סיקור מקיף

נחתים בחלל

מטוס חלל תת-מסלולי שמוצע עבור חיל הנחתים בארה"ב ינחית לוחמים בכל מקום בעולם בתוך שעתיים או פחות. אבל האם הוא יוכל להתגבר על משוכות טכנולוגיות – ופוליטיות – ענקיות?

מאת דייוויד אקס, פופיולר סיינס, גיליון ינואר 2007, מתרגם: יהודה בורוביק איורים: פיטר בולינג'ר. המאמר באדיבות מערכת פופולר סיינס בישראל.

חילוץ בני ערובה  דקות אחרי קבלת הפקודה, נחתים חמושים עולים על מטוס החלל שלהם בבסיס סודי בצפון אמריקה. כלי-הטיס יינשא לאוויר על-ידי מטוס-אם וישוגר לחלל מרום של 24 ק''מ. פחות משעתיים לאחר עוזבם את הבסיס, הלוחמים ינחתו בטריטוריה עוינת בדרום-מזרח אסיה.
חילוץ בני ערובה דקות אחרי קבלת הפקודה, נחתים חמושים עולים על מטוס החלל שלהם בבסיס סודי בצפון אמריקה. כלי-הטיס יינשא לאוויר על-ידי מטוס-אם וישוגר לחלל מרום של 24 ק''מ. פחות משעתיים לאחר עוזבם את הבסיס, הלוחמים ינחתו בטריטוריה עוינת בדרום-מזרח אסיה.

שלוש עובדות מפתח

1 חיל הנחתים רואה בכלי-טיס תת-מסלולי את האמצעי להביא את לוחמיו כמעט מיידית לכל מקום בעולם.
2 הטכנולוגיות עבור מטוס החלל של חיל הנחתים נמצאות בפיתוח, אם כי במגוון תוכניות המתנהלות בגופים שונים של הצבא.
3 כלי-הטיס יזדקק לאמצעי הנעה מתקדמים דוגמת מנוע מגח-סילון על-קולי ומנועים רקטיים, והוא יהיה חייב לעמוד בנחיתות קשות.

כפי שכל מפקד שדה קרב יגיד לכם, הבאת הלוחמים לקרב עשויה להיות לא פחות קשה מהשגת הניצחון. ועבור החיילים בתקופתנו, אתרי הלחימה הם כה רחוקים, והשיקולים הפוליטיים לטיסה מעל מדינה אחרת כה מסובכים, שכניסה לפשיטה הפכה להיות כמעט בלתי אפשרית. אבל אם תצלח דרכם של בעלי החזון מחיל הנחתים האמריקני, בעוד 30 שנה יוכלו נחתים להגיע לכל מקום על פני כדור-הארץ בתוך פחות משעתיים, מבלי שיהיו צריכים לנהל משא ומתן על מעבר במרחב אווירי זר. היעילות עוצרת הנשימה של מערכת הטסה כזאת תוכל לשנות כליל את הדרך שבה ארה"ב מנהלת מלחמות.

ההצעה, שמהווה חלק מהדחיפה של החיל ליתר מהירות וגמישות, נקראת תעבורת חלל והחדרה של יחידות קטנות (SUSTAIN). באמצעות שימוש בכלי-טיס תת-מסלולי – כלומר: כלי שטס לחלל כדי להשיג מהירויות גבוהות אבל אינו נכנס למסלול סביב כדור-הארץ – יוכל חיל הנחתים בעצם להעביר מיידית יחידות לוחמים לכל מקום בעולם. את המאמץ הזה מוביל רוזוולט לאפונטאן, סגן-אלוף לשעבר בחיל הנחתים שמועסק עכשיו על-ידי שייפר קורפוריישן, חברה לייעוץ צבאי-טכנולוגי שעובדת עם חיל הנחתים. החדרה מהחלל, מסביר לאפונטאן, מאפשרת לנחתים – בדרך כלל הזרוע הצבאית הראשונה שנקראת למשימות חירום – להימנע מכל הסיבוכים הרגילים שיכולים לעכב משימות חשובות או למנוע אותן. אין צורך להמתין להיתר ממדינה בעלת-ברית, לא יהיו מפגשים מסוכנים במדבר, לא יזדקקו לטיסות איטיות של מסוקים מעל שטח הררי. במקום זאת, לנחתים יוכל להיות באחד הימים אמצעי הפתעה שאין דומה לו, שיאפשר להם לבצע כל דבר החל מתגבור כוחות מיוחדים וכלה בחילוץ בני-ערובה במרחק אלפי קילומטרים.

"תוכנית SUSTAIN היא פשוט יכולת להעביר מהר מאוד כוחות נחתים ממקום אחד למקום אחר", אומר קולונל (אלוף-משנה) ג'ק וואסינק, מנהל ענף שילוב החלל בחיל הנחתים, שפועל מארלינגטון שבווירג'יניה, שם מתנהלת התוכנית. "החלל תורם את עצמו למשימה זו".
התוכנית זוכה במהירות בכוח משיכה. הקונגרס הביע התעניינות, בגלל התועלתיות הברורה של היכולת שהיא מבטיחה. והטכנולוגיות הדרושות כדי ליישם אותה, החל במערכת הנעה שגא-קולית וכלה בחומרים מרוכבים חדשים כדי לעשות את הכלי קל-משקל אבל מספיק חזק, נמצאות בשלבי פיתוח מתקדמים במעבדות צבאיות ברחבי ארה"ב. חיל הנחתים מקווה להטיס אב-טיפוס בתוך 15 שנים, קרוב לוודאי מערכת דו-שלבית שתשתמש במטוס נושא אשר ישגר כלי נחיתה מגובה רב. דגמים סדרתיים עשויים להופיע בסביבות שנת 2030, תאריך לא כל כך רחוק כפי שזה נראה. קחו בחשבון שמטוס הקרב F-22 רפטור נכנס רק עתה לשירות מבצעי אחרי 22 שנות פיתוח.

אבל הרעיון בכללותו עדיין נשמע כמו מדע בדיוני, והשאלה היא האם התומכים יוכלו לקבץ יחד את הטכנולוגיות השונות כדי שהפרויקט יוכל להתבצע. "תוכנית SUSTAIN איננה חלום באספמיא", אומר לאפונטאן. "היא רק צריכה להקריש".

כלי הנחיתה, שיישא יחידה בת 13 נחתים עם שני טייסים, יעבור את המרחק של כ-11,000 ק''מ לדרום-מזרח אסיה בתוך דקות על-ידי טיסה מחוץ לאטמוספירה
כלי הנחיתה, שיישא יחידה בת 13 נחתים עם שני טייסים, יעבור את המרחק של כ-11,000 ק''מ לדרום-מזרח אסיה בתוך דקות על-ידי טיסה מחוץ לאטמוספירה

חריגה מהמגבלות

מציאת נתיבים דרך מרחבים אוויריים ידידותיים מבחינה דיפלומטית ולאחר מכן הסדרת העברה בזמן של כוחות אמריקניים הם הסיבוכים העיקריים, במיוחד במציאות הפוליטית ששוררת כיום. תוכנית SUSTAIN תפתור את שתי הבעיות במכה אחת. בהתאם להסכמה בינלאומית, המרחב האווירי של כל מדינה משתרע עד לגובה של 80 ק"מ מעל פני כדור-הארץ, מעט מתחת למסלול נמוך בחלל. חללית תאפשר לארה"ב לעבור מעל מדינות אחרות ולהחדיר כוחות בכל מקום שיידרש.

כל כלי נחיתה בתוכנית SUSTAIN מיועד לשאת יחידה של 13 חיילי מארינס. כלי הנחיתה, שיורכב על מטוס נושא בעל תצורת טריז, יתנתק מהמטוס, ינסוק, ויאיץ באמצעות מנועי מגח-סילון על-קוליים לרום של 30 ק"מ, ואז יפעיל מנועים רקטיים כדי להגיע לרום של יותר מ-80 ק"מ ולטוס בקשת מעל מדינות עוינות. מגינים העשויים מחומרים מרוכבים יספגו או יקרינו החוצה את החום הצורב שנוצר בעת הכניסה לאטמוספירה כאשר הכלי מכוון את עצמו לעבר אתר הנחיתה.

לאפונטאן הגיע לחזון זה של נחתים בחלל לאחר שנים של ניתוח הצרכים הצבאיים בחלל. לאפונטאן בן ה-44, יליד קווינס בניו-יורק, התגייס לחיל הנחתים בשנת 1984 כקצין חיל רגלים והתקדם דרך בית-הספר למוסמכים של הצי במונטגומרי שבקליפורניה, שם הוא למד תפעול מערכות חלל והצטרף אל קבוצה קטנה של קציני מארינס שהתמחו בפעולות חלל. בשנת 2001 הוא עבר לפנטגון והתחיל לעבוד עבור משרד המודיעין הלאומי (NRO). הוא שירת כקצין קישור למטה הכללי המשותף של הזרועות הצבאיות בארה"ב בנובמבר 2001, כאשר חיל הנחתים יצא לפעולת הסער האווירי העמוקה ביותר אי-פעם.

חמש מאות נחתים מהיחידה ה-15 של כוח המשלוח התכוננו לטוס 710 ק"מ מעל ההרים של צפון פקיסטן במסוקי CH-53E סי-סטאליון כדי לתפוס מנחת ליד קאנדאהר באפגניסטן. זו הייתה צריכה להיות ראשיתה של המתקפה הגדולה הראשונה נגד הטאליבן ואל-קאעידה. אם הכל היה מתנהל כשורה, הנחתים ציפו לחזור עם אוסאמה בין-לאדן.

אבל שיקולים פוליטיים חיבלו במשימה. במשך שבועות, הנחתים התטלטלו על סיפון שתי ספינות סער במימי האוקיינוס ההודי, בעוד פקידי משרד החוץ נושאים ונותנים עם פקיסטן לקבלת רשות לטוס במרחב האווירי שלה. פקיסטן איפשרה את המעבר רק לאחר שזכתה בוויתורים כלכליים וצבאיים, שיש הטוענים כי חיזקו משטר מדכא. כאשר הלוחמים האמריקניים הגיעו לבסוף ב-25 בנובמבר, עקבותיו של בין-לאדן כבר נעלמו. "נאלצנו למכור את נשמותינו לשטן כדי לעבור", אומר לאפונטאן. הוא נעשה נחוש בדעתו למצוא דרך שתעקוף את ההסתבכות הדיפלומטית. "מה אם לא נצטרך לבקש רשות ממישהו?" הוא שאל את עצמו. "מה אם פשוט נעבור ממעל וננחת במקום הדרוש?"

בחודש אפריל לאחר מכן, כאשר חיילי מארינס היו תקועים בלחימה עקובה מדם במערות במסגרת המרדף אחרי בין-לאדן, לאפונטאן נפגש עם מומחה החלל העמית פראנץ גייל בארוחת צהריים בקפטריה של הפנטגון.גייל, גם הוא איש חייל הנחתים לשעבר עם השפעה חשובה במגזר הפרטי, דוחף טכנולוגיות חדשות עבור מחלקת התכנונים, המדיניות והמבצעים של חיל הנחתים. לאפונטאן טען שמטוס חלל יכול היה לאפשר לנחתים ללכוד את בין-לאדן ללא הסתערות גדולה – ולפני שמנהיג הטרור יוכל להיעלם במערות אפגניסטן. גייל היה ספקן לגבי יישימות המטוס – הרעיון של מטוס חלל צבאי מסתובב כבר עשרות שנים אבל עד כה לא האמינו ביישימותו ולכן לא נכנסו לפיתוח ממשי – אבל הוא התרשם מהאלגנטיות של הפתרון ומהשימוש בו בטכנולוגיות צבאיות שהוא יודע שנמצאות בעבודה.

יחד, לאפונטאן וגייל הציגו בצורה רשמית את הרעיון שלהם בפני הבוס של גייל בפנטגון, בריגאדיר גנרל (תת-אלוף) ריצ'ארד זילמר, ולאחר מכן בפני ליוטננט גנרל (רב-אלוף) אמיל בדארד, סגן המפקד של המשרד, שאישר את הנושא ב-22 ביולי 2002 והוסיף את מטוס החלל לרשימת הדרישות הרשמית של חיל הנחתים. אבל הטכנולוגיה – הנעה מתקדמת לשימוש חוזר, הגנה מתוחכמת בפני חום – לא הייתה מוכנה. רק שנה קודם לכן, שתי תוכניות משותפות של נאס"א וחיל האוויר האמריקני לפיתוח כלי שיגור לחלל לשימוש חוזר בוטלו בגלל בעיות עם המנועים החד-שלביים שלהם. הרעיון היה מתקדם הרבה יותר מעקומת ההתפתחות הטכנולוגית.

אבל ללאפונטאן הייתה סבלנות. הוא המשיך לשפר את רעיון מטוס החלל ולדחוף אותו, עד שהרעיון התקבע בדימיון הקיבוצי של של קהיליית החלל בחיל הנחתים. עד מהרה מצאה תוכנית SUSTAIN בית בענף שילוב החלל של חיל הנחתים בווירג'יניה, שבו מנהל וואסינק צוות בן 100 טכנאי לוויינים שמקשר את מפקדי הנחתים למבצעים ברחבי העולם. וואסינק גילה עניין בפרויקט SUSTAIN, אבל חיל הנחתים הוא כוח קטן שפועל תחת מטריית הצי ומקבל רק 4 אחוזים מהתקציב הצבאי. "SUSTAIN הוא לבטח לא משהו שחיל הנחתים יוכל לרכוש בכוחות עצמו", הוא מודה.

זילמר הסכים והציג את רעיון SUSTAIN לקונגרס. בנאום בפני ועדה של הסנאט ביולי 2003 הוא תיאר את האסטרטגיה של חיל הנחתים. "אנו חייבים לתאם ולמזג את הצרכים הטכנולוגיים שלנו עם משתמשים אחרים במשרד ההגנה ומחוץ לצבא", אמר זילמר לוועדה. הוא הזכיר את נאס"א כשותפה אפשרית. לאפונטאן גם חזה כי חיל האוויר יפתח את המטוס הנושא והסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים של משרד ההגנה (DARPA), הזרוע של הפנטגון למדע ניסיוני, תפקח על התיכון של כלי הנחיתה. העדות של זילמר הייתה חלק ממסע שתדלנות שלאפונטאן ותומכים אחרים ב-SUSTAIN יזמו כדי למכור את הרעיון לקונגרס, לנאס"א, לחיל האוויר ול-DARPA, ולשותפים התעשייתיים שיבנו את החומרה. "ראינו סולם שלם של תגובות", נזכר וואסינק. "חלק מהאנשים פשוט גיחכו".

. הכלי יפעיל את המנועים הרקטיים שלו לצורך הנסיקה לחלל, ולאחר מכן ישייט לעבר אזור העימות [2], שם הוא יחדור חזרה לאטמוספירה ויטוס לנחיתה [3]."]כלי הנחיתה העתידי ארוך-הטווח ישוגר לנתיב תת-מסלולי בחלל ממטוס נושא [1]. הכלי יפעיל את המנועים הרקטיים שלו לצורך הנסיקה לחלל, ולאחר מכן ישייט לעבר אזור העימות [2], שם הוא יחדור חזרה לאטמוספירה ויטוס לנחיתה [3].

הנחתים לחלל

לחיל הנחתים יש היסטוריה של מכירת רעיונות מסוכנים אך מהפכניים. הם אימצו את ההסתערות האמפיבית לפני שהיא הפכה להיות גורם מכריע במלחמת העולם השנייה. הם הגנו על המטוס הרב-תכליתי V-22 אוספרי, שמתאפיין ברוטורים הניתנים להטיה ממצב אנכי לאופקי וחזרה בעת הטיסה, במהלך הפיתוח הבעייתי שלו. והם גם תמכו בלא מעט כשלונות. מטוס ה-AV-8B הארייר שלהם, הממריא ונוחת אנכית, מתרסק יותר מכל מטוס קרב אחר הנמצא כיום בשירות, והיה זה חיל הנחתים שבחן ברצינות הצמדת פצצות מציתות לאלפי עטלפים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פרויקט SUSTAIN הוא חלק מהפריטים האחרונים ברשימה ארוכה של דברים שקשה למכור אותם. אולם, כאשר הבמה העולמית נעשית עוינת יותר ויותר וגובר הצורך בפריסה מהירה וגמישה של כוחות, לאפונטאן מתעקש כי "גורם הגיחוך נעלם עתה".

תוכנית SUSTAIN היא לא רק מסוכנת, אלא שהיא גם דורשת שיתוף פעולה של חוקרים ממספר זרועות של הכוחות המזוינים, שמפתחות עתה את הטכנולוגיות הרלוונטיות. מערכת SUSTAIN תורכב משני שלבים: כלי שיגור וכלי נחיתה. בשנים האחרונות, נאס"א, חיל האוויר האמריקני וצי ארה"ב יצרו תוכניות לפיתוח כלי שיגור לשימוש חוזר, אשר ינצלו מערכות רב-שלביות ושילוב של מנועים רקטיים ומנועי האצה שגא-קוליים נושמי אוויר. כלים הנמצאים כיום בפיתוח שיוכלו להיות מותאמים למשימת הכלי הנושא עבור חיל נחתים – השלב הראשון במשגר שיישא את החללית – כוללים את המטוס השגא-קולי פלקון, שמיועד לטוס מעבר לאטמוספירה העליונה; כלי הניסוי בואינג X-51 ולוקהיד מרטין RATTLRS (ראשי תיבות של: גישה מהפכנית לתקיפה ארוכת-טווח כשהזמן הוא קריטי) למנועים שגא-קוליים; והחללית הדו-שלבית הסודית ביותר הוט איגל (עיט חם). מערך התוכניות הזה, יחד עם מטוסי החלל הדו-שלביים של מהנדס המטוסים ברט רוטאן, יפיק בסופו של דבר את כלי השיגור הרב-שימושי לתוכנית SUSTAIN.

פלקון, תוכנית של חיל האוויר האמריקני בהיקף של 100 מיליון דולר שמיועדת לטיסות במסלול נמוך בחלל עם יכולת המראה ממסלול קרקעי, היא ההבטחה העיקרית. שני מטוסי הפלקון הראשונים – כלי-טיס ארוך בעל תצורת טריז – נמצאים בבנייה במפעלי לוקהיד מרטין בפאלמדייל שבקליפורניה, ואמורים להתחיל בטיסות ניסוי בשנת 2008.

נחיתה קשה

כלי הנחיתה הוא הליבה של תוכנית SUSTAIN – כלי-הטיס הממשי שבו יוטסו 13 נחתים על ציודם [ראה איור בעמוד ממול] ירחף בחלל, יחדור חזרה לאטמוספירה וינחת בדיוק מעל ראשי האויב. הדבר הקרוב ביותר לכלי הנחיתה של SUSTAIN שטס כיום הוא ספינת-החלל-אחת (SpaceShipOne) של רוטאן, שנבנה על-ידי חברת סקיילד קומפוזיטס במדבר מוהווי בקליפורניה. באוקטובר 2004, ספינת-החלל-אחת הוטסה על גבי המטוס הנושא לרום של 12.2 ק"מ, האיצה משם לרום של 111 ק"מ באמצעות המנוע הרקטי שלה, ונחתה לאחר מכן כמו מטוס רגיל. מבצע ייחודי זה, אולי יותר מכל הישג אחר של התעשייה או של חוקרים, הפיח מרץ בקרב התומכים בתוכנית SUSTAIN. "דגם מוגדל של הדבר הזה יוכל לבצע את המשימה של SUSTAIN", אמר אז גנרל פיט וורדן מחיל האוויר האמריקני, כשצפה בשיגור. כלי נחיתה המבוסס על ספינת-החלל-אחת יהיה גדול יותר, בעל חוזק רב יותר וחמוש – ומותאם לטיסות ארוכות, בניגוד לנתיב כלפי מעלה ולמטה שבו טסה ספינת-החלל-אחת – אבל הרעיון הבסיסי הוא באופן כללי דומה.

וורדן, ששמע את אחת ההרצאות המוקדמות של לאפונטאן על תוכנית SUSTAIN, הוא עתה המנהל של מרכז המחקר איימס של נאס"א בקליפורניה, שם הוא אחד מבעלי הברית הגדולים ביותר של SUSTAIN. היה זה וורדן התומך שעשה שתדלנות ב-DARPA להשגת עזרה ב-SUSTAIN. אבל DARPA סירבה להשתתף בתוכנית; בימים אלה מתמקדת הסוכנות בפרויקטים לטווח קרוב כדי לתמוך בלחימה בעיראק. אבל העמדה שלה יכולה להשתנות, חושב וורדן. "אם חיל האוויר האמריקני ימשיך בזה ויראה יותר ישימות, DARPA עשויה להיות שחקנית עתידית", הוא אומר.

למרות שכלי נחיתה מפותח במלואו נראה עדיין רחוק, טכנולוגיות מפתח הקשורות להנעה ולמגיני החום, הן עבור המטוס הנושא והן עבור כלי הנחיתה, כבר מתקדמות למדי. אלה מכוונות לעשות את כלי השיגור הרב-שימושי כמו ב-SUSTAIN חזק, מגיב טוב וניתן לשימוש חוזר. "אחד ההיבטים הקריטיים של SUSTAIN הוא בסופו של דבר היכולת להגיע לחלל בפעילות עם משהו דמוי מטוס", אומר וואסינק, האחראי על מציאת טכנולוגיות שיוכלו לבוא לידי שימוש ב-SUSTAIN. "זה לא יעזור לנו אם תהיה לנו יכולת להגיע לכל מקום בעולם בתוך שעתיים כאשר ייקח לנו ימים להכין את הכלי".

בנוסף לתהליכים מהירים יותר בהכנה לשיגור, התוכנית זקוקה למגיני חום עמידים ומתאימים לשימוש חוזר במקום אריחי הקרמיקה השבירים של מעבורת החלל, שדורשים הכנה במשך 60 ימים. ובעוד שמובן לכל שיהיו שני שלבים, התשובה לשאלה איזה צירוף שלבים הוא המיטבי תלויה בנשאל. אפילו עם שלב ראשון כמו המטוס השגא-קולי פלקון, "ישנם כמה גישות שונות" לבעית ההנעה, אומר המדען ג'יימס פיטמן ממרכז המחקר לנגלי של נאס"א בהמפטון שבווירג'יניה. "השימוש במנועים רקטיים להאצת הכלי למהירות שגא-קולית הוא גישה אחת. או, שאתה יכול לבחון פתרון של מנוע נושם אוויר מהמראה למהירות שגא-קולית ולנחיתה".

תוכנית RATTLRS של לוקהיד עשויה לספק פריצות דרך חשובות. יוזמה זו בהשקעה של 100 מיליון דולר מיועדת ליצור טילים שגא-קוליים עבור צי ארה"ב, תוך שימוש בסגסוגות, חומרים מרוכבים וחומרים קרמיים חדשים כדי לאפשר למנועים לעמוד בטמפרטורות קיצוניות. הטורבינה למהירות גבוהה שתפותח תופיע בסופו של דבר גם בכלי שיגור רב-פעמיים, לדברי קרייג ג'ונסון מלוקהיד. "המחזור המשולב שמבוסס על טורבינה מציע ככל הנראה את ההבטחה הגדולה ביותר", הוא אומר, "מכיוון שזה מאפשר לך לפעול בתחום המהירויות הנמוכות כמעט באותה דרך שבה פועל מטוס רגיל".

ישנן משוכות אחרות. דוויין דיי, אנליסט חלל, מציין כי ספינת-החלל-אחת היא כלי השיגור המוצלח היחיד עד כה שמתאים לשימוש חוזר. אבל, הוא אומר, כושר הנשיאה שלו מוגבל: "אם אתה רוצה לשאת מספר גדול של לוחמים חמושים ואת הציוד שלהם, אתה צריך ספינה הרבה יותר גדולה". מבקר אחר מציין את האתגר העצום של טיסת חלל ארוכת-טווח עם מטען כבד – דבר שספינת-החלל-אחת אינה מתקרבת אפילו להשיג. "אינני חושב שאתה יכול לשאת אפילו אפס מטען ולבצע את המשימה [של SUSTAIN]", אומר פרסטון קארטר, חוקר במעבדה הלאומית לורנס ליוורמור. "זה מעבר להישג של הנעה רגילה ומבנים רגילים".

טיילור דיינרמן, אנליסט חלל שעובד עבור Space Review, אומר כי תוכנית SUSTAIN ישימה, אם יינתן מספיק זמן למחקר ופיתוח. המפתח, הוא מאמין, יהיה לקדם את התוכניות שעשויות לתרום לכלי-הטיס – ואז להשתמש בתמיכה כספית מהקונגרס כדי לדחוף את הפרויקט. אבל לאחר שיצליחו לעבור את המשוכות הטכנולוגיות והכספיות, עדיין תישאר בעיה אחת. "האתגר הקשה ביותר יהיה כנראה לחלץ את האנשים", מתוודה וואסינק – כלומר, להחזיר אותם הביתה בשלום בתום המשימה.

ספיחי המשימה

מבחינה היסטורית, הנחתים מצטיינים בהחדרת עצמם למקומות בעייתיים. החלק הקשה הוא לחלץ אותם משם. אפשרות אחת היא להשאיר מספיק דלק לטיסה קצרה ברום רגיל לבסיס קרוב או למדינה בעלת ברית. לאפונטאן ועמיתיו המתכננים הציעו שיטות אחרות לחילוץ. לכלי הנחיתה עשוי להיות מספיק דלק כדי לטוס כל הדרך חזרה הביתה בכוחות עצמו, או, אם יהיה זה כלי מספיק קטן, הוא יוכל לפרוס מצנח ולהיתפס באוויר על-ידי מטוס תובלה. לבסוף, מכיוון שמה שחשוב זה מהירות ההחדרה ולא הטיסה הלוך וחזור, החילוץ עשוי לדרוש פחות דחיפות. ניתן יהיה פשוט להחזיר את הנחתים ואת כלי-הטיס באמצעים יותר קונוונציונאליים.

נקודת ההחדרה  לאחר הטיסה הקצרה שלהם במהירות גבוהה והנחיתה על כביש, הנחתים יוצאים מכלי-הטיס לעיר העוינת, מוכנים לפעולה.
נקודת ההחדרה לאחר הטיסה הקצרה שלהם במהירות גבוהה והנחיתה על כביש, הנחתים יוצאים מכלי-הטיס לעיר העוינת, מוכנים לפעולה.

בנקודה זאת – לאחר ביצוע המשימה – האתגר הדיפלומטי עלול באמת להרים ראש. למרות שמבחינה רשמית טיסה ברום של יותר מ-80 ק"מ מתבצעת מעבר למרחב האווירי הריבוני של מדינה, הרי ניצול הפרצה הזאת עשוי לגרום לבעיות פוליטיות, דבר שכבר מתבשר במדיניות החלל החדשה של ממשל בוש, שהוכרזה באוקטובר, אשר מצהירה כי כל כוונת הממשל לנצל את החלל למטרות צבאיות. תוכנית SUSTAIN איננה פותרת את בעיות הדיפלומטיות שהיא יוצרת – לאמיתו של דבר, הפרויקט עלול פשוט לגרום למדינות להגביה את המגבלה העליונה של המרחב האווירי שלהן – אבל ללא ספק היא מגדירה מחדש את המושג החדרה מהירה.

בין אם תוכנית SUSTAIN תעבור אי פעם את שלב הרעיון או לא, ברור שמעצבי המדיניות הצבאית מבקשים להגביר את הניידות של הכוחות האמריקניים. מטוס חלל של חיל הנחתים – כלי שיפחית עיכובים ביורוקרטיים בגלל בעיות פוליטיות ויקטין את הפוטנציאל לאי-סדר במשימה – עשוי להישמע בלתי אפשרי, אבל עבור לאפונטאן ואחרים שמופקדים על דמיון עתיד המלחמות, זהו פשוט הצעד ההגיוני הבא.

דייוויד אקס מוושינגטון הבירה הוא כתב של Defense Technology International.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

5 תגובות

  1. יעלה מיליוני דולרים להטיס לצד השני של העולם 13 לוחמים חדורי רעל שימותו 5 דקות אח"כ ממטען צד שעלה 10 דולר או מטיל נ"ט שנקנה ב 5 דולר, או מקלאצ' שנגנב בחינם.

    לי זה נשמע כמו בזבוז לא נורמלי של כסף.

  2. הלוואי וינתן לנו להשתלב בכל דרך שהיא בפרויקט העל הזה ,לישראל יש אותןמוגבלויות בהפעלת כוחות מיוחדים במרחקים, ולא רק-ניתן לנצל יכולת זו לפעילות מודיעינית {מעבר ללוויני ריגול}.

  3. אחרי הנחיתה מה יקרה לנחתת?
    האם תמריא בחזרה?
    אם לא אז הפרוייקט לא מציאותי וחבל על הכסף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן