סיקור מקיף

לויתן

קטעים נבחרים למבוא הספר לויתן מאת מנחם לורברבוים בהוצאת שלם. הספר של תומס הובס הוא ספר קלאסי מ-1651 שהגדיר כיצד צריכה מדינה מודרנית להתנהל

מתוך עטיפת הספר לויתן
מתוך עטיפת הספר לויתן

מדינת ישראל לכודה בלפיתה של המצב התיאולוגי-מדיני. שאלת הלגיטימציה של המדינה, כלומר השאלה בדבר מקור סמכותה המדינית העליונה של הרשות הריבונית, מלווה את מדינת ישראל כצל במשך כל שנות קיומה. השאלה שבה ועולה כקריאת תיגר תמידית על ריבונות המדינה, הן במסגרת הפולמוס שבין הלאומים, הן מצד בעלי השקפות אוניברסליסטיות, והן מהצד הדתי. יחד עם זאת, ביסודה אין הבעיה ייחודית לישראל. שורשיה בראשית המשגתה ועיצובה של המדינה המודרנית והיא באה לידי ביטוי במובהק בפעם הראשונה בספרו של תומס הובס, לויתן (1651).

הספר לויתן, כמו המלחמה הפלופונסית של תוקידידס (שהובס תרגם מיוונית), או הפוליטיאה של אפלטון, נכתב מתוך חרדתו של המחבר לנוכח שבירת הכלים המדיניים. הרקע המיידי לכתיבתו הייתה המצוקה שגרמה מלחמת האזרחים באנגליה. מלחמה זו התנהלה לסירוגין משעה שהנרי ה-8 (1547-1491) התנתק מהכנסייה ברומא בשנת 1534, ועד להמלכתו של ויליאם מאורנג'

(1702-1650) בשנת 1689, וסיום החקיקה בדבר עליונות הפרלמנט בשנת 1701. תומס הובס (1679-1588) זכה לזקנה מופלגת וחזה מקרוב בפרקים מרכזיים של המלחמה המתמשכת על דמותה של הפוליטיאה האנגלית — במיוחד בנפילתו של צ'רלס ה-1 (1649-1600) והוצאתו להורג, עלייתו של אוליבר קרומוול (1658-1599) לתפקיד ראש הרפובליקה ושיבתו של צ'רלס ה-2 (1630- 1685) למלכות בשנת 1660. בספרו מתמודד הובס עם שאלות היסוד של כינונה של החברה המדינית, ומקור הלגיטימיות המדינית והדתית של הריבון.

שלא כמו תוקידידס, הובס הבין שלא די בניתוח ההיסטורי של המאורעות שהובילו להתפוררות החברה המדינית: יש צורך במדע מדיני חדש. לויתן אמור להעניק לקוראיו את ידיעת "הכללים האמיתיים של הפוליטיקה" — מתוך הבטה נכוחה, ריאליסטית, במצב הטבע האנושי — ובכך לשמש כתחליף לאוטופיה המדינית האפלטונית. אם ייכשל במשימתו, טוען הובס, לא יהיו דבריו אלא כדברי ההבל האפלטוניים. ואכן הספר נודע לשמצה בימיו, הן בקרב המלוכנים, הן בקרב הרפובליקנים והן בכנסייה. ועם כל זאת הוא הפך ברבות הימים לבסיס מכונן של תיאוריית ריבונותה של המדינה המודרנית, זו שקמה לתחייה מתוך כור המצרף של המלחמה על טיב משמעותם המחייבת של הדת והפוליטיקה בעיצוב חיי אנוש. המדינה שנוצרה מתוך הכור התיאולוגי-מדיני הזה, היא במידה רבה דמות המדינה שירש העולם המודרני כולו, והעם היהודי בתוכו, והיא אשר מוצאת את ביטויה הסמלי, הלשוני והרעיוני בלויתן.

הובס החל בכתיבת לויתן כנראה בראשית שנת 1649, כאשר שהה בגלות בצרפת, בעת שהמלך צ'רלס ה-1 הוצא להורג. הובס ברח מאנגליה בנובמבר 1640 בחיפזון מבלי לארוז את חפציו מפחד שיירדף בידי הפרלמנט הארוך בגין תמיכתו בריבונות אבסולוטית. לויתן הופיע בחנויות הספרים באנגליה באביב 1651. הוא נכתב בגרסה אנגלית אך גם בגרסה לטינית, שראתה אור באמסטרדם בשנת 1668 כחלק מהוצאת כל כתביו של הובס. מאז יצא הספר לאור במהדורות רבות.

משנתו המדינית של הובס היא חלק מעיונו הכללי בטבע האדם וביסודות המדע. לויתן מציג אפוא משנה הגותית רחבה. בדברים הבאים נשרטט רק את ראשי הפרקים של טיעון-העל של הספר בשאלות מניעיה של ההתאגדות המדינית, הלגיטימציה והסמכות של הריבון, החוזה החברתי ויחסי הדת והמדינה.
המדע המדיני הקלאסי ביקש לעגן את הלגיטימציה של המסגרת המדינית בטבע. תפיסתו של הובס הפוכה: המצב המדיני מוצג בספר כיציאה ממצב הטבע, וכמצב מנוגד לו. במצב הטבע נקלעים בני אדם בהכרח למלחמה של הכל בכל. על כן חייו של האדם במצב הטבע הם "[חיי] בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים". תפיסתו של הובס היא נקודת ציון חשובה בהתפתחות התודעה המודרנית בכך שהיא מעמידה את האדם אל מול הטבע, ומכוננת את תפיסת הריבונות האנושית כנגדו. האידיאולוגיה הטכנולוגית המשעבדת את הטבע לרצון האדם נגזרת בסופו של דבר מטענת ריבונות זו. המצב המדיני מועמד כאן לעומת הטבע, ובמילים אחרות התרבות עומדת מול הטבע.

האם מצב הטבע התקיים אי פעם בתולדות האדם? לדעתי אין הכרח לומר כך. אין ספק שהובס סבור כי יש רגעים בהיסטוריה האנושית שבהם מגיעים בני אדם למצב שאין להגדירו אלא כמצב הטבע. כך למשל ברגעי התפוררותה של מדינה במלחמת אזרחים, המלחמה הפנים-מדינתית המכלה אותה. אך ניתוח ההיסטוריה הקונקרטית של המדינה אינו הדבר החשוב בעיני הובס כאן. דיונו בלויתן נועד לעצב כעין גניאולוגיה של המדינה. כלומר, לויתן עסוק בחישופם ובעיצובם של מצבי התודעה ההופכים את המצב המדיני להכרחי לקיום האנושי ולשגשוג המין האנושי. על בסיס ניתוח זה מבקש הובס להציע תפיסה שתשריין את הלגיטימציה של הסמכות הריבונית. מצב הטבע הנו אפוא בעיקרו תבנית עיונית שנועדה לאפשר את ניסוי המחשבה ההיוריסטי האמור להמחיש לנתינים עד כמה שברירי הקו המבחין בין סדר לתוהו. אותם אירועים היסטוריים שבהם חברה מדינית ממשית מתכלה מעצימים את חשיבותה של התבנית ההיוריסטית.
חשוב לציין שהדינמיקה העושה את התוהו של מצב הטבע לאפשרות מתמדת איננה תוצר של הרוע האנושי. מקיאוולי ביקש לנווט את הנסיך בעולם שיש בו "רבים כל כך שאינם טובים" ועל כן הוא מסיק כי "נסיך שמבקש להשתמר, נחוץ שילמד להיות מסוגל להיות לא-טוב". העולם שהנסיך מחויב להתמודד עמו הוא עולם רע. אך הובס איננו מתמקד במניעי הפעולה המוסריים של פרטים אלא מעגן את עמדתו בניתוח סוציו-פוליטי של הכוח ומקומו בקיום האנושי. הובס מגדיר את הכוח באופן פונקציונלי: "הכוח של אדם (באופן כללי) הוא האמצעים שיש בידו בהווה להשיג איזה טוב עתידי לכאורה". הצורך לשמר את כוחנו הוא היוצר קונפליקטים מהותיים בין בני האדם:

"לפיכך מעמיד אני תחילה, כנטייה כללית של כל המין האנושי, תשוקה מתמדת וחסרת מרגוע להשגת כוח אחר כוח, שאינה פוסקת אלא במוות. והסיבה לכך אינה שתמיד אדם מקווה להנאה עזה יותר מזו שכבר זכה בה, או שאין הוא יכול להסתפק בכוח בינוני, אלא שאינו יכול להבטיח את הכוח והאמצעים לחיות היטב שיש לו עתה, בלי שירכוש עוד."

הובס מעתיק את המוקד של הקונפליקט השורר בין בני האדם מתחום כוונותיהם אל תחום האינטרסים העומדים ביסוד חייהם, ובעצם יכולתם לספקם, ובכך הוא מעתיק את התשתית שביסוד המחשבה מדינית מהמוסר לסוציולוגיה. לא הרוע אלא הכוח הוא העומד במרכז העניין ושאלת היסוד של הפוליטיקה היא שאלת ניהול הכוח וניתובו.
הפתרון לקונפליקט הכוח האנושי, ולמלחמת הכל בכל הנגזרת ממנו, הוא העמדתו של כוח עליון שהוא גדול מכוחו של כל אדם מסוים. כוח זה יוכל, בגין כוחו הרב והמאיים, להבטיח הסדרה נאותה של כל יתר הכוחות ולהרתיע משימוש מזיק בהם. את הפתרון הזה הובס מעצב בעזרת שני רכיבים. אחד הוא הריבון, הכוח העליון; השני הוא החוזה החברתי המכתיב את תנאי ההסדרה של הכוח.
את מושג הריבונות הכניס למדע המדיני המודרני ז'אן בודן, בחיבורו על הרפובליקה. אך הובס הוא שהכין את התושבת התיאורטית שהפכה את הריבונות למושג הציר של הרפובליקה המודרנית. המונרכיה הימיביניימית הייתה פלורליסטית ביסודה. מונרכיה זו נתפסה כהתאגדות-על מדינית של כוחות רבים ואוטונומיים כגון האצולה, הכנסייה, העירונים, היהודים ואחרים. המדינה המודרנית, לעומת זאת, ובהשפעת התיאורטיזציה של הובס, היא מוניסטית בשאיפותיה. הריבון מרכז בידיו את כל זכויות-העל של מלחמה ושלום, חקיקה ומשפט. מושג הריבונות ברמה המדינית אנלוגי למושג ה'אני' ברמה האישית בפילוסופיה המודרנית. טווח תחומה של המדינה כטווח ריבונותה. מדינות נבדלות זו מזו בהיותן ריבוניות ובעמידתן כריבוניות זו כלפי זו. הריבונות היא תנאי האינדיבידואציה של המדינה המודרנית; והריבון מסוגל לשמש בתפקיד זה הודות לכוח העליון שהוא מרכז בידיו. וכך הדבר בין אם מדובר באדם אחד, ובין אם מדובר באסיפה או במכלול אנשים (ככל שמדובר בהובס, ברור כי הוא נוטה לרכז את השלטון).

הריבונות מתכוננת אמנם מתוך מצב עובדתי של ריכוז כוח אך גם מתוך כינון הלגיטימציה החוקתית שלה. זה תפקיד החוזה, או הברית. הנתינים הפוטנציאליים מתאגדים יחד בהסכם שניסוחו כך:

"אני מוותר על זכותי למשול בעצמי, ונותן סמכות לאדם הזה, או לאסיפת אנשים זו, בתנאי זה שגם אתה תוותר להם על זכותך, ותסמיך את כל פעולותיהם בדרך דומה. "

הוויתור ההדדי על הזכויות הפרטיות הוא ויתור לטובת ריבון שכוחו גדול דיו ומאיים דיו להבטיח שהנתינים יישארו מחוייבים לוויתורם ההדדי. יצירת ההתאגדות הזאת מעצימה את הריבון עצמו בכך שהיא מנתבת אליו את כוחם המשותף של כלל הנתינים. על כן ממשיך הובס ומצהיר:

משזה נעשה, הרי ההמון שככה התאחד באיש אחד קרוי מדינה, בלטינית סִיוִיטָס. זו היא יצירתו של אותו לִוְיָתן גדול, או מוטב (אם נדבר ביתר יראת כבוד), אותו אל בן-תמותה אשר לו אנו חבים — [באשר אנו] תחת האל האלמותי — את שלומנו והגנתנו. כי מסמכות זו שניתנה לו על ידי כל אדם פרטי במדינה עומד לו שימוש כה גדול בכוח ובעוצמה שהואצלו עליו עד כדי כך שהאימה שבכך מאפשרת לו לתאם את הרצונות של כולם לשלום מבית, ולעזרה הדדית כנגד אויביהם מבחוץ. ובו מצויה מהות המדינה, שהיא (על מנת להגדירה): "איש אחד, אשר המון גדול, בתוקף הבריתות ההדדיות שבין כל אחד עם האחר, עשו עצמם — כל אחד — היוזם לפעולותיו, לתכלית זו שיוכל להשתמש בעוצמתם ובאמצעיהם שלהם כולם, כפי שימצא למועיל, למען שלומם ולמען הגנתם הכללית".

המדינה היא מחולל הכוח האנושי הגדול ביותר ועל כן היא המתאימה ביותר לאזן את מכלול הכוחות הפרטיים לתכלית —- ביטחונם ושגשוגם של הנתינים. יחד עם זאת, הריאליזם של הובס אינו מרפה לרגע שכן אין הוא עורך שום רומנטיזציה או ייפוי לאופיו המפלצתי של הכוח הזה, ומכנה אותו בשמו של בעל חיים בעל ממדים מיתיים עצומים, לִוְיָתן, שהוא, כלשון הכתוב, "מלך על כל בני שחץ" (איוב מא:כו).

מנגנון מורכב זה של הולדת המדינה מבליט את האופי המיוחד של התלות ההדדית שבין הריבון לנתינים. כוחו של הריבון הכרחי לכינונה של המדינה, אך לגיטימציה מצד הנתינים היא עצמה מקור כוח עקרוני והיא המאפשרת העלאה בחזקה של הכוח הכולל לכדי כוח מדיני. הנתינים מצדם זוכים לביטחון ולשלום, שהם המפתח לשגשוגם, בגין הוויתור על חירותם הטבעית. מתכליות אלו של ההתאגדות נגזר טווח חלותה. כמו כן, ההבניה הנורמטיבית של תנאי הסכמתם של הנתינים היא המאפשרת את גזירת כללי הצדק שינחו את התנהלותם במדינה. על כן משקיע הובס מאמץ רב בניסוחם של כללי הצדק. יחד עם זאת, ברור שאין הריבון כפוף להם שכן הוא התנאי לחלותם.

דיון זה מבליט כפילות יסודית בתפקיד הריבון. מבחינה אחת הריבון נשאר במצב הטבע ביחס אל הנתינים — הוא מחוץ לחוזה באשר תפקידו הוא להבטיח את קיום ההתניה ההדדית שבין הנתינים; אך כל זאת מתוך רצון לתפקד במסגרתו של החוזה. במילים אחרות, בהינתן מידת התלות של הריבון בנתינים נראה כי גם לו יש אינטרסים מובהקים בהתנהלות הנורמטיבית של המדינה ושלו בתוכה. יתר על כן, ברור לגמרי כי הובס הבין שמחיר העִסקה אינו יכול לכלול את הקרבת חייהם של הנתינים, כי הוא נוגד את התכלית היסודית — שלום וביטחון. על כן אין המדינה יכולה לחייב גיוס צבאי — היא יכולה רק לקוות שנתיניו של הריבון ישכילו להבין את ההישג המדיני שבהבטחת אושרם ויהיו מוכנים להתנדב להילחם בעבורה.

תפיסת הכוח של הובס, ותפיסת תפקידו של הריבון ועוצמתו, מצביעים כולם על התשתית הדתית של הגות זו. כפי שמשתמע מהציטוט שלעיל המדינה של הובס, ובעיקר האנשתה בדמות הריבון, מעוצבים בצלם אלוהים: "אותו אל בן-תמותה אשר לו אנו חבים — [באשר אנו] תחת האל האלמותי — את שלומנו והגנתנו". עיצוב זה הוא הליבה של התיאולוגיה הפוליטית של הובס: היא מתאפיינת בחילון של תבנית היסוד של הריבונות האלוהית והעתקתה המבנית ליצירה אנושית, המדינה הריבונית. אך ההתעניינות של הובס בדת אינה מתמצית בכך. הדת היא בעלת כוח הנעה בלתי-רגיל ועל כן היא מקור הכוח המאורגן שהוא מתחרה מובהק בזה של המדינה.

התיאולוגיה הפוליטית נועדה אפוא לא רק לקבע את הלגיטימציה הדתית בדמיון הפוליטי של הנתינים אלא אף לאשש את תביעת המדינה לעליונות ריבונית על פני הדת הממוסדת. הריבון הוא הפוסק האחרון בכל הנוגע לפולחן ולעיקרי האמונה הציבוריים, ולא הכהונה והכמורה. העובדה שהובס הקדיש יותר ממחצית הספר לפרשנותה המחודשת של הדת המסורה בחברתו, הדת הנוצרית, על בסיס התיאולוגיה הפוליטית הטבעית שלו (פרק לא), מעידה על עומק הבנתו את היסודות התיאולוגיים של הפילוסופיה הפוליטית שלו, ועל הבנתו את הדחיפות הנמשכת של שאלת היחס שבין המדינה לדת.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן