עליית האתיופים, רפואה אלטרנטיווית, מיעוטים והעידן החדש

כתבי-עת, מקום למחשבה בשער
גיליונות .7, 8, 10, 11 העורך: יוסי זיו, עורך עמית: דן עמיר,
עורכת אחראית: גלית לביא, הוצאת עמותת ב”שער”, בשיתוף עם אלייד
סיינטיפיק בע”מ, 32 עמ' כל גיליון, 20 שקלים כל גיליון

מקום למחשבה בשער”, מבית היוצר של כתב העת הפופולרי למדע
“גלילאו” ו”פסיכו”, כתב עת לפסיכולוגיה פופולרית, הוא ביטאונה
של עמותת “בשער – קהילה אקדמאית למען החברה בישראל”, שהוקמה על
ידי קבוצת חברים בסגל האקדמי במוסדות להשכלה גבוהה. בכנס
הפתיחה של העמותה הוכרז כי אחת ממטרותיה היא לעורר דיון ציבורי
בתפוצתן המתרחבת של דעות מיסטיות ומחשבות קמאיות שאין הדעת
המחקרית סובלת. חברי העמותה רואים עצמם עומדים בשער, מתרים
מפני הידרדרות במדרון פיתויים לא רציונלי זה. בכנס הוזכרו עוד
מסגרות מפוארות של חינוך, מדע, כלכלה וייצור, שהוקמו ב-50 שנות
קיומה של המדינה, ושחברי הסגל האקדמי בישראל רואים עצמם חלק
אורגני ממנה. כמו כן הובע חששם מפני תהליכים של קנאות
ופונדמנטליזם, כוחנות פוליטית והרחבת הפערים החברתיים העוברים
על מדינת ישראל, מערערים את הישגיה ומסכנים את עתידה ואופיה
כמדינה דמוקרטית.

אבל דומה שהמטרות המוצהרות אינן קלות כל כך להשגה. כתיבת
מאמרים, השתתפות בכנסים עונתיים והצגת רצון טוב בארגוני סעד
וצדקה חברתיים אין בהם די. המאבק צריך להתמקד באיסוף כלל ביתא
ישראל, אלו שיש להם את הפוטנציאל אך אין להם את הדרך, אל
מסגרות חינוכיות חושבות ויוצרות, לפלס להם שביל אל האקדמיה,
ולבסס שם את הרעיונות שלשמם יצאו לדרך. כך, למשל, יש לברך על
החיבור של העמותה עם מדערום בחסות קרן רש”י סקתא בנושאי חינוך
מדע וטכנולוגיה לאוכלוסיות פריפריאליות בדרום ובצפון. שיתוף
פעולה זה מעיד על זרימה אורגנית של הרעיון הבסיסי של העמותה עם
מקורות סוציו-רגשיים הנמנעים מהסתכלות עצמית של “אנחנו והם”,
“פה ושם”, “צפון דרום”. חבל שאין לכך ביטוי ממשי בירחון.

בשערים הפנימיים של כל גיליון נזכרים חוקרים מהמוסדות האקדמיים
הבכירים בישראל שנפגשו עם בני נוער מערים ועיירות בכל רחבי
הארץ – אשדוד, באר שבע, בית שמש, בנימינה, דימונה ועוד. מכיוון
שהירחון אמור לשקף פעילות חינוכית זאת, ללמוד מקוראיו וללמדם
אגב סיעור מוחות רב-תחומי באופני הלימוד, הקניית הערכים
והעמדות שהוא מבקש להנחיל, עליו להכשיר מדור מיוחד העוסק
בנושאים אלה, בלבטיו ומחשבותיו.
מדור כזה יכול לא רק לשמש מראה לפעילות המוצהרת של העמותה, אלא
גם לגייס שותפים נוספים למפעל ולהרחיב את “כתם הדיו” שהחלו בו
הראשונים. רק דרך חריש עמוק בכל רובדי החברה ניתן יהיה להגיע
לתוצאות כל שהם, כמו שעשתה ש”ס בערים ובעיירות הפיתוח.

ארבעת הגיליונות של כתב העת שבידי (7, 8, 10, 11) מציגים
ניסיון כן של הכותבים להציג את פילוסופיית החיים האקדמית שלהם.
בסיסו של כל גיליון הוא בנושא המשותף לכותבים בו, כולל תרגומי
מאמרים מקצועיים מתוך העיתונות הזרה. כן מוקדש עמוד יחיד (!)
לשירה, “מקום לשירה”, שונות – מעט ספרות פופולרית, תגובות,
ולוח פעילויות העמותה.

גיליון מס' 7 דן בעליית העדה האתיופית והטיפול בה. הפיסיקאי
אבשלום אליצור, מרצה לפילוסופיה של המדע ולפסיכולוגיה
באוניברסיטת בר אילן, מתייסר בקבלת הפנים הקשה שהאתיופים זכו
לה. מאמרו סוקר את ההיסטוריה של עדה זו ומקורותיה עד לגלגולה
לארץ במבצעי העלייה. הוא בוחן את הנושא דרך המשפט העברי,
התבטאויות גזעניות של פקידי סוכנות וממשלה בכירים, למשל
בהשוואה לגל העלייה הרוסי, ומסכם: “המתנה הגדולה ביותר
שהאתיופים נותנים לנו היא שהם מאלצים כל אחד מאתנו לראות את
הגזען הקטן שבתוכו”. עונים לו העסקנים מיכה פלדמן, קונסול
ישראל באתיופיה בזמן מבצע שלמה, ויאיר צבן שהיה שר הקליטה.
המאמרים כתובים בענייניות יבשה. הראשון הוא יותר חווייתי
ממדעי, והשניים האחרים מתאימים יותר לעמוד התגובות בחלקים
הפנימיים של עיתון יומי. עם זאת אפשר לומר שעצם הוויכוח תורם
לפולמוס סביב העוול שנעשה ליהודי אתיופיה ולבני משפחותיהם
מהפלשמורה.

בגיליון מס' 8 מעמיד פרופ' חגי ארליך את אליצור על טעותו בשאלה
“ישראל, יהדות אתיופיה וה'פלשמורה' – האומנם אטימות ורשעות?”
חסרה מאוד בפולמוס זה דעתו של אחד ממנהיגיה הצעירים של העדה,
וראייתו הפנימית את הדברים. בהמשך הגיליון מופיע מאמרה של
פרופ' פרנסס רדאי. הוא אינו מחדש מאוד בנוגע למצבם של מיעוטים
במדינות הטוענות לילברליזם. הנושא נדון במסגרות דיון רבות
המתנהלות באוניברסיטאות סביב מהותה של הדמוקרטיה הישראלית
המתמודדת עם קבוצות לחץ דתיות, מגדריות ולאומיות. המעניין
במאמר הוא הפסקה הקטנה המציינת שהוא הוקרא בגרסתו המקורית
בסימפוזיון של אונסק”ו, מכון שפינוזה ואוניברסיטת אבו-דיס,
.1999 דיאלוג בנושא רגיש ורלוונטי כל כך המתנהל בימים אלה
באוניברסיטה פלסטינאית, בין יהודים לערבים, מעורר תקוות קלושות
לעתיד טוב יותר.

עוד בגיליון הזה דיון ברפואה אלטרנטיווית, יתרונה היחסי על פני
הרפואה הקונוונציונלית, סכנותיה ותפוצתה הרבה. כאן בולטים שני
מאמרים עיקריים. מאמרו של ארנולד ס' רלמאן, עורכו הראשי של כתב
העת היוקרתי New England Journal Of Medicine”מסע למ(ס)טולה,
אנדרו ויל, תנופת הרפואה האלטרנטיווית, והנסיגה מן המדע” מפתיע
בעמדתו המבינה כלפי המשתמשים ברפואה אלטרנטיווית. אנדרו ויל,
“הגורו של הרפואה האלטרנטיווית” בארה”ב, משמש אותו כמשל
להצלחתה של השיטה ויכולתה לראות בנפש כמקור לטיפול פורה, בדיוק
כמו הטיפול הפיסי והממוקד של הרופא הרגיל.

מעניין לקרוא בהמשך הגיליון את מאמרו של דן עמיר על אמונה
ורפואה, ואת מאמרו של פרופ' דן גראור הבוחן את היעילות הרפואית
של התפילות על החולה ובני משפחתו. ואולם לא ברור לגמרי מדוע
קובצו מאמרים על נושא שאינו רפואה ואינו מדע. אולי מעט רפואה
והסבר רציונלי לתפיסות א-רציונליות אצל הנעזרים ב”תוספות”
ו”נדבכים” לרפואה הקונוונציונלית, עולה בסוג כזה של עיתון.

הגיליון המעניין ביותר, לטעמי, הוא גיליון מס' ,10 הדן בנושא
האבולוציה, ובו מאמרו הפולמוסי של פרופ' יוסף נוימן “למה קיימת
התנגדות לאבולוציה ולדארויניזים”? המגיב על בורותו והתלהמותו
של עיתונאי במאמר המתיימר להיות ביקורת על ספרו של דרווין
(“הדאווין של דארווין”, ידיעות אחרונות, מוסף “תל אביב”, מדור
“ספרות”, 23.4.98). דומה שבו מתמצה הקו המערכתי שצריך להנחות
את כתב העת, על פי המטרות שאוזכרו בכנס היסוד, ושהעמותה שמה
לעצמה כיעד – המאבק בבורות, באמונות הטפלות ובחשיבה
אנטי-מדעית. “הנטייה הרווחת של אנשי מקצוע ואקדמיה”, כותב
נוימן, “היא להסתפק במנוד ראש ולהתייחס לדברים כאלה כאל
קוריוז. ככלל, מדענים וחוקרים נוהגים להציג את ממצאיהם
ומחקריהם בפני עמיתים ותלמידים העוסקים באותו התחום, שיש להם
את הידע להעריך ולבקר את עבודתם, ואין להם לא הדחף וגם לא
הניסיון להתפלמס עם מבקרי ספרות.

התוצאה היא שהציבור הרחב הוא טרף קל לבעלי 'בשורות' המנצלים את
בורותו ולא נרתעים גם משימוש במגוון רחב של תחבולות דמגוגיות
כדי לרכוש את לבו. מסיבה זו, ראוי לדעתי, להגיב למאמר המוזכר,
מה גם שההתקפות על המדע ושיווק הבורות זוכים עתה למעמד מכובד
בשם ה'רב תרבותיות', אשר על פי פרשנות אחת שלה, המדע הוא
כביכול, דרך אחת להבנת העולם והטבע, אבל לא הדרך היחידה, ולא
בהכרח העדיפה. התרחבות הגישה האנטי-מדעית באה לידי ביטוי גם
בפריחת ספרות ה'עידן החדש'”.
נראה שאם מערכת העיתון מעוניינת לדבוק במטרות שהציבה לעצמה,
עליה לפתוח ערוצי כתיבה והתבטאות לבעלי דעות שונות, קיצוניות
וקוטביות, שייצרו מראה פנורמי רחב יותר. העיתון אמנם מאפשר גם
למי שאינם אקדמאים להתבטא, אבל לא די בכך. עליה לפרוץ את
גבולותיה ביתר שאת, ולהגיע ברגל אל מקורות חשיבה עשירים,
הקיימים בהישג יד אבל מעבר לחומה.

שלא כאחיו, “גלילאו” ו”פסיכו”, החזות החיצונית של העיתון אנמית
ואינה מושכת את העין. משב רוח קריר נושב מדפיו והוא נטול חום
ומשיכה גרפית לעין הקורא. כן יש להגביר את הפצתו בקרב אנשי
האקדמיה שאליהם הוא מופנה מלכתחילה. ללא התבססות ממשית בתודעת
קהל הקוראים הפוטנציאלים ובניית מאגר קולקטיווי של דעות
ורעיונות, עשוי הפרויקט להפוך ל”שער עצמי” – ירחון פנימי
בין-אוניברסיטאי בלא אמירה משמעותית ומהדהדת שיכולה להניע אמות
סיפים ואולי אף שערים.

איבון קוזלובסקי-גולן היא דוקטורנטית להיסטוריה משפטית בקולנוע
באוניברסיטת חיפה

{הופיע בעיתון הארץ, 17/1/2001{