יש שם מישהו?

האם קרב היום שבו יימצאו יצורים תבוניים מחוץ לכדור הארץ?

אמנון ז'קונט

הנאשם ישב על ספסל עץ קשה לבוש בבגדי נזיר. על פניו הסחופות ניכרו עקבותיהן של שבע שנות כלא. "זו ההזדמנות האחרונה", אמר אב בית הדין, "האם אתה חוזר בך מכפירתך?".

הנאשם הניד בראשו לשלילה. השופטים התייעצו ביניהם קצרות, ואב בית הדין הכריז: "ג'ורדאנו ברונו, מכוח הסמכות שנתנה בידינו האינקוויזיציה הקדושה, אנו דנים את גופך לשריפה ואת נשמתך למירוק באש המטהרת".

ברונו לא נרעש. הוא היישיר מבט אל שופטיו ואמר: "אתם גוזרים את דיני מתוך פחד גדול יותר מזה שאני חש לנוכח המוות".

כמה ימים אחר כך, באמצע פברואר שנת ,1600 הועלה ג'ורדאנו ברונו על המוקד בקמפו די פיורי שבמרכז רומא. הפחד לא מת איתו. גם לא הסקרנות המדעית שברונו ייצג. שניהם ליוו את האנושות במרוצת 400 השנים הבאות, ובמידה רבה גם גרמו לכך שכל פסיעה בדרך אל הבנת החלל והנעשה בו היתה מלווה בשאלה: האם יש שם מישהו הדומה לנו?

ברונו, מצדו, מת כשהוא בטוח שהתשובה חיובית. הוא מעולם לא ראה עדות לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, אבל הסיק את קיומם באופן לוגי. כמה עשרות שנים קודם ל כן הציע חוקר אחר, ניקולאוס קופרניקוס, שהשמש אינה סובבת סביב הארץ אלא להפך, הארץ וכוכבים אחרים נעים סביב השמש. הכנסייה היתה נתונה אז בעידן של ליברליות יחסית וכמעט לא טרחה להתקומם, מה גם שהמו"ל, אנדריאס אוסיאנדר, השכיל לכתוב בהקדמתו ש"ההיפותזה בדבר נייחותה של השמש נועדה רק לפשט את החישובים האסטרונומיים", וחזר והדגיש בדרכים שונות שהארץ היתה ונשארה מרכזו הרוחני של היקום ומושא בלעדי לתשומת לבו של האל.

על קביעה זו בדיוק ערער ברונו. בעקבות ההיפותזה של קופרניקוס, התבססה בקהילה המדעית הזעירה התפישה הגורסת שלא זו בלבד שהארץ וכוכבים אחרים נעים סביב השמש, אלא שמערכת השמש אינה יחידה ביקום. כוכבי השבת, למשל, טען ברונו, אינם אלא שמשות. מדוע אפוא לא להניח שסביבם נעים כוכבי לכת אחדים, הדומים לכדור הארץ? ואם זהו המצב, רבים הסיכויים ששוררים שם תנאים – מים, אור, צמחייה וכיוצא באלה – שאפשרו את היווצרם של חיים תבוניים.

הרעיון שחיים תבוניים אכן קיימים בעולמות אחרים לא היה בגדר חידוש. רבים וטובים קדמו לברונו בכך, ביניהם המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, לוקרטיוס, ששאל באחת מיצירותיו (תרגום: שלמה דיקמן):

"התוכל לפקפק עוד כי במקומות אחר ים קיימים עולמות כארצנו? זרע אנוש כזרענו, חיות כחיות אשר לנו?"

והוא גם מסביר את הסיבה להנחה זו: "לא תמצא בכללו של הטבע טופס אחד ויחיד שיצמח לבדד במינהו"
אולם, איש מכל ההוגים והמשוררים שהעלה את אפשרות קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ לא העז להסיק מכך את המסקנה שברונו דאג להפיץ בראש חוצות: אם אכן קיימים יצורים תבוניים במערכות כוכבים אחרות, האם יעלה על הדעת שאלוהים מנע מהם את חסד ההתגלות? ובמקרה כזה, האם אפשר להתחמק מן הקביעה שהתגלותו של ישו לבני האדם לא היתה אירוע כה חסר תקדים וייחודי לעולמנו?

גליו של ההלם ששלח ברונו במערכת הדתית התקיימו עד סוף המאה ה-.17 הם גרמו לכנסייה לשקול מחדש את עמדתה הליברלית ולשנות את גישתה לתורה הקופרניקאית כולה. בשנת 1633 נכפה על חוקר אחר, גלילאו גליליי להצהיר כי הוא "מכחיש, מגדף ומתעב" את תורת קופרניקוס. כ-30 שנה אחר כך הכניס האפיפיור אלכסנדר השביעי לרשימת הספרים האסורים לקריאה את "כל הספרים הגורסים שהארץ נעה סביב השמש".

ביקור ברוזוול

כל צעדי המנע לא עזרו, כידוע. הרעיון בדבר קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ הוסיף להתקיים מכוחם של שני הדחפים – החשש והסקרנות. יצורי חלל שימשו לצורכי ביקורת חברתית ביצירותיהם של פילוסופים כוולטייר, בידרו את קוראיהם של ספרי מדע בדיוני ופרנסו גם תמהונים ומדענים בחסד עצמם כמו אריך פון דניקן, שניסה לייחס תופעות בלתי מובנות בגאוגרפיה ובהיסטוריה של כדור הארץ לביקוריהם של יצורים תבוניים בעבר הרחוק.

לפעמים יצאו העניינים משליטה, כמו למשל ב-30 באוקטובר ,'38 היום שבו שידר השחקן אורסון וויילס תסכית רדיו, שהתבסס על ספרו של ה.ג. וויילס "מלחמת העולמות". בין היתר, שולבו בתסכית מבזקי חדשות מבוימים על אודות פלישת אנשי מאדים לניו ג'רזי. השילוב בין כשרונותיהם של שני הוויילסים, הכותב והמבצע, היה כה משכנע, שאנשים רבים נטשו את בתיהם וברחו אחוזי פאניקה אל מקומות מסתור.

יצורים תבוניים מן החלל, "חוצנים", כפי שכונו בעברית, הפכו למייצגים העיקריים של ההוויה שמחוץ לכדור הארץ. קשה להסביר לקורא עיתונים ממוצע את ההבדל בין מטאוריט לאסטרואיד ובין ננס לבן לחור שחור, אך קל לגרום לו לדמיין יצו ר תבוני שונה מאיתנו ובה בעת דומה, ידידותי או עוין, מקסים או דוחה, הכל לפי ציפיותיו ולפי עמדותיו של המתבונן.

סקרים שנערכו בשנות החמישים והשישים של המאה ה-20 העלו שכ-70 אחוז מן הנשאלים האמינו בקיומם של יצורים תבוניים בכוכבים אחרים, וקצת יותר ממחציתם היו משוכנעים שמשלחות של יצורים כאלה ביקרו ועדיין מבקרות על פני האדמה. לכאורה, נמצאו לכך גם ראיות: מעגלים מסתוריים שנקצרו בשדות חיטה, טלאי עפר חרוכים, חפירות עמוקות שנוצרו בן לילה, חיות מתות ובני אדם שנעלמו וחזרו בלי שזכרו מה אירע להם.

במקרים אחדים השאירו מאחוריהם האורחים מן החלל תעלומות מורכבות עוד יותר. הידועה שבהן נולדה בלילה שבין ה-4 ל-5 ביולי '47 בקרבת העיירה רוזוול שבמדינת ניו מקסיקו, ארצות הברית. כמה מתושבי העיירה הבחינו בעצם זוהר שהתרסק במרחק לא גדול מבתיהם. הם מיהרו לשם ומצאו לטענתם שברים של כלי טיס בנוי ממתכת בלתי מזוהה ומספר גופות מוזרות למראה: קטנות קומה, בעלות ראשים דמויי דלעת ועיניים עגולות כמטבעות.

