סיקור מקיף

ללמוד מהאמיש?

החרדים האמריקאים, המתעקשים לחיות במאה ה-21 כמו שחיו אבותיהם במאה ה-17 באירופה, רואים במדינה האמריקאית גוף טמא ואינם מוכנים לכל מגע איתה. איך הצליחו האמיש ושלטונות ארצות הברית להגיע בכל זאת לדו־קיום ואיפה טעינו אנחנו במערכת היחסים שבין המדינה לציבור החרדי בארץ? שיחה עם פרופ' בני נויברגר, איש הסגל הבכיר באוניברסיטה הפתוחה, החוקר את היחסים שבין האמיש למדינה האמריקאית 

עגלת האיימיש - משולש אזהרה צנוע מאחורנית בלחץ השלטונות
עגלת האיימיש – משולש אזהרה צנוע מאחורנית בלחץ השלטונות

פרשת האם המרעיבה בירושלים וההתפרעויות החרדיות סביב פתיחת חניון קלקא בשבת עוררו מחדש את סוגיית מערכת היחסים הבעייתית שבין המגזר החרדי בארץ למדינה ולמוסדותיה. כת האמיש בארצות הברית ומערכת היחסים שהתפתחה בינה לבין השלטונות הפדרליים יכולות לספק דוגמה — או לפחות השראה — בחיפוש אחר מודוס ויוונדי (דו–קיום בשלום) בין אוכלוסייה המבקשת לשמור על רקע אמוני על קיומה המתבדל — לבין שלטונות המבקשים לשמור על עליונות החוק ועל עקרון השוויון בפני החוק.

פרופ' בני נויברגר, ראש התוכנית לתואר שני ללימודי דמוקרטיה באוניברסיטה הפתוחה, שהתמחה בין השאר בחקר יחסי דת ומדינה במדינות דמוקרטיות, פרסם לאחרונה מאמר על האמיש בגיליון מס' 12 של "תרבות דמוקרטית". בשיחה איתו, עומדפרופ' נויברגר על כך שגם אם יש מקום להשוואה מה אנחנו יכולים ללמוד מהאמיש?

החרדים האמריקאים, המתעקשים לחיות במאה ה– 21 כמו שחיו אבותיהם במאה ה– 17 באירופה, רואים במדינה האמריקאית גוף טמא ואינם מוכנים לכל מגע איתה. איך הצליחו האמיש ושלטונות ארצות הברית להגיע בכל זאת לדו–קיום ואיפה טעינו אנחנו במערכת היחסים שבין המדינה לציבור החרדי בארץ? שיחה עם פרופ' בני נויברגר, איש הסגל הבכיר באוניברסיטה הפתוחה, החוקר את היחסים שבין האמיש למדינה האמריקאית

 

בין מערכת היחסים שהתפתחה בין המדינה לאמיש בארצות הברית למערכת היחסים שבין המדינה לציבור החרדי בישראל, אסור לשכוח שתי נקודות שוני, שעושות את כל ההבדל. הנקודה הראשונה: האמיש אינם רוצים בכל מגע עם המדינה ולכן הם אינם מוכנים לקבל אף לא דולר אחד מהמדינה האמריקאית, בעוד שהחרדים בישראל, למרות היחס המסויג שלהם אל המדינה, שמגיע לפעמים עד כדי אי הכרה בה ובסמכויותיה, אינם מהססים לקבל ממנה כספים ואף מפעילים את כוחם הפוליטי כדי לקבל עוד.

והנקודה השנייה: האמיש אינם אלימים, הם אינם נוקטים גם אלימות מילולית בשום צורה ואופן. לא רק שהם לא ירימו יד ולא יתקפו חייל, או שוטר, או עובר אורח — הם לא ירימו יד להתגונן גם כשהם עצמם המותקפים. הם ייאבקו על זכויותיהם, אבל רק בדרכים לא אלימות. הם ילכו לכלא כדי לא להפר ציווי דתי, אבל יעשו זאת בלי כל התנגדות.

וזה עוד לא הכול. שתי עובדות נוספות, שהקלו מאוד את מציאת הפשרות בארה"ב, אינן מתקיימות בישראל. ראשית, היחס המספרי שבין הקהילה לרוב במדינה. האמיש מונים 200 אלף בלבד, מתוך אוכלוסיית ארצות הברית המונה 300 מיליון, וברור שבמספרם זה הם אינם מאיימים על איש. הדבר מאפשר לגלות כלפיהם יחס סלחני מאוד, ולראות בהם מקרה חריג ומיוחד.

