חשיפה ראשונה – מכתבים שצבי ינאי כתב לילדיו התאומים בהשראת הטבע

השבוע ימלאו שנתיים למותו של צבי ינאי (1935-2013) * במשך שבע שנים כתב צבי ינאי מכתבים לשני ילדיו הצעירים, התאומים דניאל ויעל הוכברג ינאי, כשהיו במחנה הקיץ “קימאמה”. המכתבים היו הדבר שחיכו לו יותר מכול. * המכתבים באדיבות בת זוגו דליה הוכברג ואתר מחשבות

צבי ינאי, כפי שכתבה אריאנה מלמד, היה, בפשטות, מגדולי אנשי האשכולות והרוח שחיו כאן: אוטודידקט מושלם עם סקרנות אינטלקטואלית שלא ידעה מנוח עד יום מותו; רציונליסט, חילוני אדוק, הומניסט וספקן משורש נשמתו, שידע לתווך בין עולמות מדעיים רחוקים לבין הדיוטות תאבי ידע.

צבי ינאי, כיהן כמנכ”ל משרד המדע וזכה בפרס ספיר ב-2008 על ספרו “שלך סנדרו”. ערך את כתב העת “מחשבות” ועיצב את הקו הבין תחומי של כתב עת זה בנושאי מדע, תרבות והגות. השכלתו הפורמלית הייתה 10 שנות לימוד ועליו אמר פרופ’ אסא כשר שהשכלתו שווה ל 5 תארים שניים לפחות.
את הספרייה הענקית שלו תרמה דליה הוכברג, בת זוגו, לבית הספר התיכון בדליית אל־כרמל. את האתר הקימה לא כמציבה או ארכיון הנצחה, אלא כמופע חי ונושם של רעיונות. לא, הם לא התיישנו.

לאחרונה ,הושק אתר כתב העת מחשבות Thinkil ועמוד בפייסבוק המכילים את כל כתביו של צבי ינאי ז”ל – חמישה ספרים, עשרות גיליונות, מאות מאמרים ואלפי גיליונות של מחשבות, כמו גם קטעי שמע ו-וידיאו וחומרים רבים אחרים, שהשאירו חותם בחיי החברה, התרבות, המדע והאמנות בארץ.

במשך שבע שנים כתב צבי ינאי מכתבים לשני ילדיו הצעירים, התאומים דניאל ויעל הוכברג ינאי, כשהיו במחנה הקיץ “קימאמה”. המכתבים היו הדבר שחיכו לו יותר מכול.

ליעל ודניאל שלומות

קודם כל, תיקון טעות. ייחסתי את חג האהבה לט”ו בשבט (שהוא חג האילנות) במקום לט”ו באב (שהוא חג האהבה), מה שאומר שאני אוהב אתכם פעמיים בשנה. בעצם, הטעות לא כזאת גדולה. אמנם צמחים לא מדברים ולא כותבים מכתבי אהבה זה לזה, אבל הם בהחלט מעבירים ביניהם מסרים בשפה הכימית.

לדוגמה, נחילים של עש מטילים את ביציהם על עצי לִבנֶה בצפון סקנדינביה. הזחלים שבוקעים מהביצים ניזונים מנבגי העלים של העץ, אלא שהלבנה לא עובר על הטריפה הזאת בשתיקה. הוא מעביר שדר כימי לשכניו, והם מחזירים לו בשיגור כימיקלים מדבירי מזיקים לחיזוק הגנתו מפני הזחלים. במקרה אחר, כאשר זחלים תוקפים שיח של עגבניות, העלים משחררים תרכובות כימיות שדוחות את הזחלים ובמקביל מזהירות את שכניהם מפני מתקפת המזיקים.

ובעניין אחר, אתמול ראיתי את הסרט הישראלי “יללת הזאבים”, המספר את סיפורם של זוג זאבים וצאצאיהם ברמת הגולן. הצילומים מרהיבים, הגורים חמודים, אבל הסרט עצמו שעמום אחד גדול, וטוב שחסכתי לכם את הצפייה בו, כי הניסיון לספר על חייהם של הזאבים מפיו של מנהיג השבט הוא טיפשי וילדותי. אפילו לולה השתעממה כשסיפרתי לה על הסרט (אגב, הייתי הצופה היחיד בקולנוע).

ואם בזאבים עסקינן, הביות של זאבים אפורים החל לפני 15 אלף שנה, והם ההורים של 400 גזעים שונים של כלבים בכל רחבי העולם (כולל לולה). למרות שזה נשמע מדהים, כל הגזעים האלה, מהטרייר הננסי (בגודל פחית בירה) ועד הדני הענק (בגובה של חמור), הם בני מין אחד. כלומר, בעיקרון יכולים כולם להפרות את כולם. למרות ההבדלים העצומים במראה החיצוני, די בגן אחד כדי לקבוע אם הכלב ייראה אלגנטי וארוך רגליים כמו זרזיר מותניים או גוץ ובעל רגליים קצרות כמו כלב תחש.

‏‏‏
אבא
23.7.13

ליעל ודניאל

רק כמה שעות עברו וכבר מתגעגעים.

היום הראשון הוא תמיד הקשה והמעצבן ביותר. עד שמסתדרים בחדרים ועד שמסדרים את הבגדים ועד שנכנסים לעניינים – הכל קצת מלחיץ. אז לקחת נשימה עמוקה ולחשוב שתוך יום-יומיים הכל יסתדר. רק תחשבו שהמוח של דבורה הוא בגודל של מילימטר אחד, ויש לה רק מיליון תאים (לעומת 100 מיליארד אצלנו), ובכל זאת היא צריכה לבנות תאים לתינוקות ותאים לאגירת הצוף ולמצוא את מקור הצוף ולזהות את תוואי השטח, וכל זה בלי להיכנס ללחץ. אז תנצלו את התאים הרבים במוח ותעזרו זה לזה.

אבא
4.8.2010

דניאל ויעל החמודים

הפעם סיפור עצוב . הראו אתמול בטלוויזיה כלבים חמודים גוססים, שהופקרו על ידי הבעלים שלהם בשדה או ברחוב בדרך לטיסה שלהם לחו”ל. כל שנה חוזר מעשה אכזרי זה על עצמו. אנשים יוצאים לטיול לחו”ל, ובמקום להפקיד את הכלבים שלהם בבתי כלבים, הם פשוט לוקחים אותם במכונית למקום רחוק מהבית ומשאירים אותם בשדה או אפילו קושרים אותם לעמוד למות מצימאון ומרעב, כדי לחסוך כסף שהיו צריכים לשלם לבתי הכלבים עבור הטיפול בהם בהיעדרם מהארץ. חלק מהכלבים ניצלו הודות לאנשים טובים שאספו אותם והביאו אותם למרפאת כלבים, שם קיבלו עירוי והתאוששו מהחוויה הקשה. כבר דיברנו על זה כמה פעמים. לגדל כלב בבית כרוך בהרבה אחראיות. הכלב מתקשר לבעלים שלו כמו ילד להורים, אבל מכיוון שהוא “רק כלב”, נוטשים אותו בלי רחמים. לדעתי, מי שמתאכזר לבעלי חיים סופו שיתאכזר גם לבני אדם.

חיבוקים

אבא

1.8.2010

ליעל ודניאל חיבוקים ושלומות

הזמן רץ מהר. כבר עוד מעט סוף השבוע. לפי הדיווח שקיבלנו מקימאמה אתם מאוד עסוקים. שמחתי לקרוא ששבט מאיה ביקר במרכז להצלת צבי-ים. חיות אלה מעניינות ומיוחדות מאוד, בין השאר בגלל המסעות הימיים שלהם, והפעם אני רוצה לספר לכם על אחד המינים הללו.

הצבות יוצאות ממרכז אמריקה למסע של אלפי קילומטרים לעבר אי קטן באוקיינוס. שם הן מטילות ביצים בחוף, מכסות אותם בחול וחוזרות לארצן. כעבור חודשיים בוקעים הצבים הקטנים. אין מי שיטפל בהם ואין מי שילמד אותם מה לעשות, כי האמהות שלהם עזבו מזמן את האי. למרות זאת הם יודעים שעליהם לרוץ בכל כוחם לעבר הים, כי מי שלא מספיק להיכנס במהירות למים נטרף על ידי עופות דורסים.

וכאן מתחילה החידה הגדולה: איך יודעים הקטנטנים האלה שהם צריכים לחזור לארץ המוצא של אמהותיהם במרכז אמריקה, מקום שמעולם לא היו בו? איך הם יודעים לנווט את דרכם במסע ימי של 3,000 קילומטרים, לעבר חוף שמעולם לא ראו? עובדה, למרות שרובם נטרפים בדרך על ידי טורפים ימיים, הניצולים מצליחים לנחות בדיוק באותו חוף שאמהותיהם יצאו ממנו. שם הם יגדלו, וכעבור זמן לא רב, האמהות הצעירות ייצאו לעבר אותו אי קטן באוקיינוס כדי ללדת דור חדש של צבים.

עוד פרק נפלא בספר ההרפתקאות המרתק של הטבע.

אבא