איך כדאי להתעטש כשאתם לובשים מסכה?

וכן איך לעשות מצגת מושלמת בעבודה והאם האבטחה בשדות התעופה יעילה? מחקרים מסוג אחר מתוך המדור “לא בכובד ראש – מחקרים יוצאי דופן” במגזין סיינטיפיק אמריקן

והרי לפניכם בעיה המשותפת לשחקני בייסבול, לרתכים ולמנתחים: איך להתעטש בשעה שמסכה מסתירה את הפנים? שחקני בייסבול ורתכים צריכים להתמודד רק עם אי הנעימות הנגרמת מן הנתזים החוזרים. מנתחים, לעומת זאת, חייבים להיזהר שלא להחדיר המוני חיידקים היישר לתוך הפתח שפערו בגופו של המנותח.

זה לא בריא לפציינט וצמד המילים “אוי ויי” הוא מן הדברים הגרועים ביותר שמנתח עלול לומר בעת מלאכתו (“איפה השעון שלי?” זה גם רע, כמו גם המילה הפשוטה והישירה “אופס…”). אם כן, מהי הדרך הטובה ביותר להימנע מ”אוי ויי” אחרי האפצ'י?

אפשר למצוא את התשובה לשאלה זו, ולעוד שאלות שהמדע לא עוסק בהן בדרך כלל, בגיליון סוף השנה של “כתב העת הבריטי לרפואה”. כתב עת זה ידוע בזכות שפע המאמרים הלא שגרתיים שלו. להלן מספר מחקרים מוזרים במיוחד שהתפרסמו בגיליון.

וראשית לעניין ההתעטשות הרפואית. הדעה הרווחת היא שהמנתח צריך להתעטש כשהוא פונה ישירות לכיוון אזור הניתוח, מפני שהמסכה תחסום את הרסס שיוכל לצאת משני צדי המסכה ולנחות הרחק מן הפצע הפעור. אבל שני מנתחים פלסטיים מבית חולים בריטי בדקו בספרות הרפואית ולא מצאו ראיות של ממש לכך שהמסכה אכן הסיטה את הכיח לצדדים. הם אזרו אפוא כוח ובדקו את ההשערה באמצעות מצלמה מהירה וקצת פלפל טחון שהמריץ את המתנדבים הממוסכים להתעטש.

התוצאה: מעט מאוד מן הרסס בורח לצדדים, וקצת מתגנב החוצה מלמטה לכיוון החזה של המנתח. רוב הטיפות נשארות באזור הבטוח של הרופא ואינן מזהמות את החולה. אך מכיוון שהמחקר אינו מציע כיוון מומלץ להתעטשות, מסכמים החוקרים בהוראה הברורה הזאת: “על המנתחים לנהוג על פי נטייתם הטבעית כשהם מתעטשים בעת ניתוח.” זה מה שנקרא היגיון בריא.

כתב העת גם מפרסם סקר על אמונות רפואיות שגורות המוכיח שתחושת הנמנום שחשים לאחר סעודת חג ההודיה אינה נגרמת, כנראה, מן הטריפטופן שבתרנגול הודו. החומצה האמינית הזאת זכתה במשך שנים למוניטין מפוקפק כגורם לתנומה המשתלטת לאחר הסעודה על הרובצים בחגורה פתוחה על הספה מול הטלוויזיה ומנסים לצפות בשידור משחקי ליגת הכדורגל האמריקני (NFL).

אבל מתברר שמנת בשר הודו מכילה כמות טריפטופן הזהה לזאת שבמנת עוף או בקר ושחזיר או גבינה מכילים אפילו יותר. למעשה, כל ארוחה כבדה מקטינה את זרימת הדם למוח, ולכן גם את אספקת החמצן, וגורמת לישנוניות. וכפי שמוסיפים המחברים, “גם היין עשוי לקחת בכך חלק.”

במחקר שכותרתו “יום בחייו של רופא: מצגת הפאוור-פוינט”, הגיעו שני רופאים בריטים למסקנות הבאות:

• המטרה העיקרית של המצגת היא בידור. תוכן עיוני הוא הסחת דעת בלתי רצויה.
• ככל שמכניסים יותר שורות טקסט בשקף אחד, וככל שגודל האות קטן יותר, כך פוחת הסיכון שמישהו ישמיע ביקורת על הנתונים שהוכנסו בטעות.
• מספר השקפים שאתם יכולים להראות בזמן שהוקצה לכם עומד ביחס הפוך למספר השאלות המביכות שתישאלו בסוף.

מחקר נוסף תוהה בדבר יעילותן ומטרתן של הסריקות הביטחוניות המקיפות שעוברים נוסעים בשדות התעופה. החוקרים, מאוניברסיטת הרווארד, מן המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ומבית הספר לרפואה של אוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, טוענים שמעולם לא נערכה הערכה מדעית של אמצעי הסריקה המופעלים היום.

הם שואלים את השאלה החריפה והקצרה הזאת: “האם אתם יכולים להחביא בנעליים משהו שאינכם יכולים להחביא בתחתונים?” הם מוסיפים ש”ההוצאה על בטיחות בשדות התעופה (9 דולרים לנוסע) גבוהה פי 1,000 מן ההוצאה בתחנות הרכבת (0.01 דולרים לנוסע). זאת על אף שמספר הפיגועים ברכבות דומה לזה שבמטוסים.

החוקרים משווים את פערי התקציב ל”השקעת כל תקציב הממוגרפיה לגילוי סרטן השד רק בשד השמאלי.” אכן, בכל פעם שאני טס ורואה בשדה התעופה שהסיכון לפיגוע באותו יום מוגדר “גבוה”, אני שואל את עצמי: “בהשוואה למה?” אבל איני אומר מילה כי אני חושש שלא ירשו לי לעלות למטוס.

כתב: סטיב מירסקי. פורסם במגזין סיינטיפיק אמריקן ישראל