ידענים: טכנולוגית מיחשוב

מאת 10 בדצמבר 2011 2 תגובות

כך עולה מפסקי דין מהתקופה האחרונה שנדונו במסגרת כנס אקדמי בביה"ס למשפטים של המכללה למינהל. השר מיכאל איתן: "היום מעמדם של המתווכים הופך להיות קריטי כדי לאפשר זרימה חופשית של מידע"

משתתפי הכנס "אחריות גורמי הבינים להפרת זכויות קניין רוחני" שהתקיים במכללה למינהל, 1 בדצמבר 2011

משתתפי הכנס "אחריות גורמי הבינים להפרת זכויות קניין רוחני" שהתקיים במכללה למינהל, 1 בדצמבר 2011. מימין: השר מיכאל איתן, ד"ר אורת פישמן אפורי - מרצה בבי"ס למשפטים ע"ש שטריקס במסלול האקדמי של המכללה למנהל, פרופ' יורם רבין - דיקן בית הספר למשפטים ע"ש שטריקס במסלול האקדמי של המכללה למינהל

אחת התופעות הנפוצות באינטרנט היא העתקה של כתבות שלמות מאתרי חדשות לפורומים כדוגמת רוטר או כתגובות לכתבות באתרים אחרים. נראה שאנשים רבים לא סומכים על כך שאם הם מעלים קישור, אנשים ייכנסו ויקראו אותו.

הבעיה היא שבעלי האתרים סובלים כאשר חומר שלהם עולה באתרים אחרים ומישהו אחר זוכה מההפקר בחומר איכותי, ומפרסם לצידו מודעות, בעוד שהוא גוזל תנועה מאתר אחר. זו הסיבה שביקשתי מאתר רוטר להסיר העתקות שלמות של כתבות באתר "הידען", ומהכותבים הקבועים שם, להסתפק בציטוט וקישור.

אמנם האתר לא אחראי על מה שמעלים גולשיו, אבל בכל זאת כאתר מכובד הוא משתף פעולה. מסתבר שבעל האתר לא צריך להפעיל מנגנון יקר כדי לעקוב אחר הפרות זכויות יוצרים ותחת זאת מספיק שמישהו מעיר לו על כך, כדי להוריד את הקישור, לא צריך להפוך את האתר לעבריין.

באוגוסט השנה, זוכה אתר רוטר בתביעה שהגישו בעלי זכויות יוצרים על סרטים, שכעסו על כך שפורומים באתר מפנים לאתרי הורדות סרטים ומוזיקה ובכך תורמים להפרת זכויות היוצרים.

שופט בית המשפט המחוזי מרכז, פרופ' עופר גרוסקופף דחה את התביעה של אלי"ס – אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות וסוללה של חברות סרטים, שדרשו כי תינתן אחריות בעל פורום ללינקים המפנים לאתרים מפרי זכויות יוצרים. אתר משרד עורכי הדין דרורי – וירז'נסקי – אורלנד, המספר על פסק הדין מסביר: "במסגרת הפורומים בתשלום שמקיימת רוטר.נט מוצבים באופן תדיר קישורים לאתרים בהם מצויים עותקים מפרים של יצירות שבבעלות התובעות. קצפן של התובעות יוצא במיוחד נגד שניים מהפורומים בתשלום, בהם מתרכזים לטענתן הקישורים לאתרים מפרים בתחום הסרטים: פורומים המכונים 'הורדות' ו'סרטים וטלוויזיה'".
מסתבר שניתן לדרוש אחריות כזו, לפי פסק הדין אם הוכחו שלושת התנאים המצטברים: קיומה בפועל של הפרה ישירה, מודעותו של גורם הביניים לביצועה של ההפרה הישירה, קיומה של תרומה ממשית ומשמעותית לביצוע ההפרה.
לסיכום הכלל הוא שבעל אתר אינו נושא באחריות להפרה תורמת בגין הימצאות קישור לאתר מפר בפורומים המתנהלים באתר, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על הימצאות הקישור, והוא לא פעל במהירות הראויה להסרתו.

בית הספר למשפטים של המכללה למינהל ערך בשבוע שעבר ערב עיון אחריות גורמי-ביניים להפרת זכויות קניין רוחני באינטרנט בהשתתפות:
ד"ר אורית פישמן אפורי מבית הספר למשפטים ע"ש חיים שטריקס, המסלול האקדמי המכללה למינהל; השר מיכאל איתן, השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי לציבור; השופט פרופ' עופר גרוסקופף מבית המשפט המחוזי מרכז; פרופ' ניבה אלקין-קורן, דיקאן הפקולטה למשפטים וראש המרכז למשפט וטכנולוגיה, אוניברסיטת חיפה; ד"ר ישע סיון, ראש התכנית לניהול מערכות מידע, המכללה האקדמית תל אביב-יפו, חבר הנהלת איגוד האינטרנט הישראלי.

להלן תקציר דבריהם של המרצים בערב זה.

ד"ר אורית פישמן אפורי "האם העובדה שהם צוואר בקבוק מצדיקה כדי להטיל עליהם את החבות המשפטית, ומה המדיניות לגבי שומרי סף בענייני זכויות יוצרים? לעיתים קרובות, אנשי הביניים הם כיס עמוק ולכן מוצדק להטיל עליהם יכולת משפטית כי יש להם יכולת לשלם. אם נטיל חבות משפטית רחבה מדי על שומרי הסף הדבר יזיק לציבור הרחב."
"פסק דין מלפני שבוע בארה"ב קבע כי ספק השירות לא צריך להיות המנטר. עם זאת, בקונגרס האמריקני נדונה הצעת חוק STOP ONLINE PIRACY ACT שמציעה חבויות מכבידות על מתווכי הרשת. כידוע כשאין חקיקה בית המשפט נכנס לפעולה. מטרתנו לדון בשאלה מנקודת מבט עליונה. האם עדיף חוק או עדיף שבית המשפט יסדיר או שאולי הפתרון יהיה טכנולוגי."