יחידה של חיל האוויר האמריקאי הגיעה למקום, סגרה את השטח בפני סקרנים ואספה את השברים ואת הגופות. שלושה ימים אחר כ ך פרסם דובר הבסיס השוכן ליד העיירה כי "צלחת מעופפת נמצאה ליד רוזוול", ואף ציין ששרידיה הוטסו למטה החיל. יום אחר כך פרסם חיל האוויר שמקור הידיעה בטעות והמדובר בחלקים שנשרו מכדור פורח שביצע מדידות מטאורולוגיות. במקביל נאסר על נציגי החיל לשוחח על הנושא בטענה שהכדור נטל חלק בניסוי סודי.

לקראת סוף המאה ה-20 היו מרבית המעורבים בתקרית בני 70 שנה ויותר. חלקם חשו משוחררים מחובת הסודיות והחלו לפרסם פרטים על אודות המקרה. לידיה של העיתונות התגלגל סרט שצולם לכאורה במהלך נתיחה שלאחר המוות שבוצעה באחת הגופות. הסרט נתגלה עד מהרה כבדותה, אך העדויות שעסקו בשברי מתכת מוזרה ובגוויות קטנות קומה הלכו והצטברו מכיוונים שונים. המשכנעת שבהן היא זו של קולונל בחיל האוויר, פיליפ קורסו, שפרסם בשנת '97 ספר בשם "היום שלאחר רוזוול". הוא סיפר שראה במו עיניו את גופתו של אחד החוצנים, ואף שירת ביחידה שתפקידה היה לפענח את הטכנולוגיה שנמצאה בספינת החלל המרוסקת ולנסות לשלבה
במחקר המדעי בארצות הברית. לדבריו, זו הסיבה שארצות הברית הצליחה בשנות החמישים והשישים לפתח במהירות יחסית אמצעים לראיית לילה על בסיס חום, סיבים אופטיים, מעגלים מודפסים ועוד.

ההטעיה הגדולה של הטבע

פרשות כמו זו שאירעה ליד רוזוול משכנעות ואפילו משלהבות את הקהל הרחב, אך לא את המדענים. חלקם נוטים לעקוף את שאלת קיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ וחלקם מעדיפים לקיים בנושא זה פעילות פסיבית בלבד, כמו שידורי רדיו אל החלל בתקווה שתרבות תבונית כלשהי תקלוט אותם, או התחקות באמצעים רדיו-טלסקופיים אחרי אותות המגיעים מן החלל.

ספר שראה אור בשנת ,1999"מסע אל התבונה" מאת האסטרופיזיקאי פרופ' חגי נצר וסופר המדע עמי בן-בסט, מקונן על התפקיד המינורי שבחר המדע למלא בתחום זה. לאחר ניתוח שיטתי של הסיכוי (הממשי, לדעת הכותבים) לקיומם של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, וסקירה של המאמץ (המועט יחסית) שנעשה בכיוון זה על ידי הקהילה המדעית, מסכמים נצר ובן-בסט: "הגישה המדעית לחקר אותן תופעות קשה להגדרה. בעשרות השנים האחרונות הולך ודועך המחקר בתחום הזה, לפחות המחקר הגלוי. כמעט לא מתקיימות בדיקות נסיוניות של דיווחים על עב"מים, בוודאי לא על ידי חוקרים ממוסדות אקדמיים ידועים. בקהילה המדעית בעולם קיים רוב גדול לאלה הסבורים כי חיים בעולמות אחרים אפשריים בהחלט. מדוע לא עושים אותם החוקרים צעד אחד נוסף, ובודקים בצורה יסודית את ההשלכות המשתמעות מאותה הנחה מקובלת אשר לפיה נערכו או אולי נערכים ברחבי הגלקסיה מסעות בינכוכביים של יצורים תבוניים?".

צעד כזה דווקא נעשה, ואפילו במרחק כמה חדרים מחדרו של פרופ' נצר, בבניין קפלון שבאוניברסיטת תל-אביב. פרופ' צבי מזא"ה מתעמק באמצעות תצפיות בפן האסטרונומי של שאלת החיים התבוניים ביקום. התנאים שבהם עשויים חיים כאלה להתקיים ברורים: "כשחם מדי, המולקולות מתפרקות, וכשקר – הכימיה ביניהן אינה פועלת או פועלת באיטיות רבה מדי. אם נלך צעד אחד נוסף ונניח כי ליצירת חיים דרושים מים במצב נוזלי, אזי הסביבה הנחוצה היא כזו ששוררת בה טמפרטורה שבין
אפס למאה מעלות צלסיוס".

היכן ביקום ניתן למצוא סביבה כזו?

"בקירבה לשמש, כמובן. לא בהכרח השמש שלנו, אלא כל כוכב הפולט אנרגיה בדומה לה. בגלקסיה שלנו לבדה מצויות כמאה מיליארד שמשות. כל ארבעת אלפי הכוכבים שנראים בלילה חשוך, למעט אחד או שניים, הם שמשות. זו ההטעיה הגדולה ביותר של הטבע: כוכבי השבת, השמשות, נראים כמו כוכבי הלכת, שבתאי למשל. הטמפרטורה על כוכבי השבת הללו מגיעה לכדי אלפי מעלות צלסיוס, ולכן אין סיכוי למצוא עליהם חיים. בחלל שסביבם גם כן אין סיכוי, בגלל הקור. לכן נשאר לחפש כוכב לכת שחג סביב שמש כזו ושוררת בו הטמפרטורה המתאימה לקיום חיים".

ריקוד בחלל

נקודת המוצא של מזא"ה היא אפוא בדיוק זו שהביאה על ג'ורדאנו ברונו את קיצו המר 400 שנים קודם לכן: הוא בודק שמשות בגלקסיה שלנו ובגלקסיות אחרות ומנסה לזהות אם קיימים סביבן כוכבי לכת. "גילוי של כוכב לכת מסביב לשמש אחרת הוא בעיה טכנית קשה. כדי להמחיש זאת, נניח שאנו עומדים בראש מגדל עזריאלי ובאופן כלשהו מתגברים על עקמומיות כדור הארץ כך שנראה את קצהו של מגדל אייפל, שבראשו נדלק זרקור של אלפיים ואט. אלא שלא הזרקור הוא המעניין אותנו אלא דווקא גחלילית קטנה שחגה סביבו. ברור שהדבר קשה, גם בשל המרחק וגם בשל עוצמת האור של הזרקור.

"מסיבה זו לא הצליחו אסטרונומים לזהות כוכבי לכת סביב שמשות במשך שנים רבות, עד שבשנות השמונים של המאה ה-20 התפתחה טכנולוגיה שאיפשרה לגלות כוכבי לכת בצורה עקיפה: כל כוכב לכת החג סביב שמש מפעיל עליה מידה כזו או אחרת של כוח כבידה הגורם גם לשמש לנוע מעט. כך מבצעים השמש וכוכב הלכת שלה מעין ריקוד בחלל, כשהכבידה ההדדית ממלאת את מקומה של החזקת הידיים. מטבע הדברים, טווח התנועה של השמש, בעלת המאסה הכבדה, קטן בהרבה מתנועתו של הכוכב, אך בכל מקרה בו נצפית תנועה קטנה ומ חזורית של שמש, אפשר להניח שקיים בסביבתה גם כוכב לכת".

בתחילת שנות התשעים היה מזא"ה חבר בצוות מחקר שמרכזו נמצא באוניברסיטת הרווארד ואשר מצא את המועמד הראשון בהיסטוריה להוות כוכב לכת הנע סביב שמש רחוקה. אולם עוד בטרם נקבע סופית אם המדובר אכן בכוכב לכת (העניין נמצא בבדיקה עד היום), גילה צוות אחר, שוויצרי, כי כוכב השבת פגאסוס (הסוס המעופף) ,51 הנמצא במרחק של כ-30 שנות אור מכדור הארץ, נע בחלל במעגל, במחזוריות של ארבעה ימים. מכאן נקבע, בדרך של היקש, כי נמצא בסביבתו כוכב לכת. שלושה חודשים לאחר מכן גילה צוות אמריקאי אחר תופעה דומה בכוכב וירג'יניס (קבוצת בתולה) 70 ובכוכב מס' 47 בקבוצת אורסה מז'וריס (הדובה הגדולה).

צורות חיים שלא עולות בדעתנו

איך נראים החיים באותם כוכבים שבהם אפשר להניח את קיומם? הדבר תלוי במידה רבה בסביבה. יש להניח שכמה מאפיינים, כמו אברי ראייה, שמיעה, תזונה ורבייה, יהיו משותפים לכל צורות החיים, אבל מיקומם ועיצובם לא יהיה בהכרח דומה לאלה המוכרים לנו. לצורך המחשה נדמה שני כוכבי לכת שאת דבר קיומם ניתן להקיש מתנועתו של כוכב שבת כלשהו. האחד קטן יחסית והאחר גדול מאוד.

בכוכב הקטן עומד כוח הכבידה על כעשירית מזה הקיים בכדור הארץ. במשך מרבית שעות היום הכוכב מסתתר מאחרי אחיו הענק, ולכן שורר בו אור של ממש רק בעת זריחתה ושקיעתה של השמש המקומית, כוכב השבת. בשאר שעות היום השמים כהים והקור רב. אם בכך לא די, הרי כוח הכבידה הקלוש הקיים על גבי הכוכב הקטן גורם לכך שגזים אינם "נצמדים" אליו והאוויר דליל. צורות החיים על הכוכב הסתגלו מן הסתם לתנאי החיים הללו. הם צומחים לגובה, מגדלים אברי התכרבלות להגנה מפני הצינה ופיתחו עיניים גדולות ורגישות כדי לראות באפלולית. באטמוספירה הדלילה אין תועלת רבה בריאות, והם נושמים באמצעות מערכת מסועפת של זימים. הצמחיה גם היא שונה, כנראה. באור השמש המועט, הכלורופיל המוכר לנו א ינו יכול לבצע כראוי את תהליך הפוטוסינתזה, ואת מקומו תופס כלורופיל מסוג אחר, הצובע את הצמחים בסגול.

בכוכב הגדול המצב שונה לגמרי. הכבידה חזקה פי עשרה מזו שבכדור הארץ, והיא "מהדקת" את האוויר, המים, הצמחיה ובעלי החיים אל פני הכוכב. כתוצאה מכך, האטמוספירה דחוסה ומחניקה והקרקע ספוגת מים ובוצית. בתנאים כאלה, של אטמוספירה מעורפלת תמיד, אין טעם לפתח חוש ראייה והיצורים החיים על פני הכוכב הגדול מתמצאים בסביבה באמצעות קליטת הדים של גלי קול, כמו העטלפים שעל כדור הארץ. הלחץ העצום גורם להם להיות שטוחים וארוזים בשריון. תנועתם איטית מאוד, למנוע התחממות יתר, והם מצוידים בגפיים דמויי משוטים, כדי להתקדם במרחבים הבוציים. פה דמוי חריץ מאפשר להם לגרוף את הקרקע הלחה ולסנן ממנה את המיקרואורגניזמים הראויים לאכילה.

