כתבה שלישית בסדרה, לרגל שיגורה של החללית פיניקס, וההסטריה החוזרת על עצמה של מאדים שייראה לכאורה כמו הירח
לאחר שגלילאו שכלל את הטלסקופ ושיפר אותו לאין ערוך, צפה במכתשי הירח ו”אזני” שבתאי מאדים נותר מחוץ להישג ידו ונאלץ לחכות עוד 50 שנים – ל1659 לכריסטיאן הויגנס שצייר את מפת מאדים הראשונה. ב-1698 הויגנס כתב את הספר “Cosmotheoros” ובו לראשונה הציע את הרעיון שעל מאדים, ועל שאר כוכבי הלכת עשויים להתקיים חיים, ואולי אף חיים תבוניים. ולהשערתו במקום שבו יש חיים תבוניים יש העוסקים באסטרונומיה והוא שער שאת כדור הארץ יראו בני מאדים בדומה לדרך שבה אנו רואים את נוגה (כלומר – כדור הארץ לעיתים יראה כבננה). מעבר להשערות לגבי חיים, יש בספרו לא מעט טעויות נוספות כמו ההערכה שלצדק ושבתאי יש קרקע מוצקה. הדבר המדהים ביותר הוא כיצד במהלך פחות ממאה שנים השתנתה התפיסה של כוכבי הלכת מנקודות אור הנעות בשמיים למקומות שאולי חיים עליהם אסטרונומים.
כאשר באמצע המאה ה-18 ויליאם הרשל צפה במאדים הוא תאר כיצד לאחר שאחד מקטבי מאדים “מפשיר” הקוטב השני “קופא”, למעשה כיום אנו יודעים שקוטבי מאדים עשויים קרח יבש – פחמן דו חמצני ולא מים, אבל הרשל שער שבני מאדים ודאי הכינו תעלות ענק לאורך כל כוכב הלכת כדי להשקות את עריהם רעיון זה זכה לעדנה באמצע המאה ה-19 כאשר אסטרונום איטלקי בשם ג'יאובני שקיאפרלי דיווח על “ערוצי זרימה” שראה על פני מאדים, הוא צפה וקיטלג את הערוצים שנצפו על מאדים. הערוצים הגדולים קיבלו שמות כמו הגיחון והפישון – כמו הנהרות שיוצאים מגן העדן.
ערוצים ותעלות
אחד האנשים שקראו את דיווחיו של שקיאפרלי היה האמריקאי פרסיוול לואל, חובב אסטרונומיה רב יכולת ובעל אמצעים אשר הקדיש חלק ניכר מזמנו לחקר “תעלות” מאדים. כבר בזמנו של לואל היו שלא הצליחו לצפות בתעלות אלו ובאמת נתגלה שהן תוצר של אשליה אופטית שבה המוח האנושי “מותח קוים” בין אזורים כהים על פני מאדים. עד היום שמו של פרסיוול לואל מונצח במצפה הכוכבים שהקים ובו נתגלה כוכב הלכת הננסי פלוטו, יש שאומרים שהשם פלוטו נבחר לפי שתי האותיות הראשונות בשמו פל – ר”ת של פרסיוול לואל.
בהשערה אחרת, אם כי פחות ידועה נתקלתי בספר “החיים ביקום” מאת מיכאל אובנדן, אשר שימש כמזכיר החברה המלכותית לאסטרונומיה בריטניה ונשא תפקידים מכובדים נוספים, הספר נכתב בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 ומעבר להתייחסות לכך ש”אולי” יש תעלות על מאדים מתייחס אובנדן לתיאוריה שהועלתה ב-1958 ע”י האסטרופיסיקאי הרוסי איוסיף שקלובסקי (Iosif Shklovsky) לגבי מסלולו של פובוס-ירחו הפנימי של מאדים. על סמך חישוביו הגיע שקלובסקי למסקנה כי פובוס עשוי שכבת מתכת בעובי של שישה ס”מ ופנימו חלול. בפברואר 1960 פרד סינגר (Fred Singer) יועצו המדעי של נשיא ארה”ב אייזנהאוור פרסם מכתב ובו שיער כי בני המאדים משתמשים בפובוס כדי לאסוף את הקרינה שסביב מאדים, כך שיוכלו לפעול בנוחות בסביבתו. דעה אחרת שהועלתה בקרב חוקר NASA ריימונד וילסון הבן (Raymond H. Wilson Jr.) בנוגע לטיבו של פובוס הייתה שבתוכו קיים בסיס חלל עצום!
היום עדיין פובוס הוא אחד הגופים המסתוריים ביותר במערכת השמש אך אינו חלול, למעשה הרכבו של פובוס דומה לזה של אסטרואידים מטיפוס C העשויים פחמן, והמסלע שלו – נקבובי ביותר. המוזרות של פובוס אינה מסתימת כאן, בגלל מסלולו הנמוך מידי מאה שנים מנמיך פובוס בכ-1.8 מטר, ובעוד כ- 30-80 מליון שנים הוא אף צפוי להתרסק לפני מאדים או אולי אף יהפוך למערכת טבעות בדומה לזו של שבתאי.
אנקדוטה חביבה היא שהשמות פובוס ודמוס הוצעו על ידי רכז המדע בבית-הספר הנודע איטון בשם הנרי מדן (Henry Madan), ואחייניתו וניטה בורנאי Venetia Burney)) היא שהציעה את השם פלוטו 52 שנים מאוחר יותר. (מקור ויקיפדיה).
שאלות חדשות נפתחות
כאשר חלליות הוייקינג הגיעו למאדים בשנות ה-70 של המאה ה-20 מספר גופים “מוזרים” נצפו באזור שנקרא “סיידוניה מסה”, מה שזכה לכינוי “פני מאדים” גבעה באורך של כ-2.5 ק”מ רוחב של כשני ק”מ וגובה של כ-430 מטרים אשר הציגה מראה מעורר התפעלות לפנים אנושיים.
מאז 1996 חלליות משוגרות למאדים מדי שנתיים כמעט כמו שעון וחללית בשם ה-mars global surveyor או MGS צילמה את אותו אזור, עתה ניתן לראות ש”פני מאדים” אינם יותר מגבעה בעלת מורפולוגיה מוזרה וכי הדמיון הרב שנצפה על ידי חלליות הויקינג היה תוצאה של משחקי אור וצל ורזולוציה נמוכה.
במהלך החורף הארקטי של שנת 1983 משלחת המחקר השנתית לערבות הקרח מצאה באזור הקרא גבעות אלן מטאוריט אשר על ידי ניתוח גזים נתגלה כי מקורו ממאדים. מבט מעמיק יותר על ידי מיקרוסקופ אלקטרונים גילה כי בתוך המטאוריט ישנן “צורות” מאובנות המזכירות חיידקים – אם כי צורות אלו קטנות פי 1,000 מן החיידקים הקטנים ביותר המוכרים בכדור הארץ. במסיבת העיתונאים אותה כינסו מדעני NASA דווח על כך כעדויות חותכות לחיים על פני מאדים בעבר הרחוק (לפני כ- 2-3 מיליארד שנים). כיום כבר ידוע שאותם סימנים אינם הוכחה מוחלטת ו-10 שנים לאחר ההודעה הסנסציונית הויכוח באשר למקורה של הבאן נמשך.
כתבות קודמות בסדרה