השר מיכאל איתן, המופקד על השירות הממשלתי לציבור: בהצעת חוק שבסופו של דבר נמשכה בחזרה על ידי משרד המשפטים, ושעסקה בהגנה על קניין רוחני מדובר על חובותיהם וזכויותיהם של הגורמים השלישיים ברשת לגבי תכנים שמישהו אחר שם באתר. התפיסה היא לא מהם זכויות הקניין הרוחני אלא מה עושים עם מצב חדש של זרימת המידע באינטרנט כתוצאה ממהפכה טכנולוגית ששינתה לחלוטין את הכללים, החוקים והאיזון. לדוגמה שאלת אחריות של ספק אינטרנט לתת IP למישהו שטוען ששמו הטוב נפגע והוא רוצה לנקוט באמצעים, היא מאותו סוג של שאלה על מה בעצם אחראי על העבירה שנעשתה, האם זה ספק האינטנרט, בעלי האתר, ספקי הטכנולוגיה עליו מבוסס האתר?
"עד כמה אנו כחברה מוכנים לפגוע בזרימת המידע ובחופש הביטוי על מנת להגן על האינטרסים של בעלי זכויות היוצרים שנקבעו לפני 100 שנה, שהגנו על אינטרסים כלכליים – צורך להעשרת הקניין הרוחני האנושי. אבל היום יש מודלים אחרים לגמרי. היום כאשר מעמדם של המתווכים הופך להיות קריטי ניתנת אפשרות לזרימה של מידע – איך יכולים לדון בזה על פי ההנחות של פעם?"
"קראתי את פסק הדין של השופט גרוסקופף. בואו נתייחס לאתר המקשר לאתרים מפרי זכויות יוצרים כמי שמכר ספרים בחצר האוניברסיטה. השאלה היא האם ראוי לעשות אנלוגיות כאלה ועל בסיסן לפתור את הבעיות המופיעות היום"
"התשובה לא ברורה. מצד אחד לא ברור מה יעשו בתי המשפט, למה המחוקק לא נכנס לפעולה ומנסה להבין את השינויים החברתיים והפוליטיים של מה שקורה כעת וינסה לקבוע חוקים חדשים. מצבים חדשים אבל מצד שני גם למחוקק עצמו קשה לאמוד מה מתרחש אל מול עיניו, ובינתיים הוא משתמש באנלוגיות מהעולם הישן עד שנוכל לעצב חוקים חדשים."
"חוויה שעברתי כשישבתי בכנסת כשהייתי יו"ר הוועדה הוועדה שדנה בחקיקה של חוק המסחר האלקטרוני שהכין משרד המשפטים – נוצרה התנגשות בתפיסה בינינו כחברי כנסת לבין משרד המשפטים. התוצאה היתה שמשכו את דבר החקיקה והשאירו את השטח ללא קונספציות חדשניות שיכולות לעצב שינויים מרחיקי לכת בתחום החקיקה."
"אחת השאלות שעולה בנושא ההפרות של הקניין הרוחני לגבי אותם גורמים מתווכים זה המנגנון של ההודעה וההסרה, האם הוא טוב או רע, אבל המנגנון בא בעצם לענות על המצב בו בעל האתר או מי שיש לו יכולת להשפיע מקבל הודעה על הפרה ואז צריך לבצע את ההסרה. יש פתרון לגבי העניין של הידיעה, אבל השאלה עד כמה המנגנון יעיל מבחינת זרימת המידע, האם לא מיצרים מנגנון שחוסם מידע בקלות רבה מדי? דוגמה – יוטיוב שנוטה להוריד סרטים חשודים מיד בהגעת ההודעה, אם החקירה תצטרך לחייב את בעל האתר לחקירה ודרישה האם זה בכלל ריאלי? האם יכול להיות שנטיל עליו אחריות שכאשר הוא יקבל בקשה להסרה הוא יסיר ולנטרית או שנטיל עליו חובה להסיר?"
"יש זכויות שנפרצות כגון פרטיות וניצול הטכנולוגיה על ידי המדינה ואחת הדוגמאות שאותי מקוממות זה המאגר הביומטרי שאותו עומדים להקים שמצטרף למאגר נתוני התקשורת ולמאגרים נוספים. יכול להיות שהעולם יקבל את הדברים הללו ברמה הנורמטיבית ונקבל עולם שבו ארוול זו בדיחה לעומת המצב שנגיע אליו. מצד שני אנחנו נמצאים במקומות שבהם יש שימוש רב מאוד במגבלות על זרימת המידע וחלק מזה הוא בתחום הקניין הרוחני. המחוקק נמצא בפני שוקת שבורה ולא יודע מה הפתרון".
השופט גרוסקופף: "ישנה חלוקת תפקידים בין בתי המשפט למחוקק: כשבית משפט נתקל במצב חדש, הדרך המרכזית שלו להתמודד זו דרך אבולוציונית. הוא מחפש מקרים שנראים לו דומים ומנסה ללמוד מהם. כשניסחתי בפסק הדין של אלי"ס הייתי צריך למצוא איך אני מנתח את המצב. המודל שפותח כמה חודשים לפני כן בפסק דין של האוניברסיטה העברית נגד שוקן – בית המשפט העליון שדן בסוגיה בעל קניין פיזי להפרות של קניין רוחני המתבצעות בשטחו. לקחתי את המובן לאינטרנט."
"יש לזה מגבלה אחת בולטת – בית המשפט לא יודע לעשות קפיצות דרך. הוא יודע לקחת מודל מוכר ויודע ליישם בהקשרים חדשים. לוקח לו הרבה זמן לפתח מודלים חדשים. ופה יכולה להיות התרומה של המחוקק – המחוקק יכול ליצור את קפיצות הדרך."
"המצב שבו זה נעשה הוא באמצעות חוק להגנת מעגלים משולבים מ-1999. החוק קובע פתרון ביניים בין פטנטים לבין זכויות יוצרים לגבי שבבים. לבתי המשפט היה קשה מאוד לפתח מודל דומה באופן עצמאי. המקום בו אני חושב שהמחוקק נכשל הוא בתחום של תוכנות מחשב. בסוף שנות השמונים, החליטו שזה כמו ספר. זה לא דומה לספר ולא מעורר את אותן בעיות אבל הם הכילו את זכויות היוצרים בספרים לתוכנות והתוצאה – ההגנה על תוכנות לא אופטימלית."
"בנושא הזה, הנושא של אחריות גורמי ביניים, זו אחת השאלות הכי חשובות והכי חדשניות שאנחנו נתקלים בה. לא כל כך ברור למה, אלו נושאים שלא הוסדרו בצורה טובה במשפט. אני נתקלתי בזה בשלושה הקשרים שיפוטיים שונים שמעלים בעיות שונות. פסק דין המכרז של המדינה, שדן בשאלה מהי האחריות של אתר שמקיים מכירות פומביות כלפי הצרכנים המשתמשים בשרותים שלו. יש ספק סופי, ספק הסחורה וישנו גורם הביניים – מה מידת האחריות שמטילים עליו? פסק דין שני – דיזנהויז שעסק בסוכנויות הנסיעות. עד כמה סוכנות הנסיעות אחראית כלפי הלקוחות שלה כלפי פגמים שיש בשרותים. ופסק הדין השלישי – של אלי"ס נגד רוטר. למרות שהנושאים שונים ויש ביניהם הבדלים חשובים יש ביניהם קווים משותפים. הבעיות הבסיסיות הן פחות או יותר אותן בעיות שמקבלות טיפול שונה."

"הנושא הראשון שמתעורר בכל המצבים – עד כמה מטילים אחריות על גורם הביניים על מעשים של אחר. הדילמה נעה בין שני קטבים המייצגים מטרות רצויות. הקוטב האחד הוא הרצון שלנו ליצור גורם אכיפה אפקטיבי, להשתמש בגורם הביניים כסוכן אכיפה אפקטיבי. במקרה של אלי"ס – מי יתבע את אותם הילדים המורידים סרטים? גם הגורם המבצע את ההפרה בעצמו הוא קטן וקשה להגיע אליו. גורם הביניים – האתר שבו מציבים את הפוסטים הוא גורם משמעותי, אליו קל להגיע, דרכו אפשר להשיג הרתעה או אכיפה של זכויות יוצרים בצורה יותר אפקטיבית."
"אבל מול התועלת יש נזק מאוד ברור – הצינון של פעילות גורמי הביניים. לגורמי הביניים יש חשיבות כלכלית מאוד גדולה. ברגע שמטילים אחריות אנחנו מייקרים את השרות, או לפעמים מוציאים את גורמי הביניים מהשוק. צריכים מצד אחד לאכוף, ומצד שני לא לצנן את הפעילות של גורמי הביניים."
"אין פתרון כללי. במקרה של קניין רוחני באינטרנט, לפחות לשיטתי, הדילמה הזו פחות קשה מאשר במקרים אחרים. יש מספר סיבות טובות שלא להטיל אחריות על גורמי הביניים במקרה הזה. סיבה אחת טובה, אני לא בטוח שהוא גורם אכיפה יעיל יותר מאשר בעלי זכויות היוצרים עצמם. נכון שזה מבזר את האחריות. בסופו של דבר גם בעלי זכויות היוצרים יכולים להתאגד ולהקים גופים חזקים. הדבר השני – יש עלות נוספת מעבר לעלות הכלכלית בהטלת האחריות – עלות של פגיעה בחופש הביטוי של המשתמשים באינטרנט. ברגע שבעל האתר צריך לפקח – יש התערבות שלו, צריך להקפיד יותר על מה שנעשה, יש סוג של צנזורה."
"שיקול שלישי לחשיבות של גורמי הביניים באינטרנט: הם הגורם המרכזי שמאפשר למערכת הזו לעבוד. יש אינסוף מידע, יש משתמשים שרוצים להגיע למידע והדרך שלהם לסנן את המידע היא תמיד לעבור דרך גורמי ביניים. התפקיד קריטי שאם נמנע את הפעילות שלהם אנחנו עלולים לשפוך את המים עם התינוק. הסיבה הרביעית לא להתערב – אנחנו לא יודעים באמת לאן הדבר הזה הולך, לאן האינטרנט הולך להגיע, מה יהיה חשוב ומה לא, איזה מודלים יתפתחו בו. אם נטיל אחריות, אנחנו מכוונים את הפעילות בצורה מאוד לא רצויה."
"סוג שני של בעיות – עד כמה אנחנו מאפשרים לגורם הביניים לעצב את טיב הפעילות שלו. עד כמה מאפשרים לגורם הביניים לעצב את המודל העסקי שלו. עד כמה יכול בעל אתר להציב מודעות באתר, ולהסיר מעלי כל אחריות, בזה שאכתוב בתקנון שאני לא נושא בתחרות והם צריכים להקפיד על דיני זכויות היוצרים וחוקי לשון הרע. עד כמה הוא יכול לפתור את עצמו אם אפעל בנוהל הודעה והסרה. נוהל זה לא סיפק את אלי"ס, שרוצים שהוא יהיה יותר אקטיבי.
"מותר לעוסק להגדיר מה הוא עושה ומה לא. יש לכל עוסק זכות לבחור את המודל העסקי שבו הוא פועל. לנקודת המוצא צריכים להיות שני סייגים – אתה צריך להיבחן לא לפי מה שאתה מצהיר אלא לפי מה שאתה עושה. המבחן האמיתי זה לא מה שאתה מצהיר אלא מה שאתה נותן בפועל. הסייג השני אומר – יש מודלים עסקיים שהם פסולים, כי הם מנצלים הטיות קוגניטיביות – דוגמה מאוד פשוטה היא המודל שיווק הפירמידה."
"אותו דבר כאשר אדם בונה מודל עסקי שבנוי כל כולו על הפרה של זכויות יוצרים, וזה ההסבר שלי לסייג של הפורום הפסול בפסק הדין של אלי"ס. אם יש מצב שבו אתר אינטרנט מקיים פורום שכל הפעילות בו היא פעילות של זכויות יוצרים, אני רוצה לראות."
פרופ' ניבה אלקין-קורן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה: "מדברים על מתווכי מידע ולכן השאלה היא כיצד נתנהל בתחום קריטי במאה ה-21?
"בהחלטה של בית המשפט העליון בפרשת האוניברסיטה העברית נגד שוקן בית המשפט עושה סדר בנושא האחריות התורמת שחלה גם בתחום של בעלי זכויות היוצרים ולא רק של בעלי זכויות המקרקעין. ויוצר מסגרת נורמטיבית יעילה לדון בסוגיות של הטלת אחריות על גורמי ביניים בתחום המידע, להבדיל מהתחומים המסחריים האחרים. כאשר בית המשפט העליון מכיל את האחריות התורמת על גורמי הביניים זאת אומרת שנדרש איזון בין גמול ליוצר שהשקיע ביצירה והבטחת התמריצים ליצירות חדשות, לעומת זכויות המשתמשים והמגוון התרבותי. זו דוקטרינה שצריך להכיל בצמצום."
"גם בפסק הדין של האוניברסיטה העברית נגד שוקן דרש השופט שלושת תנאים מצטברים: קיומה בפועל של הפרה ישירה; ידיעתו של התורם על ההפרה הישירה שבוצעה (דרושה ידיעה בפועל אך לא ידיעה קונקרטית על כל עותק מפר) ותרומה משמעותית, ניכרת וממשית לביצוע ההפרה – סיוע, ייעוץ, פיתוחי, עידוד, ציווי, הרשאה, אישור."
"חסרה התייחסות לשימוש ההוגן. ההתייחסות הקיימת היא מאוד בעייתית. אומר בית המשפט: "גורם הביניים, עשוי להיות אחראי לפעולות הפרה הנעשות על ידי המשתמשים גם אם הם עצמם נהנים מהגנת השימוש ההוגן". מצד שני בית המשפט מציע לאפשר לגורם הביניים להנות מהגנת השימוש ההוגן. נקודה נוספת – המדובר בטענת הגנה שאינה מעניינת את עצם ההפרה – אף שכל אחד מהמשתמשים עושה מעשה המוגן על ידי החוק, הצירוף של כולם גורם לעבירה."
"קיימת תפיסה צרה של השימושים המותרים. שימושים מותרים לא נועדו רק לפתור זוטי דברים. השימושים המותרים נועדו להבטיח שימושים לתועלת הציבור, להבטיח שימושים חיוניים לשם הגשמת תכלית החוק. להבטיח שימושים שימנעו עקב עלויות עסק גבוהות, להבטיח איזון נאות בין זכויות היוצרים לחופש הביטוי, להבטיח מרחב נשימה ליוצרים. מכיוון שיותר ויותר מוצרים שקנינו כמוצר פיזי הופכים לשירותי ידע – יש צורך להבטיח גישה לצרכני מידע וזכויות צרכן מקוון."

"כשחושבים על ספק האינטרנט שיצטרך לשקול האם לאפשר פעילות או לא לאפשר פעילות במסגרת דוקטרינת האחריות התורמת כפי שנוסחה על ידי בית המשפט, צריך לדאוג להכלת התנאים – הידיעה תתגבש מעצם הגשת ההודעה, והשאלה של האחריות תיפול על שאלת המפר הישיר. האם יש מישהו שעושה דבר שהחוק אוסר עליו לעשות."
פרופ' אלקין-קורן מתייחסת גם להגנת שימוש הוגן לגורמי ביניים: "הגנת השימוש ההוגן לגורמי הביניים היא טעות משפטית, לא מתיישבת עם לשון החוק, גם הוראות החוק הן למי שמפר בפועל ולא למי שמסייע להפרה המתבצעת על ידי אחרים. פרק ד' העוסק בשימוש הוגן מתייחס להפרה ישירה. מתן הגנת שימוש הוגן לגורם מתווך לא תהיה אפקטיבית. השימוש ההוגן יהיה מוטה נגד שימוש מסחרי, האחריות של גורמי הביניים מתבססת על פעולות אסורות של אחרים."
אכיפה באמצעות גורמי ביניים
"האתגרים שאני רואה לאכיפה בעשור הנוכחי שלא היו קיימים בתחילת שנות התשעים כאשר בתי המשפט החלו לעסוק בסוגיה. מצד אחד נפלא שבית המשפט העליון סוף סוף קובע הלכה. בשנות התשעים התוודענו למות זכויות היוצרים. בשנות האלפיים – פרקטיקה של הודעה והסרה, בעשור השני אנו עדים לתחילת עידן האכיפה הממוחשבת – זיהוי הפרות ממוחשב."
"מנגנון ההודעה וההסרה המאפשר חסימה מיידית של תוכן יעיל, אומץ על ידנו בחקיקה הישראלית מאפשר הסרה ייעודית בלי לשקול את הזכות האמיתית של המשתמש להציג את התוכן. בעולם שבו רואים יותר ריכוזיות של ספקי תוכן, אי אפשר לפתור את הסוגיה כסוגיה של מה בכך, אם ספק האינטרנט מסיר עוד לפני ששקל האם השימוש הוא הוגן או לא, אנחנו עומדים בפני מצב שבו משתמש קצה לא יוכל לתבוע את ספק האינטרנט".
"הבעיה יותר חמורה במערכות האוטומטיות. יוטיוב מצטיידת ב-DNA הדיגיטלי של היצירות המוגנות, והמנועים שלה בודקים האם מישהו בכלל מתכוון להעלות את היצירה, ולא מאפשר אפילו להעלות. אנחנו מדברים על סינון מראש שנעשה באמצעות פילטרים בהעדר ביקורת שיפוטית והסכנות הן לחופש הביטוי, לצמצום השימוש ההוגן וגם לחופש העיסוק, ליכולת להעלות חומרים בכלל לסביבה הזו."
"בית הדין לצדק האירופי קבע כי אין להטיל חובה על ספק אינטרנט להתקין מסנן למניעת הורדות מפרות של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים. הדרישה להתקין מערכת יקרה ומורכבת עלולה לפגוע באופן לא מידתי בחופש העיסוק של ספק האינטנרט. התקנת מסנן עלולה לפגוע בזכויות המשתמשים לפרטיות ולחופש הביטוי."
"כשאנחנו גולשים ברשת החיבור של מידע על משתמש הקצה, שליטה בצינור ההפצה ושליטה בתוכן הוא חיבור שעלול להיות מאוד מסוכן ולכן בסביבה ריכוזית נדמה לי שמהיבט הצר של דיני הקניין הרוחני, האתגר הוא להשיב את השימוש ההוגן לדוקטרינת האחריות הכוללת באמצעות תיקון השגיאה שנפלה בבתי המשפט אבל גם ביצירת מנגנונים שיחייבו את הספקים לשקול האם ניתן לשקול האם קיים שימוש הוגן. לעודד פעילות מותרת ולמנוע אפקט מצנן, למנוע פגיעה בחופש הביטוי וחופש היצירה, לחייב ספקים לשקול האם קיים שימוש הוגן ולאפשר אותו, לחייב בעלי זכויות לשקול האם קיים שימוש הוגן בטרם הגשת התלונה. הטעות הקטנה-גדולה בפסק דין שוקן היא שלא ניתן להטיל אחריות על גורמי ביניים כאשר משתמש הקצה עושה שימוש הוגן."
ד"ר ישע סיוון: "המרחק בין המשפט והטכנולוגיה מאוד גדול. בטכנולוגיה יש הרבה אופציות שלא מנצלים מבחינה משפטית אבל המרחק עדיין קטן מזה שהגורם העסקי בארגון רוצה מהטכנולוגיה. לדוגמה לאחרונה אתמול הורה שופט בארה"ב לספקי ה-DNS לנתק מהרשת 600 אתרים שחיקו את אתר שאנל, וכן דרש מפייסבוק, גוגל, בינג ופלאס להסיר מיידית קישורים לאתרים אלה."
"אנחנו בעידן בו המוצרים הדיגיטליים הופכים להיות משמעותיים וחלק גדול מהכלכלה המודרנית היא כלכלה של מוצרים וירטואלים. מכאן המשמעות החזקה לשליטה על הידע הזה. השליטה בזכויות הקניין צריכה להיות הרבה יותר גדולה ממה שיש היום – מבחינתי אם המצאתי משהו, זה לכל החיים, לנצח, ככל שהמוצרים יהיו יותר ויותר חשובים אני צריך יותר תמריצים שאנשים ישבו וישפיעו עליהם. רואים את זה בחברות תרופות, שהכנסתן מתרופות אתיות יורדת כי אין להם הגנה כי "טבע" באה עליהם עם סוללות של עורכי דין. אף אחד לא מפתח תרופה למחלות יתומות."
"עד היום, עשרים ומשהו שנה לתוך אינטנרט ענק, אין לנו יכולת אמיתית לתשלומים זעירים (Micro Payments). למה זה לא קיים? יש מסכת שלמה של אינטרסים שמונעת את זה. הדבר הזה מתחבא, אנשים עוטפים אותו אבל האמת היא שהבנקים לא מוכנים לוותר על העמלות שלהם. הבנק העולמי יצא בדו"ח מתאים על ההשפעה של כלכלות וירטואליות על העולם. לכן אני אומר, לפני שאנחנו דנים באחריות גורמי הביניים צריך לשאול מה האחריות שלנו."
"יש מחויבות לתשתיות החוקיות והטכנולוגיות לאפשר ליוצרים לממש את הרצונות שלהם. נורא קל לשבת בהרווארד ולכתוב על חברה חופשית. יש לנו רצונות ומנגנונים טכנולוגים. אני חוקר הרבה שנים עולמות וירטואליים. מתוך העולמות הללו מגיעים דברים אחרים על רצונות של דברים דיגיטליים. שיר, סיפור, חוברת, אני היצרן, האמן, רוצה לתת לך את המוצר שלי לזמן מסוים בלבד, תשתמש בו מהיום חודש, אחרי חודש זה נעלם. אני רוצה לתת לך להשתמש בו אך ורק בקוארדינטות הללו של ראשון לציון."
"שנית, אפשר לקרוא את הספר הזה רק עם עוד חבר. זה קורה, היום יש חברה שנקראת IMVU שמורידה מוזיקה אך ורק אם אתם משמיעים אותה לשני חברים. אתה יכול לעשות שינויים מסוגים א' וב'. אתה גם מקבל את הזכות למכור את הספר פעם אחת אבל ההכנסה מתחלקת חצי חצי בין הסופר לבינך. מותר לך כחלק אינטגרלי מהרכש של הזכות לחלק ל-10 חברים אבל להם לא. מותר לקרוא את הספר רק בבוקר ובאור; יכולת לשנות אוטומטית את הספר מבלי שהקורא יוכל להתלונן, מותר לקחת את המוצר, לפרק אותו לחתיכות ולטפל בכל חתיכה באופן נפרד. זה העתיד, וכל דבר כזה יעלה סכום זעום – סנט, שניים, שלושה ,כי יהיה זרם של הכנסות. כשיש כזה מנגנון ניתן יהיה ליצור מודל פרימיום."

"כדי שהחזון יקרה, חסרים לנו כמה מנגנונים. הראשון מנגנון זיהוי. בלי זיהוי לא יהיה לנו כלום. בלי שנהיה מסוגלים לדעת ברמת ה–DNA מי זה שקורא. מנגנון נוסף הוא מנגנון מיקרו תשלומים אוניברסאלי. זה נושא לא פטור, במיוחד חוצה גבולות, נושא של הלבנת הון. מנגנון שלישי הוא AFFILIATION שמאפשר לנו לקנות את הספר ולמכור אותו הופך אותנו לAFFILIATE. מנגנון רביעי הוא יכולת לשלוט מה המשתמש מאחסן ב-CASHING, מה מותר לאחסן באופן זמני. עוד יש צורך לפתח DNA – בדיקת חתימות. היום יש חתימות על סרטים, מוזיקה, טקסט ויש חתימות גם על המרחק של טקסט מטקסט. מנגנון נוסף הוא מעקב אחרי היסטוריית רכישות. עוד מנגנון הוא מנגנון ה-TERM שנוכל להחליט באופן אוטומטי מה יקרה אחרי חודש, חודשיים וכו' ומה קורה לזכויות כשהסופר או כשהקונה מתים." מסכם סיוון.

2 תגובות ל “אחריות גורמי הביניים – אתרים ומנועי חיפוש – להפרת זכויות יוצרים: נכון לעכשיו, הכף נוטה לטובת האתרים”

  1. דודי

    אסור לתת לבתי המשפט ולממשלה שליטה על האינטרנט!
    האינטרנט הוא מגן חופש הביטוי אפילו יותר מהתקשורת
    וזרימת המידע בו חייבת להיות חופשית ונטולת כל אינטרסים!
    אם זמר מעוניין לשתף את יצירותיו רק כדי להרוויח כסף אז הוא איבד את משמעותו כזמר!
    זמר אמור לגרום לאנשים לשמוע את יצירותיו ולהזדהות איתן…
    בשביל כסף תמיד אפשר לעשות הופעות!

    אז כשורת סיכום אחרונה! הגיע הזמן שנלחם על כך שהאינטרנט יישאר מקום חופשי בישראל!

  2. נקודה

    לדעתי, אם לוקחים את העניין של זכויות יוצרים עד הסוף, אזי לאף אחד אין שום זכות ללמוד או להשתמש במשהו שהוא לא המציא בעצמו.
    אלא שמדובר בקשקוש של יוצרים שרוצים לעשות כסף מיצירתם ותו לא.
    נכון, זה מושחת לבוא ולעשות כסף על יצירתו של מישהו אחר. זה מושחת לבוא ולומר על יצירה של מישהו אחר שהיא שלך.
    אבל, זה לא מושחת לראות סרט שעשתה חברה הוליוודית ששחקניה בימאיה וצלמיה חיים בווילות יוקרה עם בריכה.
    לדעתי האינטרנט דווקא שומר על איזון. מי שמושחת ישאר מושחת.

הוספת תגובה

  • (will not be published)