עם כל הכבוד לדמיון היוצר שהושקע בספקולציות הללו, תקפותן המדעית והלוגית מפוקפקת. כל עוד ננסה לתאר את צורות החיים בעולמות אחרים על פי הידוע לנו מן המצוי על פני כדור הארץ, קיים סיכוי סביר שנחמיץ צורות חיים אחרות, שלא עלו בדעתנו. כשאנו מתארים את קיומם של "חיים" אנו משתמשים במבחנים הקיימים על פני כדור הארץ, לפיהם ישות חיה היא זו המשתמשת באנרגיה בצורה סדירה, יש לגופה גבולות ברורים והיא מסוגלת להתרבות. אפילו על פני כדור הארץ ההגדרה אינה תקפה בכל המקרים: לשלהבת של נר יש גבולות, היא צורכת אנרגיה ומסוגלת להתרבות. האם היא ישות חיה? לפרד, לעומת זאת, תוצר הכלאה של חמור וסוסה, אין
יכולת להתרבות. האם אינו חי?

שמץ מאפשרויות החיים שלא עלו בדעתנו נשלח אלינו מדי פעם בצורת שבבים של סיליקון (צורן) שנמצאו על גבי אסטרואידים כשהם מרוכבים אל יסודות אחרים, ויוצרים חומרים המסוגלים לשרוד ואפילו לשגשג בריק ובקרינה הקטלנית שבחלל. מדוע לא להניח שבפינה כלשהי של היקום, לאו דווקא על כוכב לכת הקרוב לשמש כלשהי, משגשגת מושבה של יצורי סיליקון ומקיימת חיים תבוניים? מדוע לא להניח שחוצנים יכולים להיות עשויים מגזים (אחד מחומרי הבנייה הנפוצים ביותר ביקום) ולהתקיים בסביבתנו ואפילו לחלוף דרך גופינו?

ציוויליזציות בוגרות משלנו

ההנחה העומדת בבסיסו של מודל הכוכב הגדול והכוכב הקטן כאילו הסביבה מעצבת את צורות החיים, גם היא מורשת של החיים על פני כדור הארץ. אין כל סיבה שלא להניח כי לסביבות אחרות אין השפעה כזו על דייריהן או שציוויליזציה מפותחת יותר משלנו הצליחה לעצב את עצמה באופן בלתי תלוי בתנאי הסביבה.

"היות שהשמש שלנו היא בת חמישה מיליארד שנים, וביקום קיימות שמשות מבוגרות הרבה יותר, ייתכן שהציוויליזציות שם, אם יש כאלה, בוגרות בהרבה משלנו", משער פרופ' מזא"ה. "אם נביט במה שקרה לטכנולוגיה על פני כדור הארץ במאה השנים האחרונות, אפשר רק לנחש מה השיגה ציווליזציה שמבוגרת במאה אלף שנה מאיתנו, ומאה אלף שנה הם הרף עיין מבחינה אסטרונומית".

צבי מזא"ה מודע לגמרי למגבלות שבהן נתונות תצפיותיו ולמגבלותיה של האסטרונומיה בכלל: "הרבה מדענים ניסו את כוחם בבניית תאוריות בדבר אופיה ודרך התהוותה של מערכת כוכבי הלכת שלנו. לפני גילויים של כוכבי הלכת החדשים עמדה לפניהם רק דוגמה אחת – מערכת השמש שלנו. הגילויים החדשים פותחים פתח לתפיסות חדשות. הדבר דומה למי שגר כל חייו בחדר סגור ויש לו עציץ שעל פיו הוא מפתח תאוריה ב וטנית. אם יפתח את החלון כדי חרך, ההבנה הבוטנית שלו תשתנה לגמרי. וזה בעצם מה שעושים האסטרונומים, פותחים חור קטן בחלון האפל ומנסים לקלוט דרכו כמה שיותר על העולם".

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן