחצית מקוטרו של כדור הארץ). מאז עבר כדור הארץ שינויים גיאולוגיים גדולים. הירח, לעומת זאת, נשאר פחות או יותר כפי שהיה. הגיאולוגיה שלו יכולה לגלות לנו סודות רבים על כדור הארץ הקדום. החלליות של תוכנית אפולו הביאו אמנם סלעים מהירח לכדור הארץ, אבל זו היתה כמות קטנה מאוד. יש עוד הרבה מה לחקור בירח.
אפשר היה בהחלט לקצר את הדרך למאדים אילו היינו טסים ישר לשם, אומר מרטין. יש אף טענה שאם תמומש התוכנית לטוס למאדים דרך הירח, היא תהיה בסופו של דבר יקרה בהרבה מאשר טיסה ישירה, ויעד הביניים הזה אף יסיט את תשומת הלב מהיעד האמיתי, המאדים. אבל מרטין טוען, שבתכנון טיסה ישירה למאדים הסיכוי לכישלון הרבה יותר גדול.
“נכון ששלחנו רובוטים למאדים וזאת משימה שהצליחה מאוד”, הוא אומר. “אבל לשלוח אדם למאדים זה כבר עסק הרבה יותר מורכב ויקר, במיוחד אם רוצים להבטיח את שלומם של האסטרונאוטים. עד שתצא המשלחת המאוישת למאדים, תמשיך נאס”א לשגר לשם רובוטים, כנראה בקצב של אחת לשנתיים, כדי לנסות ללמוד עליו עוד ועוד פרטים לפני המשימה המאוישת”.
מרטין אומר שיהיה הבדל בין צורת הארגון של הטיסה לירח בעבר, לבין הטיסה בעתיד למאדים. צריך לקחת בחשבון שהטיסה למאדים ארוכה מאוד: כשנה וחצי לכל כיוון (המרחק בין כדור הארץ לירח הוא 385 אלף ק”מ, ואילו בין כדור הארץ למאדים מפרידים 55.7 מיליון ק”מ, כשמסלוליהם של שני כוכבי הלכת מביאים אותם לקרבה המרבית). בעבר כמעט כל ההחלטות התקבלו על הקרקע, על ידי צוותים של מאות אנשים, ולא על ידי האסטרונאוטים שבחללית. המודל החדש של ספינת החלל העתידית יהיה דומה במידה רבה לצוללת, כשהקברניט יקבל הרבה מאוד החלטות בעצמו. אנשי הצוות יידרשו לתקן בעצמם תקלות בדרך.
שני רכבי חלל כבר הונחתו על המאדים. מה בעצם האתגר הגדול בהנחתת אדם על המאדים?
מרטין: “האתגר הראשון הוא לעזוב את כדור הארץ בצורה בטוחה ויעילה. בעיה קריטית שנייה היא ההתמודדות של גוף האדם עם הקרינה בחלל, ועם חוסר המשקל וההשפעה שלו על הגוף האנושי. מעבר לזה יש בעיות 'קטנות' שנצטרך להתמודד איתן, למשל, לבנות מערכות קטנות ויעילות שאפשר יהיה לתקן אותן בחלל, או לייצר מזון לתקופות זמן ארוכות”.
מאות מיליארדים
מדענים מעריכים שהמאדים הוא המקום הכי מתאים לחיים מחוץ לכדור הארץ, אם כי הוא קר בהרבה (הטמפרטורות בקיץ, באזור הסוב-טרופי שלו, נעות בין מינוס 89 מעלות לפני הזריחה למינוס 12 מעלות בצהריים). יש לו אטמוספירה דקה שמספקת הגנה מפני קרינה קוסמית ומפגיעת מטאוריטים. יתכן מאוד שיש בו מים, דו תחמוצת הפחמן ומינרלים שונים. “לא יפתיע אותנו אם נמצא חיים על המאדים, אולי מתחת לקרקע”, אומר מרטין.
אם מישהו חושב שהרעיון של טיסה מאוישת למאדים הוא רק תרגיל אינטלקטואלי המשלב מציאות ודמיון במוחו הקודח של גארי מרטין, או תרגיל יחצ”ני של נאס”א למשיכת תקציבים, טועה. הבית הלבן אישר באחרונה את התוכנית. אמנם לא הכל מתייחסים ברצינות לכל החלטה של הנשיא ג'ורג' בוש, אבל בנאס”א כבר מתחילים להתארגן לביצוע.
כמעט כל נשיא בחמישים השנה האחרונות רצה להיזכר כמי שתרם תרומה משמעותית לחקר היקום. בינואר 1972 התייצב הנשיא ריצ'רד ניקסון, שבזמנו צומצמו תקציביה של נאס”א, מאחורי תוכנית לבניית סדרה חדשה של חלליות שיהיו אמינות וזולות. כך הוחל בהקמתן של מעבורות החלל הפועלות גם היום. אלא שהתוכנית הזאת התבררה בדיעבד כיקרה מאוד, לא רק בכסף אלא גם בחיי אדם, לאחר ששתי מעבורות תרסקו.
ב-1984 החליט רונלד רייגן על הקמתה של תחנת החלל הבינלאומית בתקציב של 8 מיליארד דולר ל-16 שנה. עשרים שנה עברו מאז ובניית התחנה טרם הושלמה, והיא תעלה בסופו של דבר משהו בין 30 מיליארד ל-100 מיליארד דולר. בשנת 2010, עם סיום העבודות על תחנת החלל, יוצאו מעבורות החלל הנוכחיות מהשירות. “תחנת החלל זה הישג נפלא”, אומר מרטין. “זה מקום שבו מבצעים ניסויים רפואיים ואחרים על החיים בחלל. זה מבצע שמכין אותנו טוב יותר להתמודדות עם הקושי לחיות בחלל”.
הרעיון של טיסה למאדים נהגה עוד בימיו של ג'ורג' בוש האב, וכבר אז כלל הקמת בסיס יציאה על הירח. התוכנית היתה לבצע את הטיסה בשנת 2019 ועלותה על פי החישוב היתה 400 מיליארד דולר. בגלל בעיות תקציב הושעתה התוכנית לבסוף. עתה מבקש הנשיא בוש הבן להחיות את התוכנית של אביו, עם עדכונים. הוא עושה זאת חצי שנה לפני הבחירות לנשיאות, ויריביו טוענים שכל העניין אינו יותר מאשר תרגיל של יחסי ציבור.
בוש רוצה לפיכך להראות שזאת תוכנית רצינית. הוא מינה ועדה של מומחים, שקבעה כי הרעיון מעשי, אבל גם המליצה על שינויים מפליגים במבנה הארגוני של נאס”א, שיתאימו אותה ליעד החדש. היא גם המליצה להפריט חלק מתוכנית החלל. התוצאה היא שבנאס”א מתחולל עכשיו משחק של כיסאות מוסיקליים, כשכל עובד שני, זוטר או בכיר, מחליף תפקיד או עומד להחליפו. גם עתידו של מרטין בכלל לא ברור.
הנשיא החליט להקציב מיליארד דולר למימוש התוכנית בכל אחת מחמש השנים הבאות. בנוסף, בתקופה זו יוסבו 11 מיליארדי דולרים נוספים, מהתקציבים הרגילים של נאס”א, למימון הפרויקט הזה. הדבר כמובן מחייב שינוי סדרי עדיפויות בסוכנות החלל. אחד הקורבנות הוא פרויקט הטלקסופ החללי האבל. נאס”א החליטה להפסיק לתחזק אותו, משיקולי בטיחות. המשמעות המעשית היא מותו של הטלסקופ בתוך כמה שנים. הקהילה המדעית, הרואה בטלסקופ אחד ממקורות המידע החשובים אי פעם אודות החלל, הגיבה בזעם על ההחלטה.
כרטיס לכיוון אחד
אחת השאלות המכריעות בנוגע לעתידה של תוכנית הטיסה למאדים היא כמובן המחיר. כמה זה יעלה? “קשה מאוד לדעת”, אומר מרטין. “לירח טסנו ואנחנו יכולים לעשות השוואות למה שקרה לפני עשרים שנה. למאדים עוד לא טסנו”. מה שבטוח שהטיסה למאדים תעלה בסופו של דבר הרבה יותר מהסכום שתוכנן בימיו של בוש האב, 400 מיליארד דולר.
האם אין זה בזבוז של כסף שבו אפשר היה להאכיל את כל רעבי העולם? מרטין וחבריו רגילים להשיב על השאלה הזאת. “חשוב לנו כבני אדם לחקור את העולם סביבנו”, הוא אומר. “זה טבעה של האנושות, הסקרנות ללמוד ולחקור עולמות חדשים. זה דבר שטבוע בכל אחד מאתנו, בכל תינוק. אם נגלה חיים בעולמות אחרים, זה ישנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו, ואת צורת החשיבה שלנו”.
