סיקור מקיף

ז'ול וורן בעיתונות העברית של המאה התשע-עשרה

עיקרי הרצאתה של ד"ר אלה באואר כנס זול ורן, שנערך באוניברסיטת חיפה במאי 2006 .

אלה באואר

ז'ול ורן על עטיפת הצפירה
ז'ול ורן על עטיפת הצפירה

ב- 16 בנובמבר, 1875, התפרסמה ב"הצפירה", שבועון עברי שראה אור בוורשה, הידיעה הבאה, שאותה אני מצטטת:
אחד מסוחרי העיר ניוארק באמריקא שלח מכתבו למיודעו בעיר יאקראהם דרך ענגלאנד הרחוקה מניו יורק כדי חצי כדור הארץ, ויבקש ממנו שכאשר יגיע המכתב לידו, ישלחהו בחזרה אליו, לניוארק, דרך סן פראנצישקא, דרך חצי כדור הארץ השני. המכתב הזה יצא מניוארק ביום 13 מאי שנה זו ובא ללאנדאן ביום 24 מאי, ונחתם בחותם הפאסט, והלך משם לאלכסנדריה דרך זועץ וים סוף, ומשם עד צאלאלען, עד שבא לעיר האקאנד בהודו, ביום 26 יוני, ביום 12 יולי לידי מקבלו, והוא שלחו לסאן פריסיצישקא, אשר הגיע שם ביום 1 אוגוסט, ומשם הלך לניוארק ליד המשלחו, אשר הגיע אליו, ביום 8 אוגוסט באופן שהלך וסבב המכתב הזה כל העולם כולו משך זמן 88 יום.

נראה שכל היושבים בחדר זה, ולאו-דוקא אלו הבקיאים במסלולו של פילאס פוג, זיהו את רוח הדברים, ואולי אף את חלק מנקודות הציון. ואולם, ב"הצפירה", פורסמה ידיעה זו ללא כל הערה, או התייחסות, למקור ההשראה שממנו שאב הסוחר האמריקאי את הרעיון שעשה בפועל.
לכאורה, עובדה פשוטה, כגון השנה שבה פורסם לראשונה תרגום עברי לסיפור שנקרא בזמנו, "סביב העולם בשמונים יום", יכולה להוות הסבר פשוט לשאלה מדוע הופיעה ידיעה על אודות המכתב שסבב את כדור הארץ במשך 88 יום, כקוריוז העומד בפני עצמו. שכן, רק בשנת 1890, החל אליעזר בן יהודה לפרסם את תרגומו לסיפור זה בעיתונו "הצבי", שראה אור בירושלים. ואי לכך, אפשר פשוט להסתפק בקביעה שעורך "הצפירה", חיים זליג סלונימסקי (חז"ס), או מי שאותה עת היה אחראי על איסוף ידיעות מעיתונים לא יהודים שונים, ועל עיבודם והכנתם לפרסום, יהודה קנטור, שהיה אז סטודנט לרפואה בברלין, לא היו מודעים לספר ולרעיון ולאפשרות של הקפת הארץ בשמונים יום, או לספרים נוספים של זול וורן שהתפרסמו והעניקו לו את המוניטין, אשר לכבודו התכנסו גם אנו פה היום. ואולם, כל מי שמעיין בגיליונות "הצפירה" מתקופה זו, וכל מי שמודע לאופייה של "הצפירה" ולמאפייניה בתקופה הראשונה לקיומה, עד לשנת 1886, יתקשה, ובמידה רבה של צדק, לקבל את הסיבה הזו. שכן בשנים אלו היתה "הצפירה" אחת המסגרות הראשונות שבהן החל, מה שמכונה היום, אוריינות מדעית בשפה העברית; תחת שרביטו של חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה", שבהם נעשו ניסיונות ראשונים להסביר לקהל קוראי עברית באמצע המאה התשע-עשרה את פשרם ומשמעותם של המצאות ותגליות, אשר בעת ההיא החלו לחדור, ודי מהר הפכו לחלק מעולמם של הקוראים העבריים, בצורה שיטתית ושווה לכל נפש. לכן, תרומתו החשובה של סלונימסקי ליצירתה של אוריינות מדעית עברית, מונעת מאיתנו להסיק את המסקנה המתבקשת כמעט מאליה, לפיה מערכת "הצפירה" לא הכירה באותה עת את ספריו של זול וורן ואת המגמות האחרות שרווחו באותה עת בספרות האירופית.
בשנת 1875 "הצפירה" היתה שבועון שהופיע עם מספר שבועונים עבריים נוספים. השבועון העברי הראשון שהזכיר בצורתו עיתון מודרני, שמסמל את ראשיתה של העיתונות העברית המודרנית, היה "המגיד", שראה אור באמצע שנות החמישים במאה ה- 19, בעיר לייק שבפרוסיה, על גבול האימפריה הרוסית. זה האחרון, הגדיר את מטרתו בכותרת קבועה: "המגיד יגיד ליעקב מהנעשה בכל חלקי תבל בין כל יושבי חלד, אשר ינעם, ואשר ראוי לדעת לכל איש ישראלי לתועלתו ולתועלת השפה העברית." במניפסט שבישר על הופעת העיתון, הודגש שמטרת השבועון היא לספק מידע פוליטי מעודכן, בשפה העברית לקוראים שביקשו לדעת על הנעשה בעולמם, אך אי-ידיעת שפה אחרת מהשפה העברית מנע מהם לקרוא עיתוני חדשות ולהתעדכן בנעשה. היה זה אם כן השבועון הראשון אשר התמודד עם קושי בסיסי מאוד שהיה כרוך בדרך שבה יש לתרגם ידיעות חדשות לשפה אחרת, בשנות החמישים של המאה ה-19, כאשר אוצר המילים בעת ההיא אינו עדכני לרוח התקופה.
בשנת 1860 הצטרף ל"המגיד" העיתון "המליץ", שראה אור באודסה, והצהיר אף הוא על מטרתו, באופן ברור ביותר, בכותרת משנה של העיתון: "המליץ, בין עם ישורון והממשלה, בין השכלה והאמונה, הוא יהיה לפה לכל דבר הנוגע לכנסת ישראל." במאמר שביקש להגדיר את דרכו של כתב העת החדש, כתב עורך "המליץ", אלכסנדר צדרבוים (ארז), בין השאר, ש"ההשכלה האמיתית נקנית בשלשה דרכים: באמונה טהורה, בידיעת קורות העתים, ובמחקרי הטבע. הדרכים האלו, מוצאם אחד ותכליתם אחת והם מוליכים את האדם היישר לתעודתו הנשואה להיות אזרח נאמן בארץ ובעל נפש טהורה בשובו לחוות בנועם ד'." אמנם צדרבוים היה מעוניין בהפצת ידע מדעי, אך הוא עצמו, כמעט ולא קידם מטרה זו והשאיר את הכתיבה על נושאים מדעיים לכותבים אחרים, בהם שניים היו הבולטים, שלום יעקב אברמוביץ, שנודע בכינוי "מנדלה מוכר ספרים", אחד האבות המייסדים של הספרות האידית המודרנית. הסבא של הספרות היהודית החל את דרכו הספרותית בכתיבה בעברית בנושאים של בוטניקה, זואולוגיה ואנטומיה. כך עשה בספרו החשוב "תולדות טבע", וכך עשה במאמרים רבים שהתפרסמו ב"המליץ". ואולם, כדאי לציין שעיקר תרומתו של אברמוביץ לכתיבה המדעית בשפה העברית, היה ביצירת אוצר מילים ראשוני, בייחוד בתרגום ובהמצאה של שמות חיות וצמחים. חלק מחידושיו נמצאים בשימוש על ידנו עד היום, למשל, נחליאלי, עגור, חוגלה, תאו, שרקרק ועוד. נראה אם כן, שראשיתה של הכתיבה המדעית בשפה העברית היתה, גם, ואולי בעיקר, פעולה בלשנית המעידה בראש ובראשונה על קושי מרכזי ועיקרי בכתיבה על-אודות מדע חידושים בשפה, שהיא שפת עבר, שבה מתפללים אך לא מדברים, שפה שספרותה המודרנית עודה בהתהוות, בראשית הדרך. הקושי השני הוא כתיבה בנושאים מדעיים המיועדים לציבור מאמין, בלי לערער את עולמו ובלי לגרום לשבר ומשבר. נוסף על אברמוביץ, היתה דמות נוספת שכתבה ב"המליץ" בנושאים מדעיים, והניחה את היסודות ולמעשה, יצרה את יסודות הכתיבה המדעית הפופולארית בעברית – חיים זליג סלונימסקי, שכונה חז"ס – אישיות מדהימה ומרתקת שהקסימה את בני דורה ואת אלו שבאו אחריה. סלונימסקי, יליד 1810, ביאיליסטוק, קנה לעצמו שם כבר בשנות השלושים והארבעים של המאה התשע-עשרה, בזכות מבחר ספרי מדע, בהם מוסדי חכמה, שביקש להבהיר בעברית את יסודות המתמטיקה, או את ספר תולדות השמים שהוקדש לאסטרונומיה ולתרומתם של קפלר וניוטון לתחום מחקר זה. הספר יצא לאור סמוך להופעת כוכב שביט בשמי אירופה, בשנות השלושים של המאה התשע-עשרה, וביקש לתת מסגרת מדעית ונוסחאות מתמטיקאיות שנדרשות לחישוב לסידור לוח השנה העברי, וכן את אות הזיכרון, שראה אור בשנת 1858, לכבוד יום הולדתו ה- 85 של המדען הגרמני אלכסנדר פון הומבלאד, אשר עמו זכה להיפגש פנים אל פנים. בספריו ובכתיבתו, ביקש סלונימסקי להפוך את הידע המדעי לנגיש עבור קוראי העברית, אשר במילותיו היו "צמאים ורעבים לחכמה ולמדע, וחוסר ידיעתם שפות אחרות מעברית והיעדר ידע אלמנטרי בתחומי מדע שונים, מונעים זאת מהם. כבר בגיליונות הראשונים של "המליץ" פרסם סלונימסקי מספר מאמרים מדעים, אך כפי שהבהרתי קודם, אר"ז צדרבוים, העורך, לא ייחס חשיבות מיוחדת לכתיבה בנושאי מדע. ולדידו, כתיבה מדעית בעברית היתה רק אחת הדרכים, בצד רבות נוספות, שבאמצעותן אפשר להפיץ השכלה, לעודד קידמה ומודרניות בקרב החברה היהודית במזרח אירופה. בין השניים, העורך והכותב, התגלו מספר מחלוקות אישיות שהמשיכו ללוות אותם על ימי חייהם. סלונימסקי התקשה למצוא את מקומו ב"המליץ", ובהיותו מודע ליתרונות הטמונים בכתבי עת, בכל הנוגע להפצת ידע ומידע בקרב קהל רחב, ביקש להוציא לאור עיתון משלו. לאחר, מספר ניסיונות ודחיות מצד השלטון הרוסי, בשנת 1862, החל סלונימסקי להוציא את העיתון העברי הראשון, בוורשה, שהוגדרה על ידו כפולין הקונגרסית. היה זה מכתב עתי המשמיע חדשות בקרב עם ישורון, מכל הדברים הנוגעים להם, בענייני מדינה, בצד דברי חכמה ומדע, ידיעות מן העולם ומן הטבע, והיה זה כתב העת הראשון, שאליבא דעורכו, העמיד את הכתיבה המדעית בראש סולם העדיפויות. מבחינתו, מאמרים מדעיים היו חזות הכל. החשוב מכל. וכל שאר התחומים היו מבחינתו מס שיש לשלם על מנת להגשים את המטרה – להביא את בשורת המדע לקהל יהודי רחב – שכן היא תקנה לקוראים היהודים כרטיס כניסה לעולם המודרני. עמדתו זו, באה לידי ביטוי באופן ברור וחד משמעי בפתח הדבר שפורסם בגיליון הראשון של "הצפירה", בפברואר 1862, שהיה למעשה שיר הלל להתפתחות המחשבה האנושית של תקופתו:
"רבות פעלה החכמה בקרב הארץ בימים האחרונים האלו, גדלו ועצמו השנויים הרבים אשר שנתה, והחליפה את סדרי מעשה האדם ותחבולותיו על פני האדמה; בצד המדעים וההמצאות החדשות, מתנוסס רוח של חיים חדשים בקרב הדור האחרון הזה. האדם חלוש-היצורים התאזר בכוח עוז וגבורה ויישא את ממשלתו ביתר שאת, ביתר עז, מכל אשר היה לפניו. כי לא בכוח-איש יגבר האדם בארץ כיום, ולא בזרוע-בשר ימשול עוד, כי אם בכוחות נשגבות אשר עמודי העולם עליהם נשענים. הן המה כוחות הטבע העושים משטרם בארץ, בהם השיג חיל, ויעש לו זרוע עם גבורה בכל מעבדיו, עד כי לא יבצר ממנו כל אשר יזם לעשות, ועולם חדש ראינו בעינינו אשר לא שעורם הראשונים: את הברק היוצא מבין העננים לקח לו האדם למלאך מבשר, הרץ ומעופף מקצה הארץ עד קצהו כרגע, ולכל אשר ישלח דברו, שמה ימלא את פקודתו (טעלעגראפיה). את קרני הוד השמש המפיצים אור על פני הארץ, עשה לו לאומן, ציר לעשות לו כל פסל וכל תבנית (פאטאגראפיע). כל כוח הקיטור האדיר נתן עול ברזל בצווארו לרוץ כגיבור אורח לפניו על מסילת הברזל, ולא ירבץ תחת משאו ויעבור אורחות ימים וישחק לשאון דרכים, ויפקדהו לעבד נאמן בכל מעשה ידיו ותחבולותיו, הוא טוחן ואופה, טווה ואורג, ועושה מלאכת חרש ותושב ברזל וחרושת, גם הוא נר לרגלי השכלה ואור לנתיביה לכל העמים, כי הוא מכין ניר מן בלויי הסחבות, הוא המדפיס ספרים הרבה אין קץ, הוא המוציא אלפים מכתבי עתים יום-יום, והוא המוליכם לכל קצווי ארץ ואיים רחוקים כעל כנפי נשר במסילת ברזל. […] ורק אחינו בני ישראל היושבים על אדמת פולין, נשארו מעט הרבה שוקטים על שמריהם עוד יעמדו מנגד ויראו מגשת אל שערי המדעים ולחנך את בניהם על דרכי השכלה."
סלונימסקי ביקש, בעזרת "הצפירה", להועיל לצעירי בני עמו, לסלול להם את דרכם דרך החכמה בלבד, להאיר נתיב לכל מורשיה. ואכן, עד לסוף המאה התשע-עשרה, הפכה "הצפירה" למקור העיקרי שבאמצעותו קוראים עברים נחשפו להסברים מדעים בתחומים רבים, בהם, כימיה פיזיקה אסטרונומיה והנדסה, לקרוא על חידושים והמצאות ולהבין כיצד פועל הטלגרף, הטלפון והפטיפון. סלונימסקי התגבר על הקושי שנבע מחסר באוצר מילים מתאים לכתיבה כזו, והצליח להכניס את המדע לעולם המסורתי של קוראיו, מבלי לגרום להם שבר ומשבר. בנוסף לכתיבה מדעית ניתן ב"הצפירה" מקום רחב לכתיבה גיאוגרפית, וכך, התוודעו קוראי "הצפירה" למסעותיהם של חוקרים גדולים וחשובים באותה תקופה. כבר בשנה הראשונה פורסם בהמשכים תרגום ("העתקה" בלשונם) תיאור מסעותיו של הנוסע הצרפתי, יאקב ארנא, שנכתב על ידי נתן נטע שפירא, שנודע בזכות תרגומים נוספים שכתב בנושאים הלקוחים בין השאר, מספרות כללית ויהודית. בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה יכלו קוראי "הצפירה" לעקוב אחר מסעות וטיולים שנעשו בכדור פורח ברחבי אירופה (בעיקר בצרפת), להתרגש מהפרס שהוצע למי שישלים את המסע בכדור פורח מניו יורק ללונדון, ולהיות שותפים למסעותיהם של חוקרי טבע מפורסמים, למשל סטנלי ומסעותיו באפריקה, דארווין לאנדן שהתחקה אחר העובר בים הצפוני, ועוד ועוד, על נסיעות באיי הים הגדול, על נסיעות במדבר, על מסילות ברזל (שהלכו ונסללו ברחבי אירופה), על מסילת הפסיפס שהלכה ונסללה בארה"ב (וקיצרה מרחקים באופן משמעותי), ועל רכבות הקיטור שעשו דרכן בפריס ובמקומות נוספים באירופה.
ואולם, על אף כל אלו, על ספריו הראשונים של זול וורן שיצאו אור, לא יכלו קוראי "הצפירה" לקרוא בעיתון, על אף שהתרגומים הראשונים של ספרי זול וורן לשפה העברית ראו אור בשנות השבעים.
בשנת 1876 יצא לאור התרגום העברי לספרו של זול וורן – מצולות הים – Vignt mille lieues sous les mers – (במהדורות מאוחרות יותר עודכן שם הספר ל"עשרים אלף מיל מתחת למים"). כשנתיים מאוחר יותר, בשנת 1878 (תרל"ח), הופיע בעברית ספר נוסף של זול וורן – Voyage au centre de la Terre – בבטן האדמה – (אשר בתרגומים מאוחרים יותר שונה שמו ל"מסע אל בטן האדמה"). שני ספרים אלו ראו אור בוורשה בתרגומו של ישראל זאב שפרלינג.
המחבר ביקש להדגיש שעל אף שהספר "בבטן האדמה" הוא ספר נחמד ונעים, המתאר נסיעה דמיונית בתעלות הרי געש יורקי אש, חשיבותו של הספר היא בידיעות הגיאולוגיות הטמונות בו. בהקדמה לקוראים הוסיף המתרגם שהספר, לגבי דידו, משול לתרופה (לסם) מר, שאותו חכמי רפואה עוטפים בעטיפה מתוקה כנופת צופים, כדי שהחולים לא יימנעו לקחתה וכך יצילו את נפשם. "את מה שלמדו חכמי הטבע בדור העת הנוכחי," כך הסביר המתרגם המעתיק לקוראיו, "עושה החכם הצרפתי הנודע בספריו, שהם אינם אלא רפואה לנפש משכילה והוא הראשון שנקט בשיטה זו. המעתיק הביע את תקוותו, כי קוראיו הפוטנציאלים יתעלמו מהעטיפה ויידעו להשכיל מהידע החשוב שיש בספר, בחכמת הגיאולוגיה ומהמדעים האחרים, בנוסף לכך, שהנסיעה המוזרה המתוארת בספר אינה מנוגדת לחוקי הטבע.
לספר לא צורפה הסכמת הרבנים כמקובל בעת ההיא, אך המלצה שתוכנה היה מעין "הכשר" וסופקה מאת ידידו של המתרגם, הייתה תחליף נאות למדי.
ראוי לציין שלא היה בכך בבחינת חידוש, שכן משכילים רבים, אשר ידעו שיקשה עליהם להשיג את "הסכמת הרבנים" לספריהם, נהגו לצרף כתחליף מכתבי המלצה של אישים ידועי שם, מעולם ההשכלה היהודי של אותם ימים. ידידו של המעתיק, שנותר אלמוני, הדגיש במכתב ההמלצה שלו את תרומת הספר לטיפוח השפה העברית, שממנה ניערו כפיהם אדירי סופרינו. גם הוא הדגיש כי מדובר בספר נעים, מורה דעת בתעלומות נסתרי הטבע. דומה שהחבר הממליץ ביקש, בראש ובראשונה, להלל את המעתיק, ולהביע את הוקרתו לחברו שתרם לטיפוח ולחידוש שפת הקודש, ופחות מאלו נתן דעתו על המקור, (או כלשונו, על המספר הצרפתי "יוליוס ווערן"). המעתיק שפרלינג, בהקדמתו לקוראים, לא הירבה אף הוא לכתוב על המקור שהעתיק, על אף שבמודעות שבישרו על הספר העומד לצאת לאור לא כיחדו שהספר הועתק, קרי, תורגם, ממקור בצרפתית. (ידוע לנו שבאותה תקופה כבר היו תרגומים של וורן ברוסית ובפולנית, ויתכן שהמעתיק-המתרגם נעזר בהם.)
קשה לומר שהמחבר זכה ביחסי ציבור, בסגנון של ימינו, היינו, ביקורת או סקירה על ספר, אשר למעשה מודיעה לקוראים על הוצאתו לאור, ואשר בלעדיה אי-אפשר כמעט להגיע לרשימת רבי המכר. הדרך היחידה שבה יכולים היו קוראי העברית להתבשר על הוצאתו של הספר, היתה דרך מודעות אלו שהתפרסמו בעיתונות העברית. ועוד אפשר ללמוד ממודעות אלו, שבעת פרסום "מבטן האדמה" התקשה המחבר להשיג מפיץ סוכן ספרים שייקח על עצמו את המטלה הכרוכה בהפצת הספר ובפרסומו, ולכן נאלץ לפרסם את ספרו המועתק על חשבונו ולהפיצו בעצמו. (המעונינים לרכוש את הספר התבקשו לפנות למעתיק עצמו.)
רק לקראת סוף שנת 1878, נמצא ל"מצולות הים בבטן האדמה" מוכר ספרים מאודסה, שהסכים להפיץ את עותקיו בצד ספרים נוספים שסווגו על ידו כספרי השכלה. מחיר הספרים האלו – 50 קופיקות (מחצית הרובל) – היה זול למדי וגרם לדירוגו של הספר במה שמכונה "ספרות עממית". זמן מה לאחר מכן, הצטרפו מפיצים ומוכרי ספרים יהודים נוספים, ומכרו את עותקי הספר באותו מחיר עממי, ללא קרדיט, כששמו של המעתיק-המתרגם לעברית מודגש. (אנו למדים על כך ממודעות נוספות שפורסמו באותה עת.)
מדוע העדיפה העיתונות של המאה התשע-עשרה להתעלם מספרו של זול וורן, בה בעת שספרי קלסיקה מהמערב, כדוגמת "הכושי מוונציה" של שיקספיר, "וילהלם טל" של שילר, "גן העדן האבוד" של מילטון, וכדומיהם, זכו לתרגום ולפרסום. האם אפשר להסתפק בהנחה שסלונימסקי, עורך "הצפירה", אשר בשנות השבעים תרם את תרומה משמעותית וחשובה ביותר למדע פופולרי בשפה העברית, פשוט לא הכיר את זול וורן ואת ספריו. לדעתי לא!
הדרך שבה נסקרו ב"הצפירה" נושאים מדעיים בצרפת ובארצות מערב אירופיות נוספות, כמו גרמניה ואנגליה, מאשרת, שסלונימסקי, כפי הנראה, נהג לעקוב אחר חדשות המדע (בין אם בעצמו, או בעזרת אשתו, שרה לבית שטרן, שהיתה אישה משכילה, ובקיאה בשפות גרמנית צרפתית ופולנית). מדור "ידיעות הטבע והעולם" שפורסם בעיתונו ומאמרים אחרים שפרסם, פוסלים את האפשרות שסלונימסקי לא הכיר את ספריו של זול וורן. ראיה נוספת לכך אפשר למצוא אף בכתבי הזיכרונות של נכדו, אנטוני סלונימסקי, שהיה אחד המשוררים הפולנים החשובים בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בספרו המתאר את ילדותו וקשריו עם סבו, נאמר, שבארון הספרים שבביתם נמצאו ספריו של זול וורן. ספרים אלו היו מבין הראשונים שקרא כנער. ז'אנר זה היה אהוב הן עליו והן על אביו, ושניהם היו רבים ביניהם, מי יהיה הראשון שיקרא בהם.
את הסיבה להתעלמותו של סלונימסקי מספרי זול וורן יש להסביר, כפי הנראה, בעובדה שבעיני סלונימסקי, זול וורן נחשב ככותב כספרות יפה, אולי אף דמיונית. יתכן שהספרים נפסלו על ידו כאמצעי לקידום כתיבה ואוריינות מדעית פופולרית בשפה העברית, בשל המסגרת הספרותית וסיפור המסגרת הדמוני. נראה שסגנון זה נראה בעיניו לא אמין. פרסום זיכרונות ורשמים של חוקרי טבע והתנסותם המעשית, נראתה בעיניו אמינה ועדיפה על מה ששפרלינג המתרגם-הראשון של וורן כינה "עטיפה מתוקה לסם תרופה מרירה". סלונימסקי, שהמציא כמה המצאות בעצמו, וקנה לו שם בזכות כמה מאמרים מדעים שפרסם בכתבי עת מקצועיים ברוסית וגרמנית, העדיף להציג בפני קוראיו אנשי מדע בעלי הישגים מוכחים, על פני סופרים. כמי שלא העריך במיוחד ספרות יפה ולא היה לו ענין בטיפוח "ספרות לשם ספרות", אפשר להניח שסגנון ספריו של זול וורן היה בעיניו "ספרותי מדי", וחסר את הצד המדעי העובדתי.
לכן בשנות השישים והשבעים לא עמדו התרגומים לעברית של זול ורן במרכז ארון הספרים העברי.
ואולם, גם אם הספרים לא זכו בהכרה שלה היו זכאים, הם לא הודרו לחלוטין ממדפי הספרות העברית. כך, למשל, הספר "סביב העולם בשמונים יום" זכה לתרגום כבר בסוף שנות השמונים, תחילה כסיפור בהמשכים, מעל דפי "הצבי", ובהמשך, בשנת 1891, כספר. הקהילייה הספרותית בארץ ישראל הפנתה את אצבעה לעבר אליעזר בן יהודה כאחראי על התרגום. הסיפור התפרסם במשך שנתיים, כמעט. בראש הגיליון הראשון שבו התפרסם נכתב, "…מוצא שפתנו נשמור… להגדיל את הצבי מעט-מעט, להשתדל לחבר בו (מן) הערב ו(מן)המועיל יחדיו. מראשית השנה הזאת … יבוא בה סיפור נפלא של הסופר המפורסם הספרותי שול ורן…" כאשר פורסם הספר לראשונה, הוא לא לווה בהערה או בפתח-דבר, כאילו ביקש בן יהודה לרמוז שהן הספר והן הסופר ידועים, ועומדים הם בפני עצמם, ואין צורך בשירותי "תווך" כדי להציגם בפני הקוראים העברים. בן יהודה גם לא נזקק להסכמת רבנים, או לכל הכשר דומה.
בניגוד לעמיתיו ממזרח אירופה, בן יהודה היה מודע למעמדו של זול ורן בעולם הספרות ולתרומתו. כידוע כוללת הביוגרפיה האישית של בן יהודה תקופת חיים שבה שהה בפריז, שם החל בלימודי רפואה. אין ספק, שלשהות זו היתה תרומה חשובה להיכרותו עם העיתונות המערב אירופית, ויתכן שהיא זו שעודדה אותו ליצור עיתונות עברית שנשענת על מודל העיתונות הצרפתית במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. מבחינת מקורות השפעה אלו, בן יהודה היה ייחודי. ניסיונו להפיק עיתון עברי בעל ניחוח מערב אירופי לא התקבל בהבנה על ידי קהל הקוראים העברים בארץ ישראל ובאירופה ונראה כי גם תרגומו לספר "סביב העולם בשמונים יום", קשור לחוויותיו ולקשר שנוצר בינו לבין התרבות הצרפתית, בפרט, והאירופית ככלל.
באופן כללי, נראה כי בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה החל תהליך התקרבות של קהל קוראים יהודים לספריו של זול וורן. השינויים הטכנולוגיים באותו זמן הפכו את תיאוריו של וורן לדמיוניים פחות, ולמתקבלים על הדעת. התהפוכות שחלו בחברה היהודית ויחסה האחר לספרות בכלל, עזרו לתהליך הקבלה של ספרי זול וורן בקרב קהל קוראי העברית. בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, רבים ראו בהם ספרות יפה שעומדת בזכות עצמה, בלי קשר לערכה ולתרומתה לאוריינות מדעית. ביטוי לכך אפשר לראות גם בתרגום שנעשה לספרו "מחזה באוויר", שראה אור בשנת 1894. המתרגם לא היסס לציין בתרגומו שזול וורן נסע על כנפי דמיונו במגדל פורח, ולא חשב שהספור הדמיוני ייפסל או יידחה על ידי קהל הקוראים, כמו שנדחו מסעותיו הדמיוניים של זול וורן כשני עשורים קודם לכן.
השלב הבא בתהליך הקבלה של זול וורן בקרב קהל קוראים יהודים, קשור ללא ספק, בתהליך הקבלה של הספרות האידית, הלגיטימציה שניתנה לה, והפיכתה, מספרות המיועדת לנשים ולנערים, לספרות לאומית שוות ערך לספרות העברית. על כך יכולים להעיד, לא רק התרגומים הרבים של ספרי וורן לאידית, אלא אוספי ספריות פועלים וספריות ציבוריות יהודיות שקמו ברחבי מזרח אירופה, ארה"ב וארץ ישראל, בהם ספריהם של מנדלי מוכר ספרים, י.ל פרץ, שלום עליכם, דוסטויבסקי, טולסטוי, גורקי, ויקטור הוגו וזול וורן.
אך נראה שפרק זה יצטרך לחכות להרצאה אחרת.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן