אז מי כאן האסטרונאוט?

רוברט זוברין מבקש לממן טיסה למאדים מכספי מפרסמים

 
מאת: ג'ון טירני 
מוסף הארץ 21.6.96

“הדחף לנסוע למרחקים הוא מטבעו של האדם. האדם שואף מטבעו לתהילה, ולכן הוא יוצא למקומות מסוכנים וקונה לו כבוד. האדם סקרני מטבעו, ומונע על ידי הרצון לבדוק מקרוב דברים ששמע עליהם. והאדם גם מונע על ידי תאוות העושר, ומחפש את העושר בכל מקום שאפשר להתעשר בו, על פי השמועה” (מתוך “המראה של המלך”, מסה סקנדינווית מהמאה ה-13)

כמו הרבה חלומות אחרים, זה קרה גם לחלום הזה: במשך דורות חלמו בני אדם על מסעות לפלנטות אחרות, אבל כשפיתחו סוף סוף את הטכנולוגיה המתאימה נחתה עליהם ההכרה שבעצם, הם בכלל לא רוצים לנסוע לשם. טיסה מאוישת למאדים, החלום שמימן לדורות של סופרי מדע בדיוני את המשכנתה, איבדה את כוח המשיכה שלה מיד אחרי שנאס”א גיבשה את המסלול. המחיר – 400 מיליארד דולר – נראה אבסורדי לאומה שהתחילה להשתעמם מתמונות של אסטרונאוטים מרחפים סביב מכתשים. אחרי הכל, כבר יש לנו מספיק סלעים מטריטוריות חוץ-ארציות.
אז איך מקימים לתחייה את החלום הישן? לרוברט זוברין, הבעלים של “פיוניר אסטרונאוטיקס”, חברה למחקר ופיתוח מדנוור שבקולורדו, יש רעיון: האדם הרי מונע על ידי תאוות העושר. למה אם כך שלא לתמרץ סיירים פרטיים, ויקינגים בני זמננו, לחפש עושר על המאדים? זוברין, שפיתח את הטכנולוגיה הדרושה לטיסה פשוטה וזולה למאדים, משוטט עכשיו בעולם ומרצה בלהט על הרעיון. הוא מספר למאזיניו על הפרסים שהציעו שליטים פורטוגלים וספרדים במאה ה-15 ליזמים, כדי שיפליגו לאורך חופי אפריקה ויחצו את האוקיינוס האטלנטי; והוא טוען שאם תציע ממשלת ארצות הברית “פרס מאדים” בסך 20 מיליארד דולר – פי ארבעה מעלותה של טיסה פרטית לשם, להערכתו – יזמים יבלעו את הפתיון. אם היזמים יחזרו בשלום ממאדים – הוא אומר – הם ירוויחו רווח נאה. אם ייכשלו, יהיה על משלמי המסים לשלם את המחיר.
כך או כך, מאמין זוברין, “פרס מאדים” יהיה מציאה של ממש מבחינת הציבור. לא רק שיהיה זול ממסע של נאס”א, אלא גם יניב תוצאה נפלאה: מסעות-הגילויים ישובו ויהיו מרתקים. להבדיל מהפקידות השמרנית של נאס”א, יזמים לא יוכלו להרשות לעצמם לשעמם את הציבור בטיסות ניסוי דקדקניות, מבוצעות בידי טכנאים חתומי סבר. הם ייאלצו לקחת סיכונים, לסכן את חייהם (או לפחות את החיים של עובדיהם) בגיחה אחת נועזת, כדרכם של מגלי יבשות בעבר.
ומאחר שיממנו את המסע במכירת זכויות לכלי התקשורת ובשידור פרסומות של נותני חסות, יהיה עליהם לגרות את דמיונו של הציבור. הם לא יוכלו לטוס למאדים אך ורק כדי לבצע ניסויים מדעיים ולקבוע שם שלט עם שמות פוליטיקאים. הם יצטרכו להפוך שוב את מאדים ליעד מסוכן ורומנטי.
המסע הזה יהיה איפוא “חבילת מולטימדיה”. מי יארוז את החבילה? אנשים מסוגו של ג'ואל רוזנמן, למשל. רוזנמן היה בין מארגניו של פסטיבל וודסטוק הראשון ושל ממשיכו שהתקיים לא מזמן. הוא גם הגה מיזמים שונים – בין השאר תחרות בשליית מטבעות זהב שהושלכו לים הקאריבי מאונייה ספרדית. עם ניסיון כזה, הוא ודאי לא יתקשה להתמודד עם טיסה מסחרית למאדים.
“בהנהגת נאס”א, חקר החלל היה נושא כבד וכמעט שלא רווחי בכלל”, אומר רוזנמן. “כדי שטיסה למאדים תביא רווח, צריך ליצור מודעות גלובלית. אנשים צריכים לאכול מאדים, להאזין למוסיקת מאדים, להשתתף בתחרויות ריקודים מאדים, לצפות בתוכניות טלוויזיה מאדים. צריך לשתף בצוות הנוסעים אישיות מפורסמת – הריסון פורד יהיה מושלם – או לפחות להפוך את חברי הצוות לסלבריטאים. אני גם הייתי מקים באינטרנט אתר הימורים שיהמרו בו על כל דבר – מהטמפרטורה בספינת החלל ועד האסטרונאוט הראשון שיצטנן”.
הוא לא היחיד שחושב כך. “המשחקים האולימפיים”, אירוע תקשורתי שנמשך שלושה שבועות, מכניס כיום קרוב לשני מיליארד דולר משידורי טלוויזיה ומעסקות שיווק; באריזה נכונה, “מופע הראווה מאדים”, שיימשך שלוש שנים, עשוי להכניס הרבה יותר. “טיסה למאדים תוכל לרתק את מספר הצופים הגדול ביותר בהיסטוריה”, אומר דייוויד היל, נשיא “פוקס ספורטס”. “האולימפיאדה היא רק אולימפיאדה – אנשים רצים, קופצים, זורקים כדורים. המאדים כבש את דמיונו של האדם אלפי שנים. זה הכוכב האדום, אל המלחמה.
עכשיו הוא השלב ההגיוני הבא במפעלה של האנושות. הצוות יוכל להיראות בזמן-אמת בטלוויזיה, טס בחלל ונתון בסכנת חיים מתמדת – זאת אופרת הסבון הגדולה ביותר בעולם”.
טיסה מסחרית למאדים אולי נראית לא מעשית ולא מכובדת, אבל הסיבה היחידה לכך היא שקיומה של נאס”א עיוות את אורח החשיבה שלנו. נאס”א עצמה היא-היא האנומליה בתולדות גילוי העולם: הרי לא הביורוקרטים כבשו את הישימון והערבה. את המסע המסחרי למאדים יש להשוות איפוא למסעות הגילוי של סיירים-חוקרים מתחילת המאה העשרים. סיירים אלה דהרו לקוטב הצפוני ולקוטב הדרומי – אזורים שנראו בזמנם נידחים לגמרי, קשים עד בלי די וחסרי תועלת, ממש כמו שהמאדים נראה לנו היום. אז תשכחו מכל מתכנני הטיסות הזהירים האלו, שמדברים בעגה המקצועית של נאס”א באוזני אסטרונאוטים שהוכשרו לרסן את רגשותיהם. אנחנו זקוקים לסיירים בעלי חזון ושאר רוח, הרפתקנים כמו… אמונדסן ושקלטון.
ואכן, מרואלד אמונדסן, גדול חוקרי הקוטב והאדם הראשון שהגיע לקוטב הדרומי, שואב זוברין את אסטרטגיית מאדים שלו. לפני שאמונדסן יצא למסעו על פני קרחוני ארקטיקה, ב-,1903 נכשלו עשרות משלחות בניסיונן לחצות את המעבר הצפוני-מערבי מן האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. חיל הים הבריטי, נאס”א של המאה ה-,19 שלח עוד ועוד אוניות משוריינות עם עשרות ימאים וטונות של בשר משומר במלח, אבל הן עלו על שרטון או נחסמו על ידי הקרח, וכאשר אזל בהן המזון נאלצו אנשיהן לסגת.
לנורווגיה, מולדתו של אמונדסן, לא היה חיל ים גדול. אמונדסן נאלץ לממן בעצמו את משלחתו. הוא הוציא את ירושתו על ספינת דיג ישנה וקטנה ושכר צוות של שישה ימאים. “משלחתו של אמונדסן היתה הקטנה ביותר שניסתה אי-פעם לחצות את המעבר הצפוני-מערבי”, אומר זוברין. “הוא לא יצא לארקטיקה עם 300 טונות בשר חזיר מומלח. הגודל של ספינתו, ושל תקציבו, לא איפשר זאת. כיוון שהמשלחת מומנה באופן פרטי, היה עליה להיות – איך נגדיר זאת? – משלחת נטולת בשר”. לכן הכין עצמו אמונדסן להתקיימות ממה שימצא בשטח. וכשספינתו נתקעה בקרח, בדיוק במקום שבו נספו ימאים בריטים, שרדו הוא ואנשיו בעזרת שימוש בטכניקות של האסקימואים בני שבט אינואיט. הם בנו איגלו, לבשו מלבושים תחתונים עשויים פרווה ויצאו במזחלות רתומות לכלבים לצוד איילי-צפון. האנשים אכלו די והשלימו את מסעם על פני מצר ברינג.
גישת אמונדסן, כפי שזוברין מכנה את אסטרטגיית מאדים שלו, אינה דומה כלל לגישת “בטלסטאר גאלאקטיקה” שמציעים מהנדסי נאס”א בעלות של 400 מיליארד דולר. על פי התוכנית הזאת, שהוכנה ב-,1989 הספינה של נאס”א אמורה לשאת מטען דלק שיספיק למסע הלוך-ושוב, ולהיות גדולה כל כך שיהיה צורך להרכיבה בתחנת-חלל, מחלקים שישוגרו מכדור הארץ. זוברין, לעומת זאת, מעדיף משלחת שמטענה קל ושתתקיים ממה שתמצא בשטח – או ליתר דיוק, באטמוספירה. מהו “בשר האיילים” שתספק האטמוספירה? פחמן דו-חמצני. על פי זוברין, המשלחת תישא איתה מכונות להסבת פחמן דו-חמצני לחמצן נוזלי ולמיתאן – לשם חזרה לכדור הארץ ולשם הפעלת רכב-השירות שבו ינועו אנשי המאדים בשטח. ומאחר שהספינה שלהם לא תישא דלק רב כל כך בדרך למאדים, יהיה אפשר לשגר אותה מכדור הארץ באמצעות רקטות שכבר נבנו ועמדו במבחן. נוסף על כך – במקום ספינת החלל של נאס”א, שמשקלה אלף טונות, זוברין מציע צמד ספינות השוקלות 120 טונות כל אחת. במקום לוח-זמנים של שלושים שנה, הוא מאמין כי יוכל להגיע לשם בתוך שש שנים.
נאס”א התייחסה בספקנות לתוכנית הזאת כאשר הוצגה לפניה לפני שש שנים על ידי זוברין ועמיתו דייוויד בייקר. אבל כאשר התברר שלא יימצא תקציב למימון תוכנית המאדים שלה, שינתה סוכנות החלל את גישתה. היא בדקה את תוכניתו של זוברין והקציבה לו 47 אלף דולר לבניית אבטיפוס של המכונה להסבת פחמן דו-חמצני לדלק רקטי.
מהנדסי נאס”א הגיעו למסקנה שגישת אמונדסן אפשרית מהבחינה הטכנית, ואף תיכננו גרסה משלהם לתוכניתו של זוברין, בעלות של 55 מיליארד דולר. אמנם, זה שיפור גדול בהשוואה ל-400 מיליארד דולר, אבל זוברין מאמין שנאס”א תוכל לקצץ את התקציב ל-30 מיליארד אם תסתפק בפחות ציוד ובתנאי מחיה ספרטניים יותר בספינת המאדים.
אלא שאת החיסכון הגדול באמת יהיה אפשר להשיג דווקא על ידי עקיפת הביורוקרטיה של נאס”א. לכן מבקשים זוברין ואחרים להציע תמריצים ליזמי חלל (לפני כמה שבועות הכריזה קרן פרטית על פרס של עשרה מיליון דולר לחללית המאוישת הראשונה, שתנסוק בכוחות עצמה, תגיע לגובה מאה קילומטר מעל לכדור הארץ ותשוב ותנחת בשלום, מוכנה להמראה נוספת). זוברין מעריך שסיירים פרטיים יוכלו להגיע למאדים בעלות נמוכה אם יבנו חללית מציוד-מדף (כמו מנועי הרקטות הרוסיים הזולים), ישכרו כן שיגור ויעסיקו את נאס”א כקבלן-משנה, שיבצע כמה משימות ובהן מעקב אחר החללית.
המשימה כולה, הוא מעריך, תעלה אז חמישה מיליארד דולר. הסכום הזה אינו גדול על פי אמות המידה של נאס”א – תוכנית “אפולו” עלתה פי עשרים – אבל הוא מופלג מבחינתם של משקיעים פרטיים. כדי לממן את יישומה של גישת אמונדסן, יצטרכו סיירים ללמוד מאדם אחר: ארנסט שקלטון, אנגלי-אירי כריזמטי שהיה איש המכירות הגדול ביותר של הקוטב.
ב-11 ביוני ,1909 כאשר ספינתו התקרבה לנמל ברינדיזי שבאיטליה, פסע שקלטון הלוך ושוב על גשר הפיקוד, שקוע במחשבות. הוא חזר אז לאירופה ממסע כושל וכמעט קטלני לקוטב הדרומי: תכנון גרוע אילץ אותו ואת אנשיו לעצור כ-150 קילומטר לפני הקוטב, והצוות המותש, שהגיע לאפיסת כוחות, התקיים בעזרת קוקאין. אילו עבד שקלטון בשירות נאס”א, היו הקונגרס והתקשורת מנהלים נגדו חקירה, ופקידי נאס”א היו יועצים לו לשמור על שתיקה. אבל מאחר ששקלטון היה עצמאי, הוא התכונן בלהיטות לקראת גדודי הכתבים האירופאים שהתגודדו על המזח וחיפש את “מלת המחץ” הנכונה.
“מצאתי!” קרא לבסוף: “המוות היה לפנים והמזון מאחור, לכן נאלצתי לשוב”.
הוא היה חלוץ אמיתי: כבר ב-1909 חיפש את המלה הנכונה. בעצם, שקלטון לא היה יכול להרשות לעצמו לומר דברים שאינם ראויים לציטוט: לפני שיצא לאנטרקטיקה מכר לעיתוני לונדון את זכויות הפרסום של המידע והתצלומים מהמסע, ועל חשבון הרווחים העתידיים שיפיק מהתקשורת הוא לקח הלוואות למימון המסע. בשובו מיהר לכתוב ספר, וזה תורגם מיד לתשע שפות. הוא גם הסב את ספינתו למוזיאון וגבה דמי כניסה, ומכר בולי דואר מיוחדים חתומים בחותמת מאנטרקטיקה. הוא יצא לסיבוב הרצאות שהשתרע על 30 אלף קילומטר, והיפנט את מאזיניו בסיפורים מסמרי שיער. הוא ידע לנצל את כלי התקשורת החדשים של הימים ההם, הקליט תקליט והקרין את הסרט הראשון שצולם באנטרקטיקה. סיירים/חוקרים אחרים ניחנו בחושים מסחריים דומים, אבל איש מהם לא הגיע לקרסוליו של שקלטון.
שקלטון למד לקח שנאס”א עדיין לא למדה: מי שלהוט לחקור מקום ללא ערך משלו, צריך ליצור ערך בעצמו. הוא זקוק לדמויות מרתקות ולדרמה – ואת הסיכון הזה נאס”א שוב אינה יכולה לקחת עליה.
סוכנות החלל אינה יכולה לעשות זאת משום שהיא חייבת לנקוט את כל אמצעי הזהירות האפשריים: עוד אסון כמו התפוצצות “צ'לנג'ר” עשוי לסתום את הגולל על תוכנית החלל כולה. למעשה, כישלון של משלחת מחקר ממשלתית נחשב תמיד לשערורייה ציבורית. ב-,1884 כאשר נספו חברים במשלחת של צבא ארה”ב לקוטב הצפוני, הגדיר זאת “ניו יורק טיימס” “כלימה לאומה כולה”. הוא דרש שארצות הברית תפסיק לממן את “האיוולת” הזאת, וביקורתו הנמשכת היתה בין הגורמים להחלטתו של הממשל להפסיק לחקור את הקוטב הצפוני. ואגב, זה לא מנע מ”טיימס” עצמו לממן עשרים שנה אחר כך, בגאווה, משלחת לקוטב.
אכן, לפעמים הציבור מוכן להשלים עם איוולת כשהיא ממומנת באופן פרטי. מחדליו הנועזים של שקלטון ב-1909 הפכו אותו לאליל בינלאומי. משלחתו הבאה, שנתקעה באנטרקטיקה לאחר שקרחונים מחצו את ספינתה, הפכה לכישלון מפואר אף יותר – והיתה אולי לעלילת ההישרדות המדהימה ביותר שסופרה אי-פעם (וכמובן, גם נמכרה). המסעות הגרועים ביותר יצרו את הסיפורים הטובים ביותר. “אפולו “11 היתה פלא של דיוק טכני; הסרט “אפולו “13 הכניס עד כה יותר מ-337 מיליון דולר ברחבי העולם.
