“אלוהים – ביוגרפיה”

ספר על וספר אל (“הארץ ספרים” 17/06/98)

בעקבות ספרו של ג'ק מיילס “אלוהים – ביוגרפיה”

ג'ק מיילס, מרצה ומבקר ספרות אמריקאי, קורא בתנ”ך. החידוש העיקרי שלו הוא הצגת האלוהים כגיבור הראשי של ספר התנ”ך, גיבור שיש לו בעיות, קשיים, הצלחות, אכזבות, חרדות, משברים וכישלונות, בעל דמויות שונות ומתפתחות (בורא, מחריב, ידיד, גואל, מחוקק, אדון, כובש, אב, תליין, קדוש, רעיה, יועץ, ערב, ישן, משקיף, ועוד). בקיצור: ביוגרפיה.

מצד אחד יש לספר היבט משועשע, מהתל, עוקצני, מתגרה. מצד שני יש לו סבר פנים רציני, שהרי ג'ק מיילס הוא, כאמור, מבקר ספרות ומרצה במכון הטכנולוגי של קליפורניה. במה שנוגע לצד המהתל והמתגרה, נראה לי שאין הוא מפוזר בספר באקראי אלא הוא עקרוני. בעצם הכותרת “אלוהים – ביוגרפיה” יש התגרות באינטואיציה הבסיסית, שלפיה מושג האלוהים שייך לנצחי, למוחלט ולטרנסצנדנטי ולא לעניינים כגון תסכול, אמביציות, הצלחות, כישלונות וביוגרפיה.

על הצד המהתל והמתגרה אין לי הרבה מה לומר. במקצת משום שהתשובה להיתול היא היתול נגדי, ולזה אין לי הכישרון ואין זאת הבמה; ובמקצת משום כבוד הנושא, שהייתי רוצה להחזירו למה שהוא – הנושא הרציני ביותר שאדם מסוגל לעסוק בו.

לעומת זאת ברצוני להגיב על הטענה הרצינית העומדת מאחורי הספר: שהוא מבטא קריאה של התנ”ך כספרות ולא כתיאולוגיה, כלומר קריאה של מבקר ספרותי ביצירת ספרות. שתי תמיהות יש לי על הפרויקט הזה. ראשית עליו עצמו, ושנית על הביצוע.

ראשית, לעצם הפרויקט. לא יעלה על הדעת לנסות לטעום קולות או למשש אור. לכל אופן מציאות איבר התחושה המתאים לו: לאור מתאימה העין, לקול – האוזן, לחומר – המישוש.

וכך במציאויות הרוחניות. אפשר אולי לנסות לקרוא את “המלט” בקטגוריות היסטוריות: האם נכון או לא נכון שבדנמרק היה מבנה חצר המלוכה כזה המתואר במחזה? האומנם היתה שם שושלת מלוכה כזאת והאם היה נסיך כזה? אפשר גם לבדוק את המלט בקטגוריות פסיכולוגיות. האם היה המלט נוירוטי או בעל הפרעה אחרת? כידוע ניסה פרויד לנתח ציור של ליאונרדו דה וינצ'י לפי התכנים התת-מודעים המוצפנים בו.

יש בניסיונות כאלה עניין מסוים, אבל הם יהיו בבחינת החמצה גסה אם לא נמשיך מכאן לקטגוריה העיקרית שבה כתוב “המלט” – שהיא האמנותית, האסתטית. כי ביצירת האמנות, גם החומר ההיסטורי וגם הפסיכולוגי מעובדים ומעוצבים כדי לשרת את רמת העל האסתטית.

ברמה הזאת מדברים על מבנה, על התפתחות, על מקצבים, ועל המשמעויות העולות מתוך המכלול. נכון, אין כללי קריאה קבועים, וכל יצירה קובעת קריאה לעצמה; אבל לעולם הרמה האמנותית-האסתטית היא המעבדת ומעצבת את כל הרמות האחרות.

לפיכך, ניסיונות לקרוא את המלט ברמה ההיסטורית או לראות את יצירותיו של ליאונרדו ברמה הפסיכולוגית אינם נבונים יותר מן הניסיון למשש או להריח אותן. אלא שההבדל בין החושים הפיסיים לבין הקטגוריות הרוחניות הוא, שהחושים הפיסיים נתונים לנו מלידה, בעוד שהקטגוריות הרוחניות מתפתחות. גם הקטגוריות המדעיות, גם הפסיכולוגיות, ובוודאי האמנותיות זקוקות לאימון ולפיתוח.

גם את התנ”ך אפשר לקרוא כמובן כדיווח היסטורי, כמסה פסיכולוגית או כיצירה ספרותית. אבל אם בזה נעצרת הקריאה, שוב אין זה טוב מאשר לטעום ציור. שהרי בתנ”ך, גם היסודות ההיסטורייים, גם הפסיכולוגיים וגם הספרותיים משמשים את קטגוריית העל, שהיא האמונה. התנ”ך אינו מדע ואינו היסטוריה ואינו ספרות, אלא הוא תעודה דתית. ולא סתם תעודה דתית, אלא המסמך המקורי שממנו למד האדם, לרבות בני הדתות האחרות, מהי דת בכלל – להבדיל ממיתולוגיה או משיטה מיסטית שאותן אפשר להכיר ממקורות אחרים.

וכשם שהתנ”ך נכתב מתוך רמת ההסתכלות הדתית, כך יש באדם קטגוריית תפיסה מתאימה לשם קליטת המסר. עליו, כמובן, להסכים להפעיל אותה, וגם לאמן ולפתח אותה (כמו בקטגוריה העובדתית-המדעית ובקטגוריה האסתטית). זו כמובן אינה הסכמה פשוטה אלא בחירה מחייבת, קיומית. אז, קריאתו בתנ”ך לא תיעשה רק דרך

מובנן המילולי של המלים, כפי שמקפיד מיילס לעשות, כי אם לעולם מתוך הקשבה קיומית אל מעבר להן.

ברמה הדתית האדם עורך את כל הווייתו כדי להתקשר אל האלוהים כאל מציאות חיה וקיימת, מחייה ומקיימת, ולא כאל גיבור ספרותי, כלומר, אל המציאות המוחלטת, מקור כל מציאות. משום כך, לעולם חותרת הקריאה באופן זה אל מעבר לכל תוכן ידוע ומוכר, אל מעבר לכל מערכת משמעויות קיימת, אל מה שעדיין לא הובע ולמעשה אינו ניתן כלל להבעה סופית.

בקריאה כזאת עסק העם היהודי באופן אינטנסיווי במשך אלפי שנים, והתוצאה היא הצטרפות של תובנות, פרשנויות ומשמעויות מדור לדור. כמובן, כלל לא ניתן להשוות את מה שמבינים כשקוראים ברמת ההתחייבות הקיומית למה שקולט אופן קריאה אחר – ספרותי, גיאוגרפי, פולקלורי או קוריוזי, משתעשע או מתחכם או מתגרה.

אבל תמיהה נוספת היא על מה שמיילס קורא אפילו בתפקידו כמבקר ספרותי. לכאורה, יש בתנ”ך סיפורים על אודות הבריאה, על האדם, ובייחוד על עם אחד – עם ישראל, שהוא-הוא הגיבור הקיבוצי של הספר (דווקא על אלוהים יש בו מעט מאוד: בניגוד למיתולוגיה, שעיקרה דעת האלים, התנ”ך עוסק בעיקר באדם, ואינו מספר לנו על האלוהים אלא את אופני יחסו לאדם).

אבל בעצם, התנ”ך איננו בכלל ספר “על” משהו; הוא איננו אפילו על האדם או על עם ישראל; הוא ספר “אל” מישהו – אל האדם, אל ישראל. הוא ספר יוצר, פועל, מצווה, מחוקק. גם הסיפורים “על” אינם אלא אופן אחר, עקיף יותר, של דיבור “אל”: הם הקדמות, סיפורי מסגרת, סיפורי אילוסטרציה לעיקר: הדיבור אל האדם. התנ”ך, כביכול, אינו כתוב בזמן עבר אלא בזמן ציווי.

ואכן התנ”ך פעל ויצר, והשתתף בעיצובן של תרבויות ודתות. אפשר לא לאהוב את המסר, אפשר לדחות את הציווי, אבל אי אפשר לומר שהוא ספר “על” משהו; בוודאי לא “על” אלוהים. אינך חייב לקבל את הציווי כדי להבין את המודוס שהספר כתוב בו, או יותר נכון, מדבר אליך. והלא זה ההבדל המהותי בין ספרות יוונית-מערבית לבין התנ”ך. ספרות יוונית היא לעולם מסתכלת, מספרת, מתארת. וכך הדבר גם בפילוסופיה היוונית: היא עיונית, מתבוננת. אריסטו ראה את הגשמת פוטנציאל האדם בחיי ההתבוננות. לעומת זאת, התנ”ך אינו תיאור המצוי אלא ציווי והדרכה אל הרצוי. במונחים קנטיאניים, ספרות יוונית-אירופית היא ספרות ה- is התנ”ך מדבר במודוס של .ought

מיילס כופת את התנ”ך אל מיטת סדום של מודוס לא לו, לתוך ז'אנר סיפורי ולמעשה מיתולוגי. הוא עושה מן התנ”ך מיתוס, המספר על אליל בשם אלוהים ועל קורות חייו המרתקות. והרי התנ”ך, מיותר להזכיר, מוקדש למאבק באלילות גם אם האליל אחד ויחיד הוא.

דבר זה, אגב, מביא את מיילס לטעות אופיינית. את כל הפרק על חגי, זכריה ומלאכי הוא מכתיר בכותרת: “רעיה”. הבורא מופיע כאן, כביכול ובאופן יוצא מן הכלל, בתפקיד נקבי, כרעיה; ועל הפמיניזציה כביכול של האלוהים מופיעות פרשנויות מבריקות ומלומדות. אבל כל העניין מבוסס על טעות בהבנת הנקרא. בפסוקים “באשת נעוריו אל יבגוד, כי היא חברתך ואשת בריתך” אין הכוונה לבגידה באלוהים, כפי שמפרש מיילס מתוך שגרה. כל הפסוקים שם מדברים פשוט נגד התפשטות המנהג לגרש נשים בקלות, והבגידה היא באשה האנושית נטו, “חברתