כך ניתח רושדי את הטרור וחזה את הפיגוע במדריד

בסימפוזיון על הטרור העולמי שנערך לפני כשבועיים בלונדון הזהיר סלמן רושדי, כי לא יעבור זמן רב עד שאירופה תהיה יעד לפיגוע המוני. לדבריו, הטרור האיסלאמי הוא גם חלק ממאבק בין פלגי האיסלאם, שתוצאותיו יקבעו אם זו תהיה דת מסוגרת ואלימה. אם המערב לא יבוא לעזרת האי

בבוקר ה-11 בספטמבר 2001 התכוון סלמן רושדי לטוס לסנט פול שבמינסוטה, כדי לשוחח על ספרו האחרון, “Fury” (חרון). מלכתחילה זו לא היתה אמורה להיות נסיעה קלה. רשויות הביטחון בעיר הפצירו ברושדי שידחה את ביקורו, מחשש למהומות. לילה קודם לכן, בעת שנאם ביוסטון שבטקסס, הפגינו מחוץ לאולם מוסלמים פונדמנטליסטים. מתקפות הטרור שהתרחשו באותו היום קטעו את מסע ההופעות המתוכנן, למורת רוחו של הסופר. “התגובה האינסטינקטיווית שלי היתה שאסור לתת לדברים האלה לדפוק לך את החיים”, הוא אמר אז בראיון לעיתון אמריקאי.

במהלך תשע השנים שבהן הוא חי בעל כורחו כאדם נרדף, מהפאתווה שהוציא נגדו האיאתוללה חומייני בפברואר 1989 בעקבות פרסום ספרו “פסוקי השטן”, ועד לביטולה בספטמבר 1998, החושים היצירתיים של רושדי רק התחדדו. בפרק הזמן הזה הוא הספיק לפרסם חמישה ספרים ועשרות מאמרים, ואפילו חוש ההומור המפורסם שלו לא נפגם. “רק תראו איפה אני ואיפה חומייני”, הוא אמר לפני כשבועיים באירוע הפתיחה של שבוע הספר היהודי בלונדון, האירוע הספרותי הגדול ביותר בעולם היהודי באירופה. רושדי הגיע לאירוע כדי להשתתף, יחד עם הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי-לוי, בסימפוזיון על אתגר הטרור הבינלאומי.

אין לטעות בחזות הקורנת של הסופר בן ה-56, שמקבל שכר הופעה מהגבוהים בעולם על הרצאותיו, מתגורר בניו יורק עם חברתו הדוגמנית ונהנה מסטטוס של אייקון בינלאומי. כיום הוא מצטייר יותר כנביא זעם מאשר כגיבור במאבק בין “הטובים”, המערב הליברלי והמתקדם, לבין “הרעים”, האיסלאם הפונדמנטליסטי.

כולם שונאים את כולם

“אם יש דבר שגוי שמנחה את המלחמה בטרור, זהו התיאור הפשטני מבית מדרשו של סמואל הנטינגטון על מאבק בין הציוויליזציות”, הוא אומר. “לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לראות עד כמה התזה הזאת מופרכת – ואני לא מתכוון לגרסה המנומקת, שאותה פרש בפני הנטינגטון במהלך שיחה של שעתיים, אלא לפרשנות שקנתה אחיזה בציבור הרחב ואשר רואה את האיסלאם כולו כגוש מונוליטי. זה פשוט לא מתיישב עם מצב שבו הזרם הפנאטי הסוני מתעב את הזרם השיעי לא פחות, ואולי אפילו יותר, מאשר את המערב. ובאותה מידה, אין דבר כזה 'המערב'. היום אני מוצא את עצמי מסביר לאמריקאים מדוע הם לא צריכים לשנוא את הצרפתים. כמה מהם זוכרים שפסל החירות ניתן להם במתנה על ידי הצרפתים ושחלק מהרעיונות שהנחו את האבות המייסדים מקורם בצרפת?”.

לצד השגותיו על תפישת התיאוריה של הנטינגטון, רושדי מבין את החשש האמריקאי מפני התחזקות האיסלאם הפונדמנטליסטי, אך טוען כי הפירוש שנתן לה הממשל האמריקאי במסגרת המלחמה בטרור הוא צר ו”בלתי ראוי”. לדבריו, הטרור האיסלאמי הוא חלק ממלחמת ג'יהאד שהיעד הראשי שלה הוא הכופרים, אבל היא גם פונה נגד המוסלמים עצמם. רושדי משוכנע ש המאבק האמיתי הוא על מהות האיסלאם לא פחות מאשר על קביעת סדר עולמי חדש. תוצאותיו של המאבק הפנימי הזה יקבעו אם האיסלאם יהיה דת מדכאת ורוויית אלימות ושנאה כלפי המערב או דת יותר פרגמטית שמאמינה בזכויות הפרט. רושדי מטיל על מדינות המערב תפקיד מכריע בקביעת אופיו של האיסלאם, ומזהיר כי גורלו של האיסלאם הפרגמטי והליברלי ייחרץ אם המערב לא יבוא לעזרת מאמיניו.

בית היוצר של התקפות הטרור הבאות לא יהיה המזרח התיכון, טוען רושדי, אלא מקומות אחרים, כמו קשמיר, “שבהם האיסלאם הרדיקלי מתפשט כמו מחלה” וגורם ל”פשיטת רגל אינטלקטואלית”. “תראו מה קורה בבגדאד, ביירות, דמשק וטהרן”, הוא אומר, “אלה ערים מפוארות, שירדו מגדולתן לנגד עיני. הדעיכה הזאת היא ללא ספק מקור לדיכאון, לא רק עבורי אלא עבור הרבה מאוד אינטלקטואלים מוסלמים”. ומי אשם בזה? “אפשר לתלות חלק מהאשמה במדיניות של מעצמת-על יחידה, אבל זה רק מרכיב אחד. אי אפשר להטיל את כל האשמה על ארה”ב”.

מה שכן צריך לעשות, מציע רושדי, זה “לבחון כיצד קרה שרוח החדשנות והיוזמה אבדה מהחיים הפוליטיים בחברה המוסלמית”. לדבריו, “אם נבדוק, נגלה שהרבה מפלגות סוציאליסטיות בעולם הערבי השתמשו ברטוריקה דתית, שאותה אימצו מאוחר יותר תנועות עממיות, כמו האחים המוסלמים. הבעיה היא שבניגוד למפלגות החילוניות, התנועות הדתיות מתכוונות למה שהן אומרות”.

דוגמה למישהו שעמד על הסכנה ושינה כיוון בהתאם הוא נשיא פקיסטאן, פרווז מושארף. “בפקיסטאן, שהיא מדינה חילונית באופיה, חלה התחזקות משמעותית של המפלגות הפונדמנטליסטיות. בעבר הן לא משכו יותר מאחוז או שניים מהקולות, אבל היום הן הרבה יותר חזקות. מעולם לא חלמתי שיום אחד אומר זאת, אבל היום אני תומך בשלטון של מושארף, אף שזה משטר צבאי, כי החלופות הרבה יותר גרועות. מושארף הבין, באיחור רב, שהסכנה למשטרו ולשלומו האישי – הוא נחלץ בקושי משני ניסיונות התנקשות – באה מחוגי האיסלאם הקיצוני”.

לדברי רושדי, שנולד בבומביי שבהודו למשפחה מוסלמית והוא מעורב במאמצים להשכנת שלום בקשמיר, במידה מסוימת המשטר הפקיסטאני משלם היום מחיר על מחדליו שלו. במשך שנים, הוא אומר, המשטר העלים עין מהמדרסות (בתי מדרש דתיים) שפעלו באין מפריע באזור הגבול עם אפגניסטאן במימון סעודי. “המדרסות הללו הנחילו לתלמידים שלהן את הפרשנות הוואהביסטית ומהבוגרים שלהן יצא השלד המנהיגותי של הטליבאן”.

האתגר המרכזי שאותו יש להציב בפני החברות המוסלמיות, לדעת רושדי, הוא למלא את הריק האינטלקטואלי. “כל עוד לא נתמודד עם הבעיה האינטלקטואלית, אין כל סיכוי להתחדשות ולהתעוררות בעולם המוסלמי; אין סיכוי שנראה מדינות מתפקדות, בטוחות ודמוקרטיות”.

מרבית המוסלמים שחוו על בשרם את הפרשנות הקיצונית של התנועות המוסלמיות, “מתעבים אותה יותר ככל שהם נחשפים אליה יותר”, אבל הם שבויים בידי התנועות האלה. לדברי רושדי, המאבק לשינוי אינו יכול להתרחש רק בתוך החברות עצמן. מדינות במערב, אומר רושדי, נוטות משום מה להניח שמנהיגים מוסלמים פנאטים משקפים את הרוב, בעוד שאלה שיוצאים כנגדם מצטיירים כ”מערביים מדי” ולכן לא מספיק אותנטיים. וכך, המערב מתייחס למילת נשים, להוצאות להורג ולאיסורים שונים בשוויון נפש, כאל “דבר שהוא בסדר, כי זה חלק מהתרבות שלהם, אבל זה בפירוש לא בסדר. זה פשוט רלטיוויזם תרבותי שיצא מדעתו”.

פער בדימוי האל

לדברי רושדי, המשטרים הפונדמנטליסטיים היו מעדיפים כי הזמן יעמוד מלכת. “הפונדמנטליזם בפירוש דוגל בגישה א-היסטורית. לא לחינם אמר פעם מישהו שהמהפכה האיראנית היתה בעצם מרד נגד ההיסטוריה, כי לדידם כל מה שהתרחש מאז המאה השביעית הוא סטייה מהאיסלאם. אבל אם אי אפשר ללמוד אירועים שמתוארים בקוראן בקונטקסט היסטורי, אי אפשר לדעת שחלק מהמוטיבים והסיפורים שואבים השראה ממורשת או מאירועים נוצריים. האיסור לבחון באופן ביקורתי את הטקסטים בקוראן והאיסור להטיל ספק בשום מלה משול לגזירת מוות על בינה ודעת”.

הטלת ספק בקוראן מתפרשת בעיני הקיצונים כבגידה שמתירה את דמם של הכופרים, משום שהם פגעו בכבוד האל ממש, על אחת כמה וכמה כשמדובר במוסלמים כמו רושדי. הסכנה האמיתית לחייו, אומר רושדי, נשקפה מגורמים במודיעין האיראני, שהם למעשה “מחסלים מטעם המשטר”. רק הסכם פוליטי שהתגבש בשנות התשעים בין בריטניה לאיראן שם קץ לאיום שנשקף לחייו, לאחר שאיראן התחייבה לא לאכוף את גזר דין המוות בתמורה לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם בריטניה.

היחס לכופרים נובע, לדברי רושדי, מפער מהותי בדימוי האל בין המורשת היהודית-הנוצרית לזו המוסלמית. בעיני היהודים והנוצרים, האל עשה את האדם בצלמו, אבל בעיני המוסלמים אין לאל ביטוי בשר ודם והשוואתו לאדם היא דבר משפיל. מכאן שהפגיעה בכופרים אינה משולה לפגיעה בצלמו של האל.

גם האנטישמיות קשורה להתנגדות לתפישת האל במורשת היהודית והנוצרית, ולדברי רושדי, כל עוד לא יעמדו על ההבדלים הללו, אי אפשר יהיה להבין את שורשי האנטישמיות בקרב הזרמים הפונדמנטליסטיים, בין אם הם סוניים או שיעיים. עם זאת, רושדי סבור כי המאבק אינו אבוד. “למדינות המערב יש הרבה יותר כוח ואמצעים להתנגד להם, ויהיה עלינו להביס אותם”.

בתשובה לשאלת “הארץ” אמר רושדי כי ייתכן שמדינות המערב הפריזו בעוצמתם של ארגוני הטרור. “פיגועי ה-11 בספטמבר היו כה מפתיעים ורבי-רושם, שבאופן טבעי מיהרנו להניח שהאויב רב עוצמה. אבל למעשה, המפגעים לא היו כה חזקים, זו מערכת האבטחה והסיכול שהיתה חלשה ורופפת”.

עוד לפני הפיגוע במדריד ב-11 במארס הזהירו רושדי ואנרי-לוי כי לא יעבור זמן רב עד שאירופה עצמה תהיה מטרה לפיגוע המוני. לדבריהם, פנאטים מוסלמים אינם עושים שום אבחנה בין בריטניה, יבשת אירופה וארה”ב. “לדידם כל היעדים במערב הם יעד לגיטימי. יום אחד ה-11 בספטמבר ייראה כהערת שוליים, לעומת ההרס שייגרם בפיגועים העתידיים”, אמר אנרי-לוי.

גם התקדמות בתהליך השלום במזרח התיכון ופתרון הסכסוך הישראלי-הפלשתיני, שנתפש כיום כאחד הגורמים המלבים את הטרור העולמי, לא תסייע למנוע זאת, הזהיר רושדי. “זה בכלל לא עניין של פיוס בין ישראלים לפלשתינאים. פיגועי ה-11 בספטמבר תוכננו בשעה שהמו”מ המדיני בין ישראל לפלשתינאים בקמפ דייוויד ובטאבה היה בשיאו. אוסאמה בן לאדן בכלל לא התייחס לפלשתינאים בהצהרות הראשונות שלו אלא שילב אותם בשלב מאוחר יותר. זה לא יותר מאשר כלי רטורי ותחבולה לגיוס פעילים”.

ידען מדעי החברה
https://www.hayadan.org.il/BuildaGate4/general2/data_card.php?Cat=~~~795581113~~~34&SiteName=hayadan