שנית, לא רק מספרית, אלא גם מבחינה אידאולוגית האמיש אינם מהווים איום, שכן הם מעולם לא ניסו לכפות את אורחות חייהם על החברה האמריקאית, או על ה"אינגליש" כפי שהם מכנים את כל מי שאינו אמיש. בעוד שלחרדים בארץ יש בהחלט רצון — או לפחות שאיפה מוצהרת — לשנות את הדרך שבה מתנהלת מדינת ישראל. בעוד שהיחס הבסיסי של האמיש אל המדינה האמריקאית הוא יחס של הכרת תודה על שהעניקה להם מקלט מרדיפות הדת שמהן סבלו באירופה, היחס הבסיסי של הציבור החרדי אל המדינה הציונית הוא יחס של הסתייגות וביקורת — הן בשל "דחיקת הקץ" שבמעשה הציוני והן בשל אורחות החיים החילוניים שהונהגו במדינה.
יחס של תודה עמוקה למדינה

ועדיין, "לקחי האמיש ראוי שיילמדו על ידי קהילות אחרות וממשלות אחרות", כותב פרופ' נויברגר במאמרו, "שכן יש בהם כדי לסמן שבעזרת גישה ליברלית וגמישה, ולא גישה מדינתית– דורסנית 'מלמעלה' או רדיקלית–מהפכנית 'מלמטה' — אפשר לגשר על תהומות רעיוניות ולהבטיח שלום ודו–קיום".

פרופ' נויברגר, מי הם האמיש?

פרופ' נויברגר: "האמיש הם כת נוצרית, פרוטסטנטית, בעלת קוד התנהגות ועקרונות נוקשים. הם פלג של הנוצרים האנאבפטיסטים — אלה המתנגדים לנוהג הטבילה, המקובל ברוב הקהילות הנוצריות, והסבורים שהמאמין חייב להצטרף לקהילה לא סמוך להיוולדו, אלא רק עם בגרותו. רק כך תהיה הצטרפותו אקט של בחירה חופשית אמיתית. באירופה שאחרי הרפורמציה נרדפו האמיש על סירובם להישבע אמונים לשליטים — שכן הם מכירים רק בשלטונו של האל על העולם, על סירובם לשאת נשק ועל סירובם להצטרף לכנסיות הרשמיות. מאות מהם הושלכו לכלא ואף הוצאו להורג בשל אמונתם.

"יחסם של האמיש אל המדינה האמריקאית הוא יחס חיובי ביותר של הכרת תודה עמוקה. העובדה שב– 300 השנים האחרונות אף אמיש לא מת באמריקה בשל אמונתו הדתית היא מבחינתם דבר עצום. בעיניהם ארצות הברית היא ארץ החופש — ועל כך הם אסירי תודה. אך למרות זאת אין הם רוצים כל מגע עם המדינה, כי המדינה מעצם בריאתה היא גוף טמא. לדעתם, המדינה נוצרה בידי האלוהים בשל חטאי האדם ונועדה להגן על הטוב, להעניש את הרע ולנהל משפט. אבל כיוון שהממשל המנהיג את המדינה עושה שימוש בכוח הכפייה, בצבא, במשטרה וכו' — זהו גוף טמא, ועל פי העיקרון שניסח פאולוס 'בטמא אל תגעו' )הברית החדשה, איגרת פאולוס השנייה לקורינתים, פרק א, פסוק 17 (, האמיש אינם מוכנים לבוא איתה בכל מגע שהוא. מבחינתם, הניתוק חייב להיות גמור. מבחינת 'לא מעוקצו, ולא מדובשו'.

"הם משלמים מסים ושומרים על החוק כל עוד אין החוק נוגד את עיקרי אמונתם. אם נוצר ניגוד, הם יפרו את החוק וילכו ברצון לכלא. הם אינם פונים אל מערכת המשפט של המדינה, כי אלוהים הוא זה שצריך לשפוט את האדם ולא שופט בשר ודם, או חבר מושבעים. מאותה סיבה הם אינם מוכנים לשמש כמושבעים. ובנקודה זאת, המדינה הלכה לקראתם ושחררה אותם מהחובה הזאת, שבארצות הברית היא חובה אזרחית.

"הקונפליקטים התגלו באותם מקרים שבהם חוקים ותקנות פגעו במה שבעיני האמיש נחשבים עיקרי אמונה, או בלשון המשפט, עקרון חופש הדת שלהם נפגע. המצב החריף במיוחד במאה ה– 20 עם כינונה של מדינת הרווחה, שבה המדינה — גם מדינה קפיטליסטית מובהקת כארצות הברית — מעורבת יותר ויותר בנושאים כלכליים וחברתיים".

כיצד התנהלו העימותים בין האמיש לשלטונות?
"האמיש טענו שהחוקים והתקנות החדשים נוגדים את התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, הקובע ש'הקונגרס לא יחוקק שום חוק שישליט דת מדינה רשמית או יאסור את חופש הדת', ופגעו בחופש הדת ובחירויות הפרט של חברי הקהילות.
המדינה מצידה טענה שיש לשמור על שלטון החוק, שהוא כללי, ועל השוויון בפני החוק. היו גם מקרים שבהם טענה המדינה שחופש הדת הקולקטיבי של קהילת האמיש פוגע בזכויות הפרט של האמיש הבודד.
"האמיש הצהירו שבמקרה של התנגשות בין הציווי האלוהי לחוקי ממלכת העולם הזה — הציווי האלוהי גובר. מנגד, טענה המדינה שבדמוקרטיה — שלטון החוק, כביטוי לריבונות העם, הוא עליון והחוק חייב לחול על כולם.
"ניגודי ההשקפות התגלו בתחומים רבים ונגעו לסוגיות כבדות משקל — החל בחינוך חובה, שירות צבאי, ביטוח לאומי וחיסונים לילדים, וכלה בזוטות כמו קסדות מגן באתרי בנייה ומשולשי אזהרה לעגלות.
העימות בנושא חינוך החובה
"האמיש ניהלו מאבק ארוך וממושך בנושא הגיוס לצבא, שעד שנות השבעים בארצות הברית היה גיוס חובה. האמיש, המתנגדים לכל צורה של אלימות, לא יכלו על פי עקרונות דתם להתגייס לשורות הצבא. בסופו של דבר, התקבלו תקנות הפוטרות אדם מן החובה לשרת שירות חובה בצבא מטעמי דת.
אבל — וכאן יש משהו שאולי אפשר ללמוד ממנו — המדינה עמדה על כך שהפטור הזה יינתן רק למי שמוכן ללכת לשירות אזרחי משמעותי בתחום הבריאות, ההגנה על היערות, סלילת כבישים וכו' ובמקום שאיננו בקרבת ביתו של המתגייס.
"האמיש קיבלו זאת על עצמם, אבל דרשו שהשירות האזרחי שלא יכול להיעשות בקרבת הקהילה של המתגייס, ייעשה לפחות בקרבת קהילת אמיש אחרת, וזאת כדי לא לנתק את הצעיר מאורחות חייו. האמיש הצעיר מפנסילבניה ישרת בשירות היערות באוהיו, בקרבת מקום לקהילה אמישית אחרת.
"את זה בוודאי אפשר להעתיק אצלנו: חרדי שאינו מוכן לשרת בצבא, יחויב בשירות לאומי, ואם אינו רוצה להיחשף לתרבות רעה, בסביבה זרה לו, יעשה חרדי ירושלמי את שירותו בנתיבות או בעמנואל.
"עימות נוסף נגע לנושא חינוך החובה. ברוב מדינות ארצות הברית חינוך החובה הוא עד גיל 16 , לעתים עד 18 . האמיש מתנגדים מטעמים של חופש דת לחינוך מעל גיל 14 . לדעת האמיש, כדי לגדול להיות בוגרים צנועים, שזה האידאל האמישי, כל מה שהילדים צריכים ללמוד הם לימודים בסיסיים: קרוא וכתוב (בשפת האמיש, אבל גם באנגלית(, חשבון, כתבי קודש וההיסטוריה והתרבות של האמיש. אין כל צורך שהם ילמדו פיזיקה, או כימיה, שפות זרות, או היסטוריה כללית. אין לאמיש כל עניין שהילדים שלהם יהיו מהנדסים, או שיגיעו לירח. כל מה שהם רוצים הוא שיהיו 'אנשים טובים'.
"דרישת המדינה מהאמיש להנהיג חינוך חובה גם מעל גיל 14 הובילה לעימות שהחריף מאוד עם הקמתם של בתי ספר תיכוניים גדולים ומרוחקים יחסית מבתי התלמידים. האמיש ראו בבתי ספר אלה סכנה, שכן הם חששו שבגלל המרחק, הם ינתקו את ילדיהם מבתיהם וממילא מתרבותם ודתם. גם העובדה שהמורים בבתי ספר אלה הם לרוב 'אנגלים' — כלומר לא בני אמיש — עוררה דאגה רבה, וחשש שמורים כאלה יפתו את צעירי האמיש להתעניין בנושאים שירחיקו אותם מקהילותיהם.
"בעימות מפורסם במדינת איווה, הועלו ילדי אחד מכפרי האמיש בכוח על אוטובוס שהסיע אותם לבית ספר ציבורי מרוחק. התקרית עוררה סערה ולבסוף נמצא פתרון: המדינהשכרה בית ספר סמוך לכפר של האמיש, ובני הקהילה התחייבו לממן את צוות המורים ולמצוא מורים משלהם שעברו הסמכה. באשר לתוכנית הלימודים, הוסכם שהיא לא תעמוד בניגוד לחוק המדינה, אך תיבנה כך שיימנע קונפליקט עם האמונה הדתית של האמיש.
"נושא הגבלת חינוך החובה הגיע במדינת ויסקונסין עד לבית המשפט העליון. משפטני האמיש טענו שחופש הדת של האמיש כולל את הזכות שלא להעניק לילדיהם חינוך פורמלי מגיל 14 עד 16 . צעד כזה אין בו כדי לאיים על איש בחברה האמריקאית ולכן ראוי שיגבר על עקרון שלטון החוק, שבמקרה זה לא יהיה אלא אכיפה שרירותית על אנשים טובים ומוסריים שאינם עבריינים.
פטור מחבישת קסדת בטיחות
"מנגד, טענה מדינת ויסקונסין שאכיפת החוק חיונית לקיום מערכת פוליטית מסודרת. לחברה יש אינטרס להעניק חינוך אוניברסלי ושוויוני לכול — ולשחרר ילדים מבורות. "ברוב מוחץ פסק בית המשפט העליון לטובת האמיש. אין ספק שלמדינה יש אחריות על חינוך אזרחיה, אך אינטרס זה צריך להימדד ביחס לדרישות לגיטימיות למימוש חופש הדת. בית המשפט הוסיף שהחינוך שמעניקים האמיש לילדיהם הוא חינוך ראוי והראיה היא שיעור הפשיעה הנמוך, ואחוזי האבטלה והגירושים הנמוכים בקרבם".
לא כל הנושאים שבמחלוקת היו עקרוניים כמו נושא חינוך החובה. בארצות הברית, מאז שנות השבעים, קיים חוק המחייב את הפועלים באתרי בנייה לחבוש קסדות מגן. האמיש חובשים לראשיהם, כחלק ממנהגי דתם, כובע רחב טיטורה.
כשהם נדרשו להסיר את הכובע כדי לחבוש את קסדת המגן — הם סירבו. המדינה לא ויתרה והאמיש פוטרו ממקומות העבודה. הם כמובן לא התנגדו ולא הפגינו, אבל בארצות הברית פרצה סערה.
בהופיעם בפני בתי המשפט, טענו נציגי האמיש שהם יודעים שהקסדה היא אמצעי בטיחות חיוני, אלא שבסרבם לחבוש את הקסדה, אין האמיש מסכנים איש מלבדם.
המדינה השתכנעה וויתרה. נחקקה תקנה המשחררת מלחבוש קסדה את כל מי שמבקש זאת מטעמי דת, אך רק בני האמיש נזקקו לשחרור כזה. פשרה ברוח דומה, כלומר כזאת שהתקבלה בגלל האמיש ובפועל הם היחידים שנזקקו לה, הייתה בנושא תשלום הביטוח הלאומי. בארצות הברית הביטוח הלאומי הוא בעצם מס, שהכול חייבים לשלם אותו — מעסיק ומועסק.
לאמיש, כאמור, אין בעיה עקרונית לשלם מסים, אבל מכיוון שהמס נושא את השם 'ביטוח' — כי הוא בא להבטיח תשלום של קצבת נכות, או קצבת שארים — הם סירבו לשלם, כדי שלא לקבל בבוא העת מהמדינה את הקצבאות המגיעות להם. בגלל הסירוב הזה, האמיש הלכו לכלא. בסופו של דבר, חוקקה המדינה חוק המאפשר לאדם להשתחרר מתשלום הביטוח הלאומי מטעמי דת, היחידים שניצלו אותו היו האמיש.
האמיש מוצאים את עיקר פרנסתם בחקלאות וארצות הברית מעניקה לחקלאיה סובסידיות נדיבות ביותר. החוואים היעילים של אמריקה יוצרים עודפי ענק, וכדי שהם לא יציפו את השוק, המדינה מבקשת מהם להגביל את הגידולים ובתמורה היא מפצה אותם על כך. בדרכם האופיינית, האמיש מקבלים על עצמם את ההגבלה אך מסרבים לקבל את הפיצוי.
עד עכשיו בכל הדוגמאות, השלטונות הם אלה שהתגמשו. יש דוגמאות של התגמשות גם מצד האמיש?
"כן, גם האמיש ידעו להתגמש באותם נושאים שבהם המדינה האמריקאית לא הייתה מוכנה לכל פשרה. עימות קשה נוצר סביב נושא החיסונים. האמיש אינם מתנגדים לטיפול רפואי, אך חיסון, שהוא סוג של ביטוח לעתיד, אינו מקובל עליהם.
לדעתם, יש לסמוך על חסדי האל ולא להזדקק לחיסון, שהוא בסך הכול ניסיון להקדים תרופה למכה. המדינה ויתרה על חיסון המבוגרים, אבל התעקשה על חיסונם של הילדים, והאמיש קיבלו זאת.
"כך גם בנושא מחזירי האור שעגלות האמיש נדרשו לתלות בצדן האחורי. האמיש אינם משתמשים במכוניות למטרות נסיעה, או בחקלאות (אף שיסכימו לנסוע באמבולנס אם מדובר במקרה חירום). כאנשים צנועים הם נוסעים אך ורק בעגלות.
המדינה ויתרה לבעלי העגלות בנושאים כמו טסט שנתי ורישיון, אבל דרשה, מטעמי בטיחות, לתלות משולש מחזיר אור בדופן האחורית של העגלה. פלג של האמיש טען שהמשולש הזה נוגד את אמונתם הדתית בהיותו מנקר עיניים. המדינה לא ויתרה ולבסוף האמיש התפשרו והוסכם על מחזיר אור קטן יותר מהמשולש התקני".
האמיש משתתפים בבחירות?
"הם טוענים שהבחירות אינן נוגעות להם, ואמנם בבחירות לנשיאות ולסנאט הם כמעט לא נוטלים חלק. אבל — ופה הם מגלים גמישות אופורטוניסטית למדי, הדומה לזו של החרדים בישראל — הם כן משתתפים בבחירות המקומיות, שבהן יש להם עניין ממשי ובהן חשוב להם להשפיע.
בארץ — ויתורים מעבר לסביר
"אם באירופה ההשתתפות בבחירות היא חובה אזרחית, ובבלגיה היא אפילו חובה חוקית ואם לא תצביע — תיקנס, בארצות הברית ההצבעה נחשבת זכות. מי שלא רוצה לבחור אינו חייב לעשות זאת. כדי להשתתף אתה צריך לטרוח, ללכת להירשם ואחר כך להצביע. האמיש אומרים: 'אנחנו לא רוצים להשתתף בבחירות, ומובן שלא נטרח ולא נלך לשום מקום להירשם. אבל אם המדינה תבוא אלינו ותיקח אותנו לקלפי נלך'. וזה מה שקורה בבחירות המקומיות, שהן המעניינות מבחינתם ושבהן אחוזי ההשתתפות שלהם גבוהים מאוד, כמו בקרב החרדים אצלנו".
כשמשווים את היחסים שבין ה"חרדים" של אמריקה לשלטונות שם ליחסים שהתפתחו בארץ בין החרדים למדינה, נראה שבארצות הברית מצליחים ללכת בדרך הפשרה ואילו אצלנו כל הפשרות נכשלות ויש תסכול משני הצדדים. איפה טעינו?
"באופן כללי, אני בעד פשרות במערכת היחסים שבין המדינה לחרדים, כמו במודל האמריקאי. אבל בארצות הברית המדינה ידעה גם לעמוד על שלה. למשל בנושא השירות הצבאי: המדינה ויתרה על שירות צבאי, אבל לא ויתרה על שירות אזרחי. זו דוגמה לעיקרון שלגביו אסור להתפשר — שירות החובה חייב להיות חובה לכול, לפחות כשירות אזרחי.

"אני בעד קצבאות ילדים לכל המגזרים, אבל ההחלטה שהתקבלה בלחץ החרדים להגדיל את הקצבה החל מהילד החמישי הייתה מבישה, והייתה פרי של סחטנות שאסור היה להיכנע לה. ואמנם הדבר בוטל בהמשך. צריך להגיע לפשרות, אבל הסדרי הפשרות יכלו להיות נוחים יותר לחברה שלנו אם המדינה הייתה יודעת לעמוד על עקרונותיה הבסיסיים. אסור, למשל, לעצום עין ולסבול את פעילותן האלימה של משמרות הצניעות ברחוב החרדי. באמריקה לא היו נותנים לזה לקרות, אבל זה גם לא קורה שם, כי האמיש בעצמם מתנגדים לכל אלימות.
"בעניין מערכת החינוך, צריך לאפשר לחרדים לקיים מערכת חינוך משלהם, אבל אסור היה להגיע למצב שאליו הגענו בישראל ואשר אין לו אח ורע בעולם: באף מדינה מערבית, שיש בה חינוך דתי נפרד, אין 100 אחוז מימון של המדינה, תוך ויתור על תוכנית ליבה. באמריקה ויתרו לאמיש אבל האמיש אינם מקבלים מימון ממשלתי. בתי ספר דתיים פרטיים שמקבלים סיוע — למשל בצרפת — מחויבים ללמד תוכנית ליבה מוכתבת על ידי המדינה. בארץ, מסיבות פוליטיות של קואליציה, המדינה עשתה ויתורים שהם מעבר לסביר".

פרופ' בני נויברגר קיבל לאחרונה הזמנה לשהות במשך שלושה חודשים כאורחו של מוסד חינוכי אמישי באליזבתטאון שבפנסילבניה. זאת לאחר שראשי המוסד שמעו על העניין שהוא מגלה בחקר הקהילה ונחשפו לרזומה המדעי שלו. יש להניח שהשהות באליזבתטאון והמפגש הבלתי אמצעי עם מנהיגי הקהילה יעשירו את הידע הרב שצבר פרופ' נויברגר בנושא האמיש.

7 תגובות

  1. מצחיק, רוב ההנחות לגבי החרדים במאמר אינו נכון, או מתייחס לאחוז קטן מאוד ממנו.

    ד.א. הייתי שמח לדעת איפה יש חינוך חרדי ממומן 100 אחוז, זה יחסוך לי הרבה כסף

  2. כך השוואה בין שתי הקהילות מופכרת לגמרי. האיימישים עובדים למחייתם פשוטו כמשמעו : תדמיינו עבודות חקלאיות כמעט ללא מיכון, כפי שהיה לפני מאות שנים : עבודה מפרכת באמת. את זה האיימישים עושים.
    לגבי החרדים בישראל – נו, טוב, לא צריך לציין שהם מעדיפים שאני אעבוד עבורם….

    הערה נוספת : יש "גוונים" שונים של איימישים. במו עיני הופתעתי לראות בארה"ב אוטובוס מלא איימישים מבוגרים וילדים מגיע לבית מלון, בעיירה אמריקאית. יותר מאוחר ראיתי את חלקם צופה בטלויזיה בלובי…

  3. אין פה שום הקבלה, מלבד הדחייה של 2 הקהילות של חיים מודרניים.

    באותה מידה אפשר להשוות בין חרדים לבין שבטים אינדיאנים בארה"ב, או בין חרדים לבדואים, או בין חרדים לצוענים.

    כלומר – אין פה שום השוואה. גם הנסיון למצוא נקודות דמיון בכך ששתי הקהילות מדברות שפה גרמאנית כלשהי אינו במקום.

    האמיש עובדים, האמיש הם מיעוט קטן ביותר, ולהאמיש יש תקופה של מרד נעורים שהם מרשים לצעיריהם לבדוק את החיים המודרניים – דבר שיהרג ובל יעבור בעדה החרדית.

    בנוסף, האמיש מבינים שיש להותיר בחירה – בעוד החרדים לא.

    החרדים אינם עובדים, בטח שבטח לא בעבודות הפיזיות שהאמיש עוסקים בהם.

    החרדים אינם מיעוט קטן שבקטן – אלא כבר כמעט 8% מהאוכלוסייה, ומכפילים את גודלם כל 12 שנים.

    בנוסף, כמובן, האמיש אינם לוקחים חלק בפוליטיקה האמריקנית – בעוד החרדים לוקחים גם לוקחים – בצורת מפלגות כגון יהדות התורה וש"ס.

    וכמובן שיש צורך להסביר שאין כאן כוונה ליהדות החרדית בכל העולם – אלא ספציפית לדרך התנהלותה בארץ ישראל. בחו"ל הם עובדים ומכבדים את חוקי המדינה בה הם חיים, ולא מנסים לכפות את אורח חייהם.

  4. נקודת מבט שונה מעט:
    האמיש סובלים משיעור אדיר של מחלות גנטיות כמו פיגור שכלי ומחלות לב, בגלל
    ההתרבות באוכלוסיה מצומצמת. משהו כמו 1 ל 400 נפש מזכרוני. הממשל לא מממן בחורי ישיבה אמיש.

    יש הבדל בין היותם כת שולית במספרה בארה"ב לבין זה שישראל אפשרה לחרדים להפוך בעתיד לרוב במדינה. ש"ס ואשכנזים וכיפות סרוגות שהופכים היום לחרדים.

    כל השקפה שגוזרת צמצום המחשבה, צמצום זכות האישה, וכך נראה רוב העולם לדעתי היום וזה הזרם המנצח – לא חיובי בעיני.

  5. אני חושב שיש פה כמה נקודות שפוספסו…
    1. לגבי החרדים שלא מכירים במדינה – מדובר רק בחלק מאוד קטן בחרדים שנמצאים בשכונות מסויימות בירושלים. שאר הזרמים החרדיים דווקא בהחלט מכירים במדינה ומשלמים מסים ומקבלים קצבאות ביטוח לאומי וכו'.
    2. בניגוד לארה"ב, כאן בארץ הוחלט במהלך השנים ע"י ממשלות שונות "להכניס את הדת לוריד" בכל מיני הליכים ואספקטים, עד שזה הגיע למצב שאם מחר אחליט לפתוח מסעדה שתהיה פתוחה בשבת, אני אצטרך לשלם קנס, לקבל תביעות וכו'. אם ארצה למכור אוכל שהוא כשר לכל הדעות (לא מדבר על "מהדרין") מבלי שאשלם אתנן לרבנות, אז הרבנות תתבע אותי (עובדה מצערת: לרבנות יש סימן רשום על המילה "כשר", אני לא צוחק), כלומר פה בישראל אין פה הפרדה בין דת (יהדות) למדינה, בדיוק ההיפך מארה"ב, ונסיון להפריד ביניהם כאן לא ממש מצליח כי…
    3. סחטנות חרדית – למי ששוכח, הויתור על לימודי הליבה קרה במשמרת של השרה יולי תמיר כאשר נערך מחטף מתחת לאף שלה ואף ממשלה מאז לא ניסתה לתקן זאת ואפילו מפלגת העבודה לא אומרת מאומה על כך במצע שלה לקראת הבחירות הקרבות.

    כך יוצא שהחרדים בעצם הצליחו "לכפות" את הדת על המדינה וכשנפתח חניון בירושלים, הם ישר מפגינים וזה בהחלט דבר צפוי, כי איזה סקטור תשמעו עליו שמוכן ישר לוותר על מה שהשיג?

  6. חבל מאוד שבמדינת ישראל לא משחררים את החרדים ככה, ועל הדרך שישחררו גם את כל שאר האזרחים שלא מעוניינים לשלם מיסים למיניהם או לקבל שירותים מהמדינה. אין סיבה לאפשר את זכויות האדם הבסיסיות האלה רק לחרדים ולהפלות כך את כל שאר האזרחים על בסיס דתי.

  7. ויחד עם זאת החרדים האמריקאים איכשהוא יכולים למצוא זמן לעבוד ואפילו להרוויח טוב…ואפילו לא בשחור…רק אצלנו זה חיה מוזרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן