בפרק זה בסדרת ההסטוריה של תוכנית החלל, חיים מזר משאיר אותנו על הקרקע
1. בתחילת 1960 בודדו שני אנשים בארצות־הברית לתקופה של 30 יום בתא שאורכו 2.5 מטרים, רוחבו 4 מטרים ומשקלו 7 טון. התא צויד במזון אשר ניתן לשמרו ללא קירור ואין הוא מתקלקל. האוויר היה בשימוש חוזר. שתן והפרשות אחרות זוקקו בתהליכים כימיים שונים. בצורה זו אפשר היה לנצל מחדש עשירית מכמות המים המופרשים מגופו של האדם. כמות זו התווספה לכמות היומית של שני ליטרים. ההפרשה המוצקה יובשה ונשרפה והגזים מהשרֵפה סולקו גם הם. בתא היו מתקני מיזוג אוויר, מכשירים להכוונת הלחות ולספיגת עודף לחות מהאוויר. אפשר היה לכוון את לחץ האוויר, את ריכוזי החמצן ו־2CO.
2. ב־18 באוגוסט 1960 נכנסו שני טייסים מחיל האוויר האמריקני למיכל פלדה בגודל 2.5 על 3 מטרים כדי לדַמות טיסה לירח. הם שהו במיכל 30 יום עד ל־16 בספטמבר. נעשה שימוש בציוד למחזור מים ואוויר. במהלך שהייתם בתא הפסידו הטייסים קילוגרמים רבים ממשקלם, כשיצאו מהמיכל הרגישו חולשה קלה. הניסוי היה בסן אנטוניו שבטקסס.
3. ב־14 ביולי 1962 נכנסו 10 טייסים מחיל האוויר האמריקני לחללית מדומה למשך חודש עד ל־14 באוגוסט. מטרת הניסוי הייתה לקבוע את ההשפעה הפסיכולוגית של שהייה ממושכת בחלל על אסטרונאוטים ועל כושר עבודתם. את רוב זמנם הם בילו באימונים גופניים, קריאה ומשחק שחמט. אף שרוב הזמן הם היו עסוקים בניסויים, הרדיו והטלוויזיה היו חסרים להם.
4. ב־19 בפברואר 1968 נכנסו ארבעה סטודנטים מתנדבים לתא חלל מדומה של חברת מקדונל דוגלס לתקופה של 60 יום עד ל־19באפריל. בתקופה זו נעשה שימוש במערכת לניצול חוזר של מים וחמצן. מהחומרים הנפלטים מהגוף כמו מים, 2CO, זיעה ושתן. תרגילים פיזיים אשר במהלכם נמדדו לחץ הדם והדופק שימשו בסיס השוואתי בטיסות חלל אמִתיות. הסטודנטים עזבו את החללית המדומה כשהם בריאים ושלמים. גודל התא שבו שהו המתנדבים הוא 12.2 מטר וקוטר 3.6 מטרים. מרכיבי האטמוספירה היו חנקן וחמצן בלחץ של 0.5 ק”ג לסמ”ר.
5. בתחילת 1966 הוכנסו שלושה אנשים בברית־המועצות לתא חלל מדומה. שמותיהם חורובייב, אוברצ’וב ואסאנין. צוות זה חי בתנאי חלל במשך חודש. ביום ה־15 לניסוי הם סבלו מהפרעות בשל שכיבה ממושכת. ניתנה להם רשות לשפשף את גופם במגבת שהושרתה בתמיסה מיוחדת. הצוות יצא מתא הניסוי בריא ושלם. הוא הורשה אפילו לשחק כדורסל.
6. ב־5 בנובמבר 1967 הוכנסו שלושה אנשים בברית־המועצות לחללית מדומה למשך שנה עד 5 במאי 1968. שלושת האנשים היו: גרמן מנובצוב רופא ומפקד הצוות, אנדרי בוזקו ביולוג ובוריס אליבישב טכנאי. מטרות הניסוי היו לבחון את התוצאות הפסיכולוגיות המלאות של בידוד הנמשך שנה ולבדוק שיטות חדשות למחזור מים וחמצן.
המעבדה הייתה סגורה הרמטית והותקנה בה גינה מיניאטורית ובה גודלו עשבים וירקות שונים כולל סלק אדום, כרוב וגרגרי נחלים. זה היה חלק חשוב של הניסוי. תכנונן של ספינות חלל מאוישות עתידיות כלל גינה כזו לחידוש האוויר וגם לאספקת ויטמין C לאסטרונאוטים. הגינה צוידה במערכת אור מלאכותית המחקה את אור השמש. הצמחים גדלו בתוך שרף סינטטי רווי בסוגים שונים של דשנים. לצוות היו קשיים מסוימים במחזור האוויר והמים. אלה שונו פעמיים במהלך הניסוי דרך פעולה שנעשתה מחוץ למעבדה.
הקשיים הפסיכולוגיים שהתנסו בהם אנשי הצוות היו גדולים. אחת הסיבות למצב רוחם הירוד הייתה שהמים שנתנו להם ניתנו במשורה. לאחר ארבעה חודשים בתא, התאפשר להם להתקשר פעם אחת עם החוקרים שפיקחו על הניסוי כאשר אשתו של מנובצוב ילדה בן. לשמע הידיעה פקד את מנובצוב דיכאון כבד והוא רצה לעזוב את המעבדה. הוא התגבר על כך לאחר כמה שבועות, בינתיים מצב רוחו השפיע גם על חבריו.
סדר היום: הם קמו כל יום ב־7:00 בבוקר, עברו בדיקה רפואית, אכלו ארוחת בוקר וניקו את “החללית”. לאחר ארוחת הצהריים הם נחו שעה וחצי, ושוב נערכו בדיקות רפואיות ומדעיות. הם אכלו ארוחת ערב בשעה 19:00. לאחר מכן הם קראו עד שהלכו לישון. לשחק שח לא יכלו מאחר שהמשחק עלול היה ליצור מתח בין אנשי הצוות. התפריט היומי נבחר בקפדנות כדי לספק להם 2,500 קלוריות ביום.
שלושת אנשי הצוות היו בפיקוח טלוויזיוני מתמיד במשך כל הניסוי. היה גם מעקב אחר התוצאות של הבדיקות הרפואיות שלהם. בשלבים המוקדמים של הניסוי נמצא שהדופק, הנשימה והלחץ בעורקים עלה וירד במידה ניכרת. לאחר מכן היה מתייצב ברמה חדשה, נמוכה במקצת מהרגיל. נמצא שכוח העמידה שלהם מפני זיהומים לא ירד.
המסקנה העיקרית מהניסוי הייתה שחיים ממושכים בתנאי בדידות הם אפשריים, בתנאי שלכל אדם יהיה “מרחב רצפה” של ארבעה מ”ר לפחות. נוסף לכך אפשר למחזר באופן אין־ סופי כמעט כמות מים של 20 ליטר שתספק את הצרכים בצורה נאותה למשך שנה לפחות. שלושת חברי הצוות יצאו מה”חללית” בריאים ושלמים.
7. במסגרת מחקר על תנאי הקיום בחלל ובתחנות חלל בפרט ערכה חברת מקדונל דוגלס ניסוי על תנאי החיים והסתגלותם של אנשים לתנאים כאלה בתא מגורים של תחנת חלל. בניסוי זה נכנסו עשרה סטודנטים לדגם של תא מגורים כזה לפרק זמן של 90 יום, מ־13 ביוני 1970 עד 11 בספמבר. מטרת הניסוי הייתה לבדוק מערכת חדישה הקולטת בין היתר חמצן ומים שנוצלו בידי אנשים, מטהרת ומכשירה אותם מחדש לשימוש חוזר. מי השתייה נוצרו מהפרשות הגז. החמצן הופרד מ־2CO שנותר בתא. הסטודנטים ביצעו ניסויים ביולוגיים שונים, תרגילי התעמלות, תרגילי חשיבה אינטלקטואליים ובדיקה של מתקני התא כאילו היו בטיסת חלל.
8. במאי 1974 מסרה ברית־המועצות כי שפן ניסיונות בשם ניקולאי מיכאילוב הוחזק 20 יום בתא הדומה בצורתו לתא של חללית. בתא היה מיכל בנפח של 30 ליטר ובו מיליוני תאים של אצות בתוך תמיסת מזון וחמצן לנשימה. החמצן התקבל מפירוק ה־ 2CO שפלט ניקולאי על־ידי האצות. סילוק השתן נעשה על־ידי טיהורו באמצעות דגם זעיר של מיכלי הטיהור הענקיים המשמשים לניקוי מי שתיה עירוניים. מצב בריאותו של ניקולאי לאחר סיום הניסוי היה מצוין והוא נשלח ביום השחרור לביתו.
