התאונה הנוראית ביותר בהיסטוריה- על אסון האליפקס

זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא-מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו.

כמות חומר הנפץ שנעשה בה שימוש בפיגוע טרור היא בדרך כלל מוגבלת: קשה לצבור, להסתיר ואז לשנע כמויות גדולות של חומרים בעייתים שכאלה. המגבלה הזו אינה משפיעה על צבאות וממשלות- וזו הסיבה לכך שתאונות בחומרי נפץ הן מסוכנות והרסניות הרבה יותר מפיגועי טרור- כפי שלמדו על בשרם הקנדים, בתחילת המאה העשרים.

העיר האליפקס שבקנדה הייתה מרכז לוגיסטי חשוב מאוד עבור בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה. אחת הסיבות המרכזיות לכך הייתה מבנה הנמל שלה: המעגן היה חבוי עמוק בתוך היבשת וכדי להכנס לתוכו יש לעבור בתעלה צרה המכונה ‘The Narrows’. התעלה הצרה הגנה על המעגן מפני צוללות אויב ועל כן משך אליו הנמל שבהאליפקס ספינות מכל העולם.

אחת מאותן ספינות הייתה הסוחרת הצרפתית ‘מון-בלאן’. המון-בלאן הגיעה להאליפקס בחמישי בדצמבר, 1917, בשעת לילה מאוחרת- אך לא יכלה להכנס פנימה. שעריו של הנמל נסגרו בכל לילה לתנועת ספינות כהגנה מפני צוללות, והמון-בלאן נאלצה להטיל עוגן מחוץ לנמל. השכם בבוקר למחרת מיהרו אנשי הצוות להשיט את הספינה אל הנמל. הייתה להם סיבה טובה למהר: המון-בלאן הייתה עמוסה בכמה אלפי טונות של חומרי נפץ מכל הסוגים, ביניהם כ-200 טונות של TNT.

ה-TNT נכנס לשימוש בצבאות הגדולים כמה שנים קודם לכן, והיה התפתחות דרמטית בהיסטוריה הצבאית. התכונה החשובה שלו, ליישומים צבאיים, היא שהוא הופך לנוזל בטמפרטורה נמוכה יחסית- ולכן ניתן לשפוך אותו לתוך פגזים ולעצב אותו לצורה הרצויה.

באותה השעה יצאה מתוך הנמל ספינת סוחר בלגית בשם ‘אימו’, בדרכה לניו-יורק כדי לאסוף מזון וציוד לאירופה.

כשהתקרבה האימו לאזור הצר של ה- Narrows הבחינה בספינה שלישית העושה דרכה אף היא לתוך התעלה. חוקי הימאות קובעים ששתי ספינות המפליגות זו לקראת זו צריכות לפנות ימינה, כדי לחלוף אחת את השניה על דופן שמאל. במקרה הזה הספינה שנכנסה לנמל הייתה צריכה לפנות דווקא שמאלה כדי לעגון ברציף, ולכן החליטו רב-החובל של האימו וזה של הספינה שמולו להפר את הנוהג הקבוע במודע ובהסכמה הדדית, כדי לאפשר לספינה השניה גישה נוחה יותר אל הרציף. הן חלפו זו על פני זו על דופן ימין, והתוצאה הייתה שבתום התמרון הייתה האימו קרובה לגדה השמאלית של התעלה- במונחים ימיים, היא הייתה בצד הלא נכון של הכביש. זאת ועוד, האימו הפליגה מהר- מהר מדי, כך נדמה, מהמהירות המקובלת בתוך תעלה צרה.

בדיוק ברגע זה נכנסה גם המון-בלאן לתעלה הצרה. רב-החובל שלה הבחין באימו המתקרבת לקראתם, וצפר לה צפירה אחת. צפירה אחת משמעותה ‘אני רוצה לחלוף אותך על דופן שמאל שלי’, ובתרגום למי שאינו ימאי – ‘זה הנתיב שלי, טמבל, תחזור לשלך.’

רב-החובל של האימו לא הסכים לשנות את נתיבו. אולי הוא חשב שהוא מפליג מהר מדי ושלא לא יספיק לפנות ימינה בזמן. אולי הוא קיווה שרב-החובל של המון-בלאן יהיה נחמד מספיק כדי לפנות לו את הדרך. אולי פשוט התנהג בבריונות. אנחנו לעולם נדע מכיוון שעשרים דקות לאחר מכן הוא ומרבית צוותה של האימו כבר לא היו בין החיים.

האימו צפרה פעמיים, מאותת למון-בלאן שהיא מתכוונת להשאר בנתיבה ושהמון-בלאן מתבקשת לפנות שמאלה. בין שתי הספינות התנהלה תקשורת צפירות קדחתנית כדי לנסות ולפתור את התסבוכת, אבל בתוך דקות ספורות הבינו שני רבי-החובלים שאם לא יעשו משהו ומהר, ההתנגשות תהיה בלתי נמנעת.

המון-בלאן שברה שמאלה בחדות, לכיוון מרכז התעלה. האימו סובבה את מדחפיה לאחור כדי לבלום, אבל בלימה זו גרמה לחרטום שלה לפנות ימינה, גם כן לכיוון מרכז התעלה.

בשעה שמונה ושלושים בבוקר התנגשו המון בלאן והאימו. מתכת פגעה במתכת וניצוצות עפו לכל עבר. שריפה פרצה על סיפונה של המון בלאן.

צוותה של המון-בלאן ניסה בתחילה לכבות את הדליקה, אבל כשהבינו המלחים שהאש יצאה משליטה מיהרו לנטוש את הספינה. בעודם חותרים בסירת ההצלה ומתרחקים מחבית חומר הנפץ הבוערת שהייתה ספינתם, צעקו הימאים הצרפתים לצוותה של האימו שהספינה שלצידם היא מלכודת מוות מהגיהנום. לרוע המזל, אף אחד על האימו- שמלחיה היו ברובם נורווגיים- לא ידע צרפתית. בנוסף, המון-בלאן לא נשאה שום דגל, שלט או סימון אחר שיתריע מפני המטען הקטלני שכעת בער על סיפונה.

רשויות הנמל של האליפקס, שגם להם לא היה מושג על גודל הצרה, נכנסו לפעולה. ספינות כיבוי נשלחו להתיז מים על המון-בלאן וכוחות הצלה התרכזו על הרציפים, מוכנים לקלוט נפגעים אם יהיו. מאות צופים סקרנים התגודדו משני גדות התעלה.

בינתיים הספיקו המלחים של המון-בלאן להגיע אל חוף מבטחים וברחו כל עוד נפשם בם, מקווים להתרחק מהמקום מהר ככל שרגליהם יוכלו לשאת אותם. בדרך חלפו ליד תחנת רכבת ופגשו את וינס קולמן, אחד הפקחים. הם הצליחו להסביר לו במה מדובר ווינס החל בורח אף הוא. כעבור רגע, עם זאת, נזכר הפקח שבעוד כמה דקות אמורה רכבת עמוסה במאות נוסעים להכנס לתחנה. הוא היסס, ואז פנה לאחור ורץ בחזרה אל המשרד.

בתשע וארבע דקות התפוצצה המון-בלאן. זה היה הפיצוץ מעשה ידי אדם הגדול ביותר בהיסטוריה עד אז, והפיצוץ הלא-מכוון הגדול ביותר בהיסטוריה מאז ועד ימינו.

TNT הוא חומר נפץ מסוג ‘מרסק’- חנ”מ, בקיצור. מקור עוצמתו טמון בפירוק של המולקולה המהווה את חומר הנפץ. תהליך זה, המכונה ‘ניפוץ’ (Detonation) יוצר גל הלם אדיר החולף דרך החנ”מ במהירות של עד שמונה קילומטרים בשניה, כשכל מולקולה שמתפרקת משחררת אנרגיה שגורמת לפירוק של שכנתה, וכן הלאה. גל ההדף שנוצר כתוצאה מההתרחבות המהירה של הגזים הלוהטים הוא זה שיוצר את מירב הנזק כתוצאה מניפוץ החנ”מ.

שני קילומטרים רבועים של שטח עירוני ליד הנמל שוטחו לחלוטין. הנזק היה כה מוחלט עד שאנשים שגרו במקום כל חייהם לא יכלו לזהות את המקום בו עמד פעם ביתם. 1500 איש נהרגו במקום בו עמדו. גל ההדף של הפיצוץ, שעוצמתו הייתה כחמישית מזו של הפצצה שהוטלה על הירושימה, טלטל ספינות שהפליגו בים במרחק של כשלושים קילומטרים. חלק מהעוגן של המון-בלאן, חתיכת מתכת במשקל של כחצי טון, הועף למרחק של ארבע קילומטרים.

הפיצוץ העז הרים גל צונאמי בגובה 18 מטר ששטף את שני צידי התעלה. אנשים ששרדו את הפיצוץ עצמו טבעו תחת המים הגועשים, המומים מכדי לנסות ולהציל את עצמם. בכל רחבי האליפקס נפלו מנורות גז ותנורים שחיממו את הבתים בדצמבר הקר, ושריפות ענק כילו שכונות שלמות. עוד חמש מאות איש נהרגו בדליקות.

כתשעת אלפים איש נפצעו בדרגות חומרה שונות. אחת הפציעות הנפוצות ביותר הייתה פגיעת עיניים: רבים צפו במאמצי הכבאים מבעד לחלונות ביתם כשהתפוצצה המון-בלאן, ושברי הזכוכית מהחלונות פצעו מאות בני אדם. עשרות מהם התעוורו לתמיד. בשנים שאחר כך הפכה האליפקס למרכז עולמי לטיפול בפציעות עיניים כתוצאה מהאחוז הגבוה יחסית באוכלוסיה שסבל מהן.

וינס קולמן, פקח הרכבת, נהרג במשרדו- לא לפני שהספיק לשלוח מסרים בהולים לכל הרכבות הנכנסות והורה להם לעצור במקומן. חייהם של מאות נוסעים ניצלו בזכות הגבורה וההקרבה העילאית של פקח רכבת אחד. קולמן נחשב היום לאחד הגיבורים הגדולים של קנדה.