מובן ששום חוקר שפוי לא יהיה מעוניין באסון בדרך למאדים. אבל יקרה אשר יקרה, היוצאים למאדים צריכים להיות מחוננים בחוש של שקלטון לניצול התקשורת. אמנם הנסיעה למאדים עשויה להיות יקרה יותר מכל מסע לאנטרקטיקה בעבר, אבל השווקים הגלובליים של היום מאפשרים תשואה גדולה בהרבה לסייר/חוקר שיידע לארוז את המסע באריזה מפתה.
הנוסעים הראשונים למאדים יגיעו לשם בתוך שישה חודשים, יחקרו את פני הכוכב במשך שנתיים ויבלו שישה חודשים בדרך חזרה. בבחירת האסטרונאוטים האלה קיים פיתוי טבעי להביא בחשבון את השאלה: למי יהיה הסיכוי הטוב ביותר לעבור את שלוש השנים הקשות? אלא שזאת אינה השאלה הנכונה. היא מתאימה לנאס”א, לא למסע מסחרי למאדים.
במקרה הזה צריך לשאול: למי יהיה הסיכוי הטוב ביותר לרתק את קהל הצופים והקוראים בשלוש שנותיו של המסע המפרך?
למרבה המזל, השוק כבר סיפק כמה תשובות. למשל, ביחס למספר חברי הצוות. סדרות טלוויזיה מצליחות על קבוצות מבודדות – “האי של גיליגן”, “מסע בין כוכבים” ו”אבודים בחלל” – הצליחו לשרוד זמן רב עם צוות של שבעה או שמונה אנשים. אם להסיק מהצלחתה של סדרת הטלוויזיה החדשה “הסלע השלישי מהשמש” – גם לשיגור של משפחה אחת יש פוטנציאל של סיטקום, אבל רצוי בכל זאת שבצוות יהיו גם רווקים.
לעומת זאת, מפקד הטיסה למאדים חייב להתעלם מעצתו של מייקל קולינס, אסטרונאוט לשעבר ומחבר הספר “הטיסה למאדים” שיצא לאור ב-.1990 קולינס יעץ להרכיב צוות מזוגות נשואים. “יסוד של יציבות, של נוחות הגלומה בנעל ישנה, טמון ביכולתו של בעל להישען על אשתו ולהיפך”, הוא כתב. “אווירה של מועדון פנויים ופנויות, רוויה במשיכה מינית, בוודאי תמיט אסון”. אסון? על מי? רק תראו את הרייטינג של הסדרה “חברים”.
כל חבר צוות זקוק לכישורים של חוקר-סייר – חוסן גופני, חוסן נפשי, תושייה טכנית, וגם כריזמה של אמן. כדי למצוא את המועמדים המתאימים, ולזכות בפרסום, יכול מנהיג המשלחת לארגן תחרויות טלוויזיה סביב העולם ולבחון את כישוריהם הגופניים, השכליים והתקשורתיים של המועמדים. המועמדים שיגיעו לשלב הגמר יבלו חורף של תחרויות באנטרקטיקה, הסביבה הדומה ביותר למאדים מבחינת המרחבים וההרים הקפואים. שם הם יחיו בדגם של מגורון מהסוג שייקחו איתם לחלל ולמאדים, וישכללו את כישוריהם כסיירים-חוקרים וכאנשי תקשורת.
“בתכנון המגורון שאבנו השראה מקופסה של שימורי טונה מתוצרת 'במבל בי'”, אומר זוברין. “זו תיבה שקוטרה כתשעה מטרים וגובהה כחמישה מטרים, והיא דו מפלסית. במפלס העליון נמצאים חדרי האסטרונאוטים, מעבדה, חדר כושר, מטבח ואזור לאחסון המזון שיוכל לשמש גם מקלט מפני סערת זוהר סולארי. המפלס התחתון הוא תא מטען, בית מלאכה ומוסך לרכב החלל שישמש לתנועה על פני המאדים”.

בין בזמן הנסיעה בחלל או בזמן השהייה על המאדים, הסיירים יימצאו ללא הפסק מול עדשות המצלמות שיעבירו את פעילותם בשידור חי אל כדור הארץ, כדי להוכיח לציבור שהמסע הזה אכן מתקיים. הרפתקני המאדים לא יוכלו לחזור הביתה ולספר על מקומות שכלל לא הגיעו אליהם. הם ייאלצו להרוויח את כספם בהגינות. אבל יהיו
להם, לפחות, הזדמנויות רבות להרוויח. הנה אחדות מהן:
* חסות של תאגיד גדול. “המאדים הוא בסיס מצוין למה שמכונה במקצוע שלנו 'דימוי מושאל'”, אומר ג'יי קולמן, מנכ”ל חברת השיווק אמס”י ומומחה לקידום אירועים מיוחדים. “בשביל חברת הטלקומוניקציה איי טי אנד טי, למשל, זו דרך מעולה להצמיד את המותג שלה לטכנולוגיה עתירת ידע ולעתיד. כשרואים איך חברה כמו קוקה-קולה מוציאה 40 מיליון דולר אך ורק בשביל הזכות לומר שהיא נותנת חסות למשחקים האולימפיים, ועוד מאות מיליוני דולרים כדי לשדר בטלוויזיה את העובדה הזאת, אפשר להניח שחברות מסוגה ישלמו הרבה כדי להיות קשורות למאדים”.
* שותפויות שיווק. “הייתי עושה חגיגת שיווק בענף ההלבשה. הייתי יוצר קו שלם של 'המראה החדש של מאדים' ומוכר את זוג הסניקרס הראשון שדרך על הכוכב”, אומר ברנדון סטיינר, שהחברה הניו יורקית שלו היא מן המובילות בשיווק מוצרי ספורט. “גם ייווצר שוק של אספנים – יהיה אפשר לשבור סלע מהמאדים לרסיסים קטנטנים ולשבץ כל רסיס כזה בתיבת זכוכית. הייתי מת לראות חללית נוסקת ועליה הלוגו של נייק. ומובן שדגם של החללית יהיה צעצוע להיט, והמאדים יהיה הפנינג בחוברות מצוירות לילדים. מי שיפעל נכון יוכל להרוויח אולי מיליארד דולר בשנה מטיסת החלל הזאת”.
* משחקי וידאו: לא רק שמשחקים אלה רווחיים מאוד (ההכנסות מהם גדולות מהכנסות של סרטים), אלא שהם גם יוצרים סלבריטיס. משחק המאדים הראשון, שיצולם בתקופת האימונים של הסיירים, יופץ איפוא בשוק זמן רב לפני השיגור עצמו. “מיליוני ילדים ישלמו כדי לשחק במשחק הזה ולהתחיל לחשוב על האסטרונאוטים בתור ידידיהם”, אומר טום זיטו, נשיא דיג'יטל פיקצ'רס, המשלבת שחקנים מהסדרות “מסע בין כוכבים” ו”משמר המפרץ” במשחקי המדע הבדיוני הפופולריים שלה. “אחר כך, כשיתחילו להקרין את המסע הממשי בטלוויזיה, ילדים יהיו להוטים לעקוב אחריו – במיוחד אם אחת האסטרונאוטיות תיראה כמו סינדי קרופורד. השלב הבא יהיה יצירת משחקים חדשים מקליפים שיצולמו במסע עצמו, והשיא יהיה הצבת רובוט עם מצלמה על המאדים. יהיה אפשר לשלוח לרובוט פקודות מכדור הארץ ולסייר על פני הכוכב ולחפש בו מטמונים, שיוטמנו על ידי האסטרונאוטים. בסוף המשחק יימצא פסלון של אלוויס”.
* תן שם לפסגה. ברוב תבונתו, קרא שקלטון לנקודות ציון גיאוגרפיות באנטרקטיקה על שם פטרוניו. תמורת 34 אלף דולר נקרא קרחון באורך של 160 קילומטר על שמו של ויליאם בירדמור. כמה יהיה רופרט מרדוק מוכן לשלם כדי ששמו יתנוסס על ערוץ באורך 5,000 קילומטר על המאדים? וכמה יעלה הר געש שגובהו 30 קילומטר, אשר ייקרא “הר גייטס”?

* מאדים מקוון. חובבי טכנולוגיה ישלמו כדי להצטרף לסיירים בשיחות ועידה או לעקוב אחרי זרם המידע שיישלח אל כדור הארץ, כמו למשל הנתונים מהמכונה להסבת פחמן דו-חמצני למיתאן. אם המכונה תפעל היטב, יהיה לסיירים מספיק דלק רקטי כדי לשוב הביתה. אם לא, יוכלו חובבי הטכנולוגיה לעקוב אחרי הדופק של האסטרונאוטים.
*
טלוויזיה מאדים. “רשתות הטלוויזיה לא ירצו תחילה לשלם תמורת הנגישות לטיסת המאדים”, אומר אב וסטין, המפיק שפיתח את התוכניות “קלוז אפ” ו-“”20/20 ברשת איי-בי-סי. “אבל לאחר שהציבור יתחיל להתעניין בטיסה וישלם לרשתות הכבלים תמורת הצפייה בה, הרשתות הגדולות ישנו את גישתן. הן ירצו שהאסטרונאוטים ישדרו עדכון חדשות שבועי – משהו כמו 'שידור חי מהמאדים במוצאי שבת' – וגם ישדרו סרטוני תעודה מדי פעם”.
אבל תוכנית הטלוויזיה הפופולרית ביותר עשויה להיות גרסת החלל של “העולם האמיתי” – התוכנית התיעודית של רשת אם-טי-וי, העוקבת אחר קבוצת נרקיסיסטים צעירים המתגוררים באותה דירה. בעיני צופה מן הצד, החיכוכים של השותפים לדירה נראים מייגעים להחריד, אבל התוכנית הזאת זוכה לרייטינג הגבוה ביותר באם-טי-וי – ראיה לכוח המשיכה המוזר של אופרות הסבון האמיתיות.
“הטיסה למאדים מעמידה לרשותנו סט בשווי חמישה מיליארד דולר ליצירת דרמה”, אומר רוזנמן. “אפשר אפילו לתת לצוות תסריטים, אבל עם הצוות הנכון המציאות עשויה להיות מרתקת מכל תסריט.
אנחנו יכולים להיות מרותקים, למשל, להתפתחות היחסים בין גרג לפלורנס, שמלכתחילה אמורה להיות החברה של הומר דווקא. אחרי שתיווצר קבוצה מסורה של מכורים, כולם יתחילו להתעניין בגורלם של גרג, פלורנס והומר ולדאוג להם – האם יצליחו להגיע למאדים ולחזור משם”.
האי-ודאות הזאת שבמסע למאדים תכביד על המימון, כמובן, שכן משקיעים יירתעו ממיזם העלול להסתיים בכל רגע. אבל אם המשקיעים יבחנו את הנושא בראייה שקולה לטווח ארוך, הם יבינו שאפילו כישלון מוחלט – כלומר, אובדנם של כל שמונת האסטרונאוטים בדרך למאדים – לא יביא בהכרח חורבן פיננסי. כמו המשלחות שכשלו בדרך לקוטב הצפוני והדרומי, אסון מאדים ישלהב את הדמיון של הציבור, ימכור ספרים וסרטים ויוליד המשכים. הזוהר הקטלני של מאדים גם יניב תחרויות חדשות: מיליארדרים שנמאסו עליהם כיבושי הרים ואליפויות יאכטות יתחרו זה בזה בטיסה למאדים.
אבל כדי להצליח מבחינה מסחרית, אומר רוזנמן, הטיסה למאדים חייבת לפחות להיראות גדולה יותר מאירוע ספורט. “אי אפשר להציג באופן שגרתי את המאמץ האדיר הזה להגיע לכוכב אחר”, הוא מסביר.
“אם הציבור יחשוב שהכל נעשה רק בשביל הכיף, הקסם יתפוגג. נדרשת סיבה גדולה מזה – משהו הוליוודי כמו 'הטיסה למאדים כדרך היחידה להסיט מנתיבו אסטרואיד המאיים על כדור הארץ', או 'הטיסה למאדים כדרך לאיתור כימיקלים העשויים לרפא את מחלת הסרטן'. כמו במיזם הצלילה שאירגנתי בים הקאריבי, היזם של המסע צריך לשאול: מה יניע אנשים? מה במאדים דומה למטבעות הזהב שהטילה האונייה הספרדית?” זו שאלה קשה. במבט ראשון, למאדים אין שום ערך. אבל לזוברין יש על כך תשובה מוכנה. תוכניתו בהחלט כוללת מטבעות זהב.
אחת הפסקאות המפורסמות ביותר בספרות המדע הבדיוני היא הסיומת של “יומני המאדים” מאת ריי בראדבורי (1950(. הספר הזה מתאר משפחה שנמלטה משואה על פני כדור הארץ ומגיעה בספינת החלל שלה למאדים, שאינו מיושב משום שפולשים אנושיים קודמים כבר הכחידו את תרבות החייזרים העדינים שלו. המשפחה נוחתת איפוא ויוצאת מספינת החלל ליד תעלה:
“תמיד רציתי לראות אנשי מאדים”, אמר מייקל. “איפה הם, אבא? הבטחת”.
“הנה הם”, אמר האב, העלה את מייקל על כתפו והצביע היישר למטה. אנשי המאדים היו שם. טימותי התחיל לרעוד. אנשי המאדים היו שם – בתעלה – משתקפים במים. טימותי ומייקל ורוברט ואמא ואבא.
פרק זמן ארוך, ארוך ודומם, החזירו להם אנשי המאדים מבט מתוך אדוות המים. חלום כיבוש המאדים, שהיה פופולרי זמן רב כל כך, נראה היום אנכרוניסטי כמו התעלות שדורות קודמים של אסטרונאוטים חשבו כי ראו על פני הכוכב. אבל לזוברין, כדרכו, יש תוכנית חדשה. הוא וכריס מק-קיי, מדען חלל במרכז המחקר על שם איימס בנאס”א, מציעים לשחרר כלורופלואורקרבון לאטמוספירה של המאדים.
הם משערים שהגז הזה יחולל אפקט חממה מיידי, יחמם את הכוכב, יפשיר את קרחוניו ויעבה את האטמוספירה בפחמן דו חמצני אשר ישתחרר מן הקרח והקרקע. בני אדם יוכלו אז לשוטט על פני הכוכב בלי חליפות לחץ, ובסופו של דבר גם לנשום את אווירו של מאדים.
“יחסית לטכנולוגיה העומדת לרשותנו היום, המאדים אינו עוין יותר לבני אדם משהיתה יבשת אמריקה לאירופאים במאה ה-,”17 אומר זוברין. “אמנם, התחבורה יקרה יותר – בעבר היה בן המעמד הבינוני
יכול לממן את מסעו על ידי מכירת נכסיו. אבל העלויות יצומצמו זמן קצר לאחר שמישהו יבצע את המסע הראשון. אם יזם יוכל לשכנע תחנת מחקר בחלל לקבל אותו כדייר-מוגן, הוא יוכל להתחיל לבנות יישוב קטן עם חממה משלו ולהוסיף ולהתפתח”.
לקידום התיאוריה שלו, זוברין אוהב לצטט את המסה הקלאסית של פרדריק ג'קסון טרנר על אזור הספר האמריקאי. “לזכות הספר אפשר לזקוף את המאפיינים המרשימים של האינטלקט האמריקאי”, כתב טרנר ב- .1893″הסביבה האמריקאית העקשנית הזאת הזינה את היצירתיות, משום שהציעה פתח מילוט מכבלי העבר”. זוברין רואה רק אזור ספר אחד שבכוחו לשוב ולספק פתח מילוט כזה. “המאדים מרוחק מספיק כדי לשחרר את המתיישבים החדשים משליטתו האינטלקטואלית, המשפטית והתרבותית של העולם הישן”, הוא אומר. “הוא מספיק עשיר במשאבים – מים, פחמן דו-חמצני, חנקן, מתכות – כדי להוליד עולם חדש. כוכב שהוא מקום מקלט יכול להביא תועלת חברתית עצומה. הוא ירענן את התרבות של כדור הארץ ברעיונות חדשים, כמו שאמריקה ריעננה את אירופה. בתולדות האנושות התקיימו חברות דינמיות, חופשיות, אך ורק ב-400 שנות ההתפשטות באזורי הספר במערב. בלי אזור ספר חדש נידונה התרבות שלנו להתנוונות”.
המאדים כאמריקה החדשה, המאדים כתקווה היחידה של התרבות – הנה כמה מטבעות זהב חשובים, עילה מפוארת לכל טיסה למאדים. ואם יתברר בדיעבד שהאנלוגיה מאדים-אמריקה אינה נכונה? ואם לא יהיה אפשר להקים מושבה על המאדים במאות השנים הקרובות? גם אז עדיין תשרת המשלחת מטרה נעלה. הדורות הבאים ייהנו מסאגה חדשה של גילוי עולם, אולי מסעירה יותר מזו של הוויקינגים, אולי טובה כמו זו של שקלטון.
 
 אתר הידען היה עד שנת 2002 חלק מפורטל IOL מקבוצת הארץ