ישראל מזניחה את תוכנית החלל האזרחית, שיש לה גם משמעות כלכלית
שני חוטים מקשרים בין אסון מעבורת החלל “קולומביה” והתרסקותו של לוויין הביון הישראלי “אופק 6”. לכאורה אין קשר בין פעילות אזרחית בחלל (טיסת אילן רמון והניסויים המדעיים שביצע) לבין תוכנית החלל הביטחונית של ישראל. רק לכאורה: החוטים הקושרים בין שני קצוות אלה של פעילות ישראל בחלל הם חזון וממון.
אין חולק על כך שההשקעה הנדרשת בהקמה ובעיצוב של תשתיות החלל של ישראל היא כבירה. הערכות שונות מדברות על 1.5 מיליארד דולר לפחות. כל הקשור בתוכניות חלל עולה כסף רב – הטכנולוגיות החדשניות, כוח האדם המיומן, וגם הכישלונות שבדרך. החזון הוא של מתי מעט, שהרחיקו לראות אל העתיד בראשית שנות ה-80 של המאה העשרים – אנשי מדע וטכנולוגיה, אנשי ביטחון ואקדמיה. הם אלה שהניחו את התשתית המדעית-הטכנולוגית שהפכה את ישראל ב-1988 לחברה השמינית במועדון היוקרתי של מדינות המסוגלות לבנות לוויין ולשגרו באופן עצמאי.
מאז שיגור הלוויין הראשון הצטרפו אליו לוויינים שונים – לווייני ביון, מחקר ותקשורת. עם שיגורו של אסטרונאוט ישראלי לחלל בשנת 2003 ישראל העלתה את הרף והכריזה קבל עם ועולם כי יש לה מחויבות עמוקה לפעילות בחלל. טיסתו של רמון הסתיימה בטרגדיה, אולם גילויי ההזדהות והאהדה מכל שכבות הציבור הראו כי הציבור הרחב תומך בנוכחות ישראל (וישראלי) בחלל. ניתן היה למנף רגשות אלה לתמיכה גם בפן הכלכלי של פעילות החלל הישראלית. למצער, התמיכה האדירה והזדהות הציבור עם פעילות ישראל בחלל לא נוצלה על ידי מקבלי ההחלטות לקידום פעילויות אזרחיות בחלל, ותקציבה של סוכנות החלל הישראלית נותר מצומק. בהצעת התקציב לשנת הכספים הבאה כמעט שלא נותר לו זכר. מובן שעם תקציב זעום לא ניתן לקיים פעילות חלל אזרחית אמיתית וגם השקעות בחינוך לחלל (כמנוף להעלאת הישגי תלמידים במדעים ומתמטיקה) אינן אפשריות.
כישלון השיגור של לוויין הביון “אופק 6″ זכה לתהודה עצומה בתקשורת ומומחים מתחרים ביניהם מי יסביר טוב יותר לציבור למה חיוני לישראל להשקיע סכומי עתק בתוכנית החלל הביטחונית שלה. עצמאות ישראל בבניין הכוח החללי שלה – לוויינים ומשגרים גם יחד – היא נדבך מרכזי בתפישת הביטחון הישראלית של העשור האחרון, ומרגע שקנתה לה מדינת ישראל אחיזה עצמאית בחלל, האפשרות לאבד יכולת זו נראית היום כחלום בלהות.
אך בד בבד עם שימורן ופיתוחן של היכולות הצבאיות בחלל, חובה על מדינת ישראל לעצב לעצמה תוכנית חלל אזרחית איתנה, המורכבת מחזון, תקציב בר קיימא ומחויבות למורשתו של אילן רמון. ההשקעה הנדרשת בתוכנית האזרחית, ובהגדלה ניכרת של תקציב סוכנות החלל הישראלית, היא שבריר אחוז מעלותו של לוויין ביון. עם זאת, גם הסכומים הפעוטים (כיום מוקצות 25 אגורות בשנה על כל אזרח לסוכנות החלל הישראלית) הנדרשים להגדלת היקף הפעילות של סוכנות החלל דרושים לה – ולמדינת ישראל – כחמצן לנשימה.
ביצור מעמדה של סוכנות החלל הישראלית כגוף מוביל, יוזם, ומממן של תוכניות חינוכיות, פרויקטים מדעיים, מחקרים ושיתוף פעולה בינלאומי – הוא הכרח. פועל יוצא של מהלך זה הוא שיפור רמת ההישגים של תלמידי ישראל, הכשרת כוח אדם טכנולוגי, ייצור מקומות עבודה רבים – והכשרת הדור הבא של אנשי החזון והמעשה בתחומי המדע והטכנולוגיה.
בראשית המאה ה-21 התמונה ברורה – השקעות בתחום האזרחי של החלל משתלמות בטווח הארוך גם מבחינה כלכלית, על ידי הסבת טכנולוגיות ייצור לתחומים אחרים, יצירת עסקים חדשים ומכירת ציוד ושירותי חלל למדינות זרות. השקעה בתוכנית החלל האזרחית היא השקעה בעתיד מדינת ישראל. יש לקוות שאצל מקבלי ההחלטות, בכנסת ובממשלה, יימצאו החזון והממון לעיצובו של עתיד זה.
הכותב הוא סגן נשיא אגודת החלל הישראלית ומהכותבים הקבועים באתר הידען. המאמר פורסם הבוקר ב”הארץ”
