פרק ראשון מהתרגום החדש לקלאסיקת המדע הבדיוני של האיש שמיצב את הרובוטים כעובדים זרים
שלושת חוקי הרובוטיקה:
1. אסור לרובוט לפגוע באדם, או לאפשר פגיעה באדם כתוצאה מאי-פעולה של הרובוט.
2. רובוט חייב לציית לפקודתו של אדם אלא אם פקודה זו סותרת את החוק הראשון.
3. רובוט חייב לשמור על קיומו העצמי כל עוד אין הדבר סותר את החוק הראשון או השני.
הסתכלתי ברשימותי, והן לא מצאו חן בעיני. שלושה ימים ביליתי ב”יו-אס רובוטים”, ובאותה מידה יכולתי לבלות אותם בבית, עם ה”אנציקלופדיה טֶלוּריקָה”.
אמרו לי שסוזן קָלווין נולדה ב-1982, מה שאומר שהיום היא בת 75. כולם יודעים את זה. בהתאם לכך גם “יו-אס רובוטים” צריכה להיות בת שבעים וחמש, מאחר ששנת לידתה של ד”ר קלווין היא השנה שלורנס רוברטסון רשם לראשונה את החברה שבסופו של דבר הפכה לענק התעשייתי המוזר ביותר בתולדות האנושות. טוב, גם את זה יודעים כולם.
כשהיתה בת עשרים השתתפה סוזן קלווין באותו סמינר פסיכו-מתימטי שבו הציג ד”ר אלפרד לנינג מ”יו-אס רובוטים” את הרובוט הנייד הראשון שצויד ביכולת דיבור. הרובוט היה גדול, מסורבל, חסר כל חן, והדיף ריח של שמן מכונות. הוא נועד לעבודה במכרות המתוכננים על כוכב חמה. אבל הוא ידע לדבר ולהישמע הגיוני.
סוזן לא אמרה דבר באותו סמינר. ולא השתתפה בוויכוח הלוהט שפרץ לאחר מכן. היא היתה בחורה קרה, פשוטת מראה ודהויה, שהגנה על עצמה מפני עולם שלא אהבה באמצעות הבעה קפואה ושכל פורץ גבולות. אבל בשעה שצפתה והאזינה היא חשה שניעורה בה התרגשות קרירה כלשהי. ב-2003 היא קיבלה תואר בי-איי מאוניברסיטת קולומביה והחלה להתמחות בקיברנטיקה.
רוברטסון ומוליכי המוח הפוזיטרוניים שלו הפכו על פניו את כל מה שנעשה באמצע המאה ה-20 באמצעות “מכונות חישוב”. הקילומטרים הרבים של מִמסרים ותאים פוטואלקטריים פינו את מקומם לכדור ספוגי של פּלנטינוּמירידיוּם בגודל של מוח אנושי.
היא למדה לחשב את המשתנים הנחוצים לתיקון סטיות אפשריות בתוך “המוח הפוזיטרוני”; לבנות על הנייר “מוחות” שניתן לִצפות במדויק את תגובתם לגירוי חיצוני.
ב-2008 היא קיבלה את תואר הדוקטור שלה, הצטרפה ל”יו-אס רובוטים” כ”רובופסיכולוגית” והפכה לחוקרת הדגולה הראשונה שעסקה במדע החדש הזה. לורנס רוברטסון עוד היה נשיא החברה. אלפרד לנינג היה לראש מחלקת המחקר.
חמישים שנה היא צפתה בשינוי כיוונה של ההתפתחות האנושית ובזינוקה הכביר קדימה.
עכשיו היא עומדת לפרוש, אם היא מסוגלת לכך בכלל. לפחות הסכימה שיוסיפו את שמו של מישהו אחר על דלת משרדה.
אלה עיקרי הדברים שהיו בידי. היתה לי רשימה ארוכה של פרסומיה השונים, של פטנטים שנרשמו על שמה; היה לי פירוט תאריכי הקידום שלה. בקיצור, קורות חייה המקצועיים בפרטי פרטים.
אבל לא זה מה שרציתי.
לסדרת המאמרים שלי ל”עיתונות בין-כוכבית” נזקקתי ליותר מזה. הרבה יותר.
אמרתי לה.
“ד”ר קלווין,” פתחתי, בעדינות ככל האפשר. “בעיני הציבור, את ו'יו-אס רובוטים' זהים לכל דבר ועניין. פרישתך תהיה סיומה של תקופה ו…”
“אתה רוצה את הזווית האנושית?” היא לא חייכה אלי. אני חושב שהיא לעולם אינה מחייכת . אבל עיניה היו נוקבות, אם כי לא כועסות. חשתי שמבטה נוקב את ראשי עד העורף, וידעתי שבעיניה אני שקוף לגמרי. כמו כולם.
אבל אמרתי, “נכון.”
“זווית אנושית מנקודת המבט של רובוטים? זו סתירה.”
“לא, דוקטור. מנקודת המבט שלך.”
“טוב, כבר קראו לי רובוטית. בטח סיפרו לך שאני לא אנושית.”
נכון, אבל לא היה טעם לאשר זאת.
“אתה אפילו לא זוכר עולם ללא רובוטים. היו ימים שהאנושות ניצבה מול היקום לבדה”.
היא קמה מכיסאה. היא לא היתה גבוהה, ונראתה שברירית. הלכתי אחריה אל החלון, ושנינו השקפנו החוצה.
משרדיה ומפעליה של חברת “יו-אס רובוטים” היו מעין עיר קטנה, מרוּוחת ומתוכננת. נופה נפרש לעינינו כמו תצלום אווירי.
“כשהגעתי לכאן,” אמרה, “היה לי חדר בבניין שעמד שם, במקום שנמצאת תחנת כיבוי האש.” היא הצביעה. “הרסו אותו לפני שנולדת. את החדר חלקתי עם עוד שלושה אנשים. היה לי חצי שולחן. את כל הרובוטים שלנו בנינו בבניין אחד. התפוקה היתה שלושה בשבוע. ותראה אותנו עכשיו.”
“חמישים שנה,” חזרתי על הפזמון הנדוש. “זה המון זמן.”
“לא ממבט לאחור,” אמרה, “אתה מתפלא איך הן עברו מהר כל כך.”
היא חזרה אל שולחנה והתיישבה. איכשהו, לא היה צורך בהבעה על פניה כדי שתיראה עצובה.
“בן כמה אתה?” רצתה לדעת.
“שלושים ושתיים,” אמרתי.
“אם כן, אתה אפילו לא זוכר עולם ללא רובוטים. היו ימים שהאנושות ניצבה מול היקום לבדה, ללא שום חבר. עכשיו יש לאדם יצורים שעוזרים לו. יצורים חזקים ממנו עצמו, נאמנים יותר, שימושיים יותר ומסורים לו בכל לִבם. המין האנושי כבר אינו לבד. חשבת על כך פעם בצורה הזאת?”
“אני חושש שלא. מותר לי לצטט אותך?”
“מותר לך. בעיניך רובוט הוא רובוט. מנגנון ומתכת; חשמל ופוזיטרונים; חשיבה וברזל! מעשה ידי אדם, ובמקרה הצורך, ניתן להשמדה בידי אדם! אבל אתה לא עבדת איתם כך שאינך מכיר אותם. הם זן טוב יותר, נקי יותר מאיתנו.”
ניסיתי לדחוק בה בעדינות. “היינו רוצים לשמוע כמה מהדברים שאת יכולה לספר לנו. לשמוע את דעתך על רובוטים. 'עיתונות בין-כוכבית' מגיעה לכל רחבי מערכת השמש. קהל קוראים של שלושה מיליארד. ד”ר קלווין, מגיע להם לדעת כל מה שתוכלי לספר להם על הרובוטים.”
לא היה צורך לדחוק בה. היא לא שמעה אותי, אבל המשיכה בכיוון הנכון.
“אולי הם ידעו את זה כבר מההתחלה, כשעוד מכרנו רובוטים לשימוש על פני כדור הארץ בלבד. זה היה אפילו לפני זמני. כמובן, זה היה בימים שרובוטים אפילו לא ידעו לדבר. במשך הזמן הם נעשו אנושיים יותר, וההתנגדות החלה. באופן טבעי, איגודי העובדים יצאו נגד התחרות הרובוטית בשוק העבודה, וזרמים שונים של תנועות דתיות התנגדו בגלל אמונות תפלות. כל זה היה מגוחך וחסר תועלת למדי, אבל התנגדות היתה.”
הקלטתי הכול, מילה במילה, בטייפ הזעיר שלי, וניסיתי לא להראות את תנועת פרקי אצבעותי. עם קצת אימון אתה יכול להקליט במדויק בלי שיהיה עליך להוציא את המכשיר הקטן מכיסך.
“הנה למשל סיפורו של רוֹבִּי,” אמרה. “לא הכרתי אותו. הוא פורק שנה לפני שהצטרפתי לחברה. מיושן ללא תקנה. אבל ראיתי את הילדה הקטנה במוזיאון…”
היא השתתקה, אבל אני לא אמרתי כלום. הנחתי לעיניה להצטעף ולמחשבותיה לנדוד לאחור. היתה לה דרך ארוכה לחזור.
“שמעתי על כך לאחר מכן, ותמיד חשבתי עליו כשקראו לנו מחללי קודש ויוצרי שדים ומפלצות. רובי היה רובוט חסר קול. הוא לא ידע לדבר. הוא יוּצר ונמכר ב-1996. היו אלה הימים שלפני ההתמחות המפורטת, וכך הוא נמכר בתור מטפלת…”
“בתור מה?”
“בתור מטפלת…”
* “אני, רובוט”, אייזק אסימוב, תרגום מאנגלית: אורי בלסם, כתר
