סיקור מקיף

מונותאיזם, אנתרופומורפיזם ואישיות האל – המבוא לספר אישיותו של אלוהים

ספר חדש: אישיותו של אלוהים – תיאולוגיה מקראית, אמונה אנושית ודמות האל יצא מאת: יוחנן מופס,בהוצאת מכון הרטמן בשיתוף כתר.מאנגלית: אור שרף

להלן הודעה שפרסמה הוצאת כתר:

בספר חדש בעברית 'אישיותו של אלוהים' היוצא לאור בימים אלו בסדרת יהדויות של מכון הרטמן בשיתוף כתר , יוחנן מופס , אחד מחוקרי המקרא המובילים כיום בעולם, חושף בפני הקורא פרשנות מרתקת ומרעננת וזווית ראיה חדשה על המימד התיאולוגי של הנרטיב המקראי ושל השקפת העולם של המקרא.

מראשיתה נאלצה המחשבה הדתית להתגבר על המכשול שהציבו לה ביטויי הגשמת האל המצויים במקרא לרוב. עבור ספקנים ומבקרי דת, גשמיותו של האל המקראי שמשה כדוגמת מופת לאבסורד שבאמונה.

בספר זה מסיט יוחנן מופס, את תשומת הלב משאלת גופניותו של האל להיבט משמעותי הרבה יותר : אישיותו של האל, על מורכבותה ושלל הרגשות בהם היא מובעת. מופס מראה שאישיות זו אינה ניתנת כלל להבנה מחוץ למערכת יחסיו האוהבת והסבוכה עם עם ישראל.

מופס פורש בפנינו מסגרת סוחפת לקריאה רגישה במקרא, מתוך קריאה זו עולה דמותו של האל כבעל אישיות מלאת חיים, מעורבת בעולם וחותרת לקשר עם בני אנוש. כך היא בולטת בשונותה משאר אלי המזרח הקדמון, ומאפשרת לנו פתח להבנת עולם הדמיון והמחשבה של מחברי המקרא.

ד"ר יוחנן מופס לימד במשך יותר מארבעים שנה ב-JTS (Jewish Theological Seminary of America), פרסם מאמרים רבים במקרא, לשונות שמיות,היסטוריה של המזרח הקדמון ומחשבה יהודית. ספרו הקודם שפורסם בעברית הוא אהבה ושמחה: חוק, לשון ודת במקרא ובספרות חז"ל (הוצאת מאגנס)

מבוא: מונותאיזם, אנתרופומורפיזם ואישיות האל
מאת יוחנן מופס

אלוהים, מתוך הציור - בריאת השמש והירח, כיפת הקפלה הסיסטינית בותיקן
אלוהים, מתוך הציור - בריאת השמש והירח, כיפת הקפלה הסיסטינית בותיקן
התיאור האנתרופומורפי של האל במקרא היה למקור עונג עבור אנשי מדרש ומיסטיקנים מחד גיסא, ולצנינים בעיני פילוסופים ותיאולוגים מאידך גיסא. הפילוסופים חשו פגועים מחוסר המוסריות שבדימוי המוצג במקרא, המייחס תכונות אנושיות כגון צורה ואישיות לעיקרון הראשוני. אך המאמינים האדוקים והנאיביים לא מצאו פגם באנושיות לכאורה של האל. למעשה, הם ראו בה את עצם תהילתו. האל אינו עיקרון מופשט כי אם אישיות אמיתית המעורבת במצב האנושי. נוצרים ויהודים גם יחד, מאמיני כל דת בדרכם, אף קיבלו ללא חשש את התארים הגופניים של האל. מיסטיקנים יהודיים אחדים התענגו למראה ה"סוֹמה" האלוהי (מילולית "גוף"), ונוצרים תמיד ראו בהתגלמות האל בגוף אדם סמל מובהק למעורבותו בעולם. הנצרות של הברית החדשה הרחיקה לכת בסומטיזציה של האלוהות עד להקלשת תכונות הנפש של האל. במקרה של מיסטיקנים יהודיים מסוימים, ייחוס מיניות לאלוהים הסתיים בהתפרצויות ניהיליזם דתי בספֵירה החברתית. יהודים ונוצרים פרה-פילוסופיים קיבלו את האנתרופומורפיזם הנפשי והסומטי גם יחד כעיקרון שורשי של אמונתם.

לעומת זאת, רוב התיאולוגיות המודרניות – יהודיות, נוצריות או מוסלמיות – מתאימות את המסורות האנתרופומורפיות הישנות לחלק מדרישות הפילוסופיה: האל עדיין בעל אישיות, אך אישיות זו מרוקנת מכל תוכן סומטי. אלוהים, בשלוש הדתות, הורד – או הועלה, בהתאם לטעמו האישי של כל אחד – לכדי עיקרון בלתי-אישי: יודע כול, כול יכול, טוב ומיטיב, אינסופי וכן הלאה. הדרמה הבינאישית – על המתח, האבסורדיות וההומור שבה – טושטשה לטובת עמידה בתכתיבי הדוקטרינה. על כן, לא הפילוסופיה ולא המיתוס קיבלו את מבוקשם: למעשה כנפי שניהם קוצצו. הפילוסופיה איבדה את הספק הרדיקלי שלה (אלוהים מחויב עדיין כאישיות), בעוד המיתוס איבד את האש המזינה אותו (אלוהים אינו בעל אישיות מפותחת מאוד).

מאחר שהמקרא מתעד את הסיפור הדרמטי של מערכת היחסים בין אלוהים לבין ישראל, יש להצטער על שנושא זה לא נלמד על פי הגיונו הפנימי, כספרות או כדרמה. כל דרמה היא התנגשות בין נפשות פועלות. כדי להבין את הדרמה יש להבין את אישיות השחקנים. על כן, שומה על כל מבקר ספרותי טוב כי יהיה פסיכולוג אינטואיטיבי. בהשתמשי במושג פסיכולוגיה אין כוונתי לאסכולה אנליטית מסוימת, כי אם להבנה האינטואיטיבית של האופי האנושי, החכמה והשכל הישר בנוגע לענייני האדם אשר עמדה לכל החכמים – במיוחד סופרים ומשוררים – אף אלף שנה לפני פרויד. על כן, כדי להבין את טבע הדרמה עלינו לחדור לנפשם של השחקנים. מאחר שאישיותם מבוטאת במילותיהם ובמעשיהם ואינה תמיד מובעת בבירור, אנו נדרשים לקריאה בין השורות – רוצה לומר, לקרוא לעומק את השורות עצמן מבלי ליצור באופן שרירותי שורות חדשות.

רוב מחקרי הדת המודרניים מתחילים באדם: גישת האדם כלפי האל, כלפי העולם, כלפי עצמו. זהו בהחלט כיוון ראוי עבור תיאולוגיה מודרנית, אך הוא אינו הכרחי עבור פנומנולוגיה של דת מקראית שבה, בהתאם למשמעות הפשוטה של הכתוב, אלוהים חשוב יותר מן האדם. אלוהים הוא שיוזם את תהליך הבריאה, הוא זה שמזמן את האדם וכורת עמו ברית, וכן הלאה. על כן, בחקרנו את התיעוד המקראי, אישיות האל – ולא זו של האדם – עומדת במרכז ענייננו.

מושגים כגון אימננטי וטרנסצנדנטי מביאים פעמים רבות לכדי טשטוש הבעיה: אלוהים בבירור איננו חלק מן העולם במידה שהמושג אימננטי מציע, ואין הוא מחוץ לעולם כפי שהמושג טרנסצנדנטי עשוי לרמוז. אלוהים קרוב ורחוק גם יחד. אף שאלוהים אינו קרוב במובן זה שהוא מזוהה עם העולם, נגזר ממנו או כפוף לו, הוא עסוק באופן אינטנסיבי באנשים החיים בעולם, בייחוד בעם ישראל. אין ספק שהאל מופיע במקרא כאישיות בעלת מגוון רגשות: דאגה, שמחה, עצבות, חרטה, חרון ועוד רבים אחרים.

בכתבים המסופוטמיים השונים קיימת נטייה לרכז את כל האלים ולהכיל את הפונקציות התואמות שלהם באל עליון יחיד. כך למשל היה אנליל (Enlil) האל העליון: שמש (Shamash) אל השֶמֶש היה לעיניו, אִשתר (Ishtar) לידיו, אֵאָה (Ea) לרגליו, וכן הלאה במורד ההיררכיה. זהו סוג של מונותיאיזם מיסטי אשר ניתן להשוותו לתורה המיסטית היהודית של האדם הקדמון. אלוהים מתואר כבעל צלם אנוש, ותכונותיו המוסריות השונות – רחמים, צדק, אמת, תהילה, תפארת – נקשרות באיברי גופו השונים. אלוהים, כמבוטא בגוף החי של אדם קדמון, הוא יצור בעל קשת רחבה של הלכי רוח, יכולות וכוחות.

באופן מסוים, דגמים אלה שופכים אור על היחסים של הדת המקראית והציוויליזציה המסופוטמית, לפחות כפי שהיא מתוארת במקרא. ייתכן שה', האל האחד, סילק את כל מתחריו ושלט לבדו, אך הוא לא נפטר מן הפונקציות (התארים) השונות שלהם, אשר בעזרתן נוהל היקום. שומה היה על הסדר הטבעי להימשך. צריך היה לספק גשם לשמים, להזין את האדמה ואת האנושות, ועוּברים היו צריכים להיווצר כדי שיבואו ילדים לעולם. צריך היה לדאוג לאדם מלידה ועד זקנה ואף מעבר לכך.

מאחר שכעת נותר רק אל אחד, הכרח היה לו לתפוס את כל – ואני מדגיש את המילה כל – הסמכויות, התפקידים והמחויבויות של הפנתיאון הישן מרובה האלים. מאחר שמיזג וריכז סמכויות ישנות, יכול היה לבצע תפקידים אלה בקלות ובפשטות נשגבות אשר כמוהן לא נראתה. כך לפחות הוא טען בפני עמו קשה העורף, ישראל.

הוא היה פנתיאון שלם בפני עצמו. הוא היה לא רק האל האב, האל הבעל, המלך והאדון האולטימטיבי, אלא היה גם אלוהים יצרן התבלינים, האדריכל, מעצב הפנים של המשכן, אומן חכם לב. אלוהים המורה, אלוהים הסופר; אלוהים הגניקולוג, אלוהים המיילדת, אלוהים הווטרינר. אלוהים המָלווה, אלוהים בעל החוב, אלוהים המחזאי, אלוהים שחקן השחמט הנשגב אשר שואב עונג מן המשחקים המוסריים עם בנו, האדם, אשר נברא בצלמו. אלוהים לעתים צחק ולרוב בכה; הוא נוחם בידי נביאים, וחרון אפו צונן על ידי נביאים וקנאים. הוא הלך, נח וישן, ולעולם היה ער. אלוהים חבש כובע ולבש חליפת בגדים אשר להם קרא ישראל; זרועותיו קועקעו באותו השם. הוא מניח תפילין שבהן כתוב "מי כעמי ישראל, גוי אחד בארץ?".

אלוהים היה מלך אשר בנעוריו התנהג בצורה אחת ובזקנתו, כביכול, התנהג אחרת. בלמדו מטעויותיו, הוא אִפשר עתה לרחמיו – אהבת האדם הכמוסה בו (ברואו, תלמידו ושותפו) – לגבור על מידת הדין. האדם יכול היה לעבוד את האל מאחר שהיה כה דומה לו. הוא הופיע שוב ושוב בתפקידים רבים ומגוונים פן יקפא ויהפוך לצלמים האילמים אשר כה תיעב. אלוהים היה אישיות רבת פנים אשר, בשקפו את פניו הרבות לאדם, סיפק את הדגם אשר האדם היה זקוק לו כל כך כדי לשרוד ולשגשג.

זוהי אנושיותו האמיתית של אלוהים.

שיתוף ב print
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

10 תגובות

  1. אני אלוהים. וכולכם לא בכיוון.
    תעכל'ס הנפאלים הם העם הנבחר והם צודקים
    ואני לסבית ותמידית במחזור.
    עד היום שתקתי כי אני אלוהים כזה וגבר-גבר אבל חלאס כמה אפשר לאכול את החרא של בני האנוש המזדרגגים.

    טוב, אז איפה נתחיל. ויהיה אור ! וואלה עובד.
    ויהיה אינטרנט ! פששש… סבבה !

  2. מסכים עם כולם.
    אישיותו של "אלוהים" היא השתקפות של האישיות הרצוייה של אלה שיצרו אותו.
    וזה שלאלוהים היתה אישיות רבת פנים, זה רק אומר שהוא נכתב על ידי הרבה מאוד אנשים בזמנים שונים…

  3. אז מה זה אלוהים? מי קבע את דמות האל כזכר? הבריאה הוא תהליך נקבי המופרה ע"י הזכר.אלוהים=סה"כ התכונות בטבע שאנו מכירים+אלו שאנו לא מכירים.
    המדע יבול להראות לנו את דרכי האל ואם מתגלית סתירה ביניהם סימן שלא הבנו כיאות את דרך האל

  4. לאריה סתר
    עדין יש החמצה גדולה כי לכתוב על אישיות של אלוהים זה בדיוק כמו לכתוב, להבדיל אלף הבדלות, על אישיותו של מיקי מאוס, מבלי להתייחס לכך שבני אנוש יצרו אותו ונתנו לו תכונות מסוימות ומכוונות.
    אם לא מתייחסים לכך חוטאים לכוונת הדברים, למה מטרת היצירה, למה ניתנו התכונות.
    השאלה לא צריכה להיות למה האל הוא רחום וחנון, או להבדיל, אל נקמות אדוני, אלא, למה בני אדם נתנו לאל שלהם תכונות אלה.
    אם זה לא נעשה, אז הכל קשקוש בלי חידוש, כדברי שני המגיבים הראשונים, נקודה וחיים.
    לא רק זה , יש כאן גם הטעיה, של התייחסות לאל כאל עובדה קיימת בעלת תכונות ורגשות, מבלי להעמיד את זה בסימן שאלה.
    לילה טוב, ושיסלח לי אלוהים
    סבדרמיש יהודה

  5. באיזו שפה הכתבה? תוציאו את המונחים הלועזיים ותקבלו אוסף מילות חיבור. מה, אי אפשר לתאר את אלוהים בשפת הקודש שהוא נתן לבני עמו?
    או שמא המאמר הוא קישקוש שמסווה את עצמו בבליל מונחים?

  6. גם הרמב"ם דן באישיותו של אלוהים כפי שמשתקפת במקרא. הוא כותב דברים קצת יותר מענינים.

  7. לסבדרמיש – הספר דן באישיותו של האלוהים כפי שמשתקפת במקרא (כלומר כפי שתוארה על ידי מחברי המקרא) ללא שום קשר עם הממסד הדתי.

  8. אם זה מה שכתוב בספר אזי יש פה החמצה אחת גדולה.
    והסיבה:-
    האלוהים הוא המצאה של בני האדם, או יותר נכון אנשי השלטון הדתי, והם אמורים לדעת מה האלוהים אומר ורוצה ומחליט. לכן כל התכונות שניתנו לאלוהים , כולל כל החוקים אותם הוא אמור להשליט, אלה דברים הרצויים על השלטון הדתי, מתוך מטרה שיהיה לשלטון זה כוח השררה המירבית.
    השילטון הדתי אומר שהוא יודע מה האלוהים רוצה, מה נאכל , כיצד ניתחתן, איך נילחם, איך ניחיה ואיך נמות. מכיוון שהאלוהים הוא כך, וכך, ומכיוון , שאנשי השלטון הדתי יודעים מה אלוהים רוצה אנחנו חייבים לתת להם מישרות ולממן את השכלתם בנושא וכמובן לשחרר אותם מכל מיניי מטלות לא רצויות להם כגון שרות צבאי.
    לסיכום, אישיותו של אלוהים ותכונותיו וחוקיו הם מה שרצוי לשלטון הדתי. נקודה.

    שיהיה לנו שבוע טוב.
    סבדרמיש יהודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

לוגו אתר הידען
דילוג לתוכן