לתוכנית החלל, הוא מדגיש, יש השלכות גם בתחומים אחרים. “בימים של מסעות אפולו לירח חלה עלייה גדולה במספר הצעירים שנרשמו ללימודי המדעים. בינתיים, במשך השנים, פחות ופחות צעירים הולכים ללמוד מדע ומתמטיקה. הרוב רוצים ללכת ולעשות עסקים, אבל אם נציע להם משהו מרגש, אני מאמין שיותר ויותר צעירים ירצו לנסות ולפרוץ גבולות חדשים, במדע בכלל ולא רק בחלל”.
מרטין מונה יתרון נוסף, מעשי עד מאוד. “אסור לשכוח שהכסף המושקע בתוכניות החלל אינו מוצא בחלל אלא בכדור הארץ. כל הכסף הזה הולך לכלכלה המקומית. זו דרך טובה ליצירת מקומות עבודה ובכסף הזה אנשים קונים דירות, הולכים לבתי קולנוע ואוכלים במסעדות. זו תעשייה שהוכיחה את עצמה. זו תעשייה אופטימית. כשאתה משקיע בחלל אתה משקיע בעצם בהיי-טק. ויש גם סיבות כלכליות לטוס לכוכבי לכת אחרים: אולי תוכל למצוא עליהם משאבים ומחצבים חשובים שיחוללו מהפכה בכלכלה העולמית”.
מרטין חושב שהתוכנית לשיגור אדם לחלל צריכה להיות מאמץ בינלאומי משולב. “זו לא צריכה להיות משימה רק של ארצות הברית”, הוא אומר. “הכנת הטיסה למאדים היא לא עבודה של כמה מהנדסים שיושבים ליד שולחן שרטוט. למשימה שכזאת נחוצים האנשים הטובים ביותר והיצירתיים ביותר, ואת אלה צריך לחפש בכל רחבי העולם. אני מאמין שהתוכנית להנחתת אדם על המאדים תצית תחושה של אחדות באנושות, ובבוא היום כשנגיע למאדים, העולם כולו יוכל להרגיש ביחד”.
יש טענה שבעצם אפשר ללמוד הרבה על מערכת השמש והיקום אם נשלח רובוטים במקום אדם, וכך ייחסך הרבה כסף.
“אם המטרה שלך היא גילויים מדעיים, אז נכון. רובוטים יכולים לעשות את העבודה יפה מאוד. אלא שחקירת החלל זה לא רק מדע, אלא ניסיון אנושי. האדם חלם תמיד לנסוע רחוק ככל האפשר. המטרה לא היתה רק חקר מדעי, אלא התנסות. לראות בעיניים שלו עצמו ולא בעיניים של הרובוט”.
פרופ' פול דיוויס, פילוסוף מהמרכז לאסטרוביולוגיה באוסטרליה, טוען במאמר שפירסם ב”ניו יורק טיימס” כי המחיר הגבוה של שיגור אדם למאדים עלול לטרפד את התוכנית כולה. טיסה בכיוון אחד תקצץ בצורה משמעותית את ההוצאה הנחוצה, אבל לשם כך יצטרכו האסטרונאוטים להתנדב למשימה שממנה לא ישובו לכדור הארץ. תוכנית מקוצצת כזאת ניתנת לביצוע בתוך מספר שנים קטן בהרבה. דיוויס משוכנע שלא יחסרו מתנדבים.
הטסת אסטרונאוטים בכיוון אחד, מבהיר דיוויס, אינה מבטיחה מוות מהיר שלהם. התנאים על המאדים יאפשרו, עם ציוד מתאים, קיום אנושי למשך כמה וכמה שנים, אולי עד שתימצא דרך זולה לחלצם משם. ארבעה אסטרונאוטים עם כור גרעיני קטן וכמה כלי רכב מסוג זה שכבר הונחת על המאדים יוכלו לייצר את החמצן הדרוש להם, ואף לגדל או לייצר מזון.
אין כל ספק, לא יהיה נוח לחיות שם, התנאים יהיו קשים, אבל הם יוכלו להתקיים. במחיר סביר אפשר יהיה לשלוח אליהם אספקה מכדור הארץ. יש, כמובן, סיכונים: מכשירים חיוניים עלולים להתקלקל; כוח המשיכה החלש של המאדים מגביר את הסיכון שהקרינה הקוסמית תגרום לסרטן. אבל דיוויס משוכנע שזה לא ימנע מאנשים לצאת למשימה.
מרטין אינו מתייחס ברצינות להצעה. נאס”א, הוא אומר, כלל אינה מעלה על דעתה רעיון כזה. זה נראה לו רעיון לא מוסרי. “אנחנו לא יכולים לשלוח אנשים לחלל בלי לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להבטיח שיחזרו הביתה בשלום”.
