חיים בסרט

באמצעות משקפות המקרינות תמונות במסך מלא, מאפשרת הטכנולוגיה הזאת לשקוע לגמרי בעולם אחר. כשמסובבים את הראש בכיוון כלשהו, “זווית הצילום” שלכם משתנה – כלי מובן מאליו במשחקים. למה לירות רק בחייזרים המגיעים מולכם אם אפשר לירות גם אחורה?

אבל לדעתם של מקדמי הטכנולוגיה, בשלב הבא יגיעו סרטי מציאות מדומה. פוקס, דיסני וליונסגייט כבר התחייבו להשקעת סכומי עתק בהפקת סרטי 360 מעלות.

לדברי החסידים, הסרטים המסורתיים ייראו עלובים לעומת הסרטים האופפים (immersive) החדשים האלה. “אפילו ההישגים הקולנועיים הגדולים ביותר שולטים בצופה בעריצות, מעצם טיבם,”נכתב באתר החדשנות Digital Trends. “המצלמה היא המכתיבה לכם מה לראות,” התלונן הכתב. אוי ואבוי… מי רוצה בכך?

ועל פי אתר אחר, Gizmodo, סרטי המציאות המדומה שהוצגו השנה בפסטיבל הסרטים סנדאנס עשויים להיות “המסמרים הראשונים בארון הקבורה של השטוחים.” (שטוחים, Flatties, הוא כינוי מזלזל לסרטים המסורתיים.) בסדר. סרטי VR, שבצפייה בהם אפשר להסתכל סביב־סביב, יחליפו את הסרטים השטוחים, שהם סרטים משעממים ושתלטנים. נכון?

לא ולא.

בטווח הזמן הקרוב, קל להבין מדוע אין הדבר עומד להתרחש. ציוד VR הוא ציוד יקר (600 דולר לקסדת אוקולוס ריפט ועוד 1,000 דולר למחשב תואם). והקסדה הרבה יותר מדי כבדה לנשיאה על הפנים במשך סרט של שעתיים.

ואז מגיע האתגר הטכני. קשה להחריד להסריט סרטי VR. גם כשמסריטים סרט שטוח, נדרש מאמץ אדיר לוודא שציוד התאורה, הצוות וכלי הרכב יישארו מחוץ למסגרת התמונה. היכן תחביאו את הציוד שלכם, את התאורה ואת הצוות כשהמצלמה מצלמת ב-360 מעלות סביבה?

אבל כל זה הוא “כסף קטן” לעומת הבעיה האדירה ששום יוצר סרטי VR לא הצליח לפתור: שמירה על תשומת הלב של הקהל.

במאי סרטים עושה יותר מבימוי פעולותיהם של השחקנים. הוא גם מביים את תשומת הלב שלכם באמצעות זוויות צילום, תאורה, מיקוד בררני ואפילו קולות שיוצרים השפעה רצויה. סרט הוא סיפור שכולם חווים באותה דרך מפני שכולם עדים לאותם אירועים.

לאן נדע להסתכל בסרט כדורי? כיצד יוכל הבמאי לוודא שנביט ימינה ונראה את חשיפת פרצופו האמיתי של הנבל, אם בדיוק באותו רגע אנו עסוקים בבחינת שלד המכונית ההרוסה המונח מאחורינו?

וזאת בדיוק הבעיה שבה תתקלו אם תצפו באחד מסרטי המציאות המדומה הראשונים. בסרט ה-VR הקצר Backwater, שצולם ב-360 מעלות במימון יצרנית הרכב מיני, הגיבור דוחף פועל ייצור לתוך ערימת גרוטאות ומתרחק בריצה מן המצלמה. אני עדיין התבוננתי בפועל, תוהה אם הוא בסדר, כשרעש התרסקות מחוץ לשדה הראייה (שלי) רמז לי שבדיוק החמצתי את אירוע הפעילות החשוב הבא בסרט.

לפעמים יש סימן גרפי שמנחה אתכם לאן לסובב את הראש, כמו הגחלילית בסרט Lost, אנימציית VR  של חברת אוקולוס המזכירה את הסרטים של חברת פיקסר, או החצים בכמה סרטוני VR ניסיוניים של הניו יורק טיימס.

אבל ברוב “סרטי” ה-VR אין באמת עלילה. מישהו זרק מצלמה פנורמית במקום מעניין כלשהו – שוק, ספינה, אירוע ספורט – ואתם פשוט יכולים להסתכל סביב.

זה אופף אתכם מכל עבר וזה מעניין. וכמה מן המשחקים מגניבים באופן יוצא מן הכלל. אבל הם לא מספרים סיפור. זה לא סרט.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שני דברים על טכנולוגיות חדשות שהיו אמורות לשנות את חיינו. ראשית, הן מסיימות בנישות צרות ורק לעתים רחוקות הן נעשות שימושיות בכל בית. (ראו גם: מדפסות תלת־ממד והרְכִינוֹעַ, כלומר הסאגווי.) שנית, רק לעתים רחוקות המצאות מחליפות את הקודמות להן כפי שחזו בשבילן. בדרך כלל הן רק מתווספות.

אז כן, יש כבר כמה סרטוני VR מצליחים, משחקי VR, הופעות VR, “ביקורי” נדל”ן ב-VR וסיורי VR בערים. ביום מן הימים יהיו גם משחקים שישלבו סרטים.

אבל מציאות מדומה תישאר בחזקת התנסות משעשעת, בדומה לסרטי IMAX או לאותם מתקנים “ארבעה-ממדיים” הידראוליים בלונה פארקים, בקניונים ובמוזיאוני מדע. עד שיגיע מישהו שימצא דרך לספר לכל הצופים במציאות המדומה את אותו סיפור, הסרטים השטוחים והדכאניים שלנו ימשיכו להיות הקולנוע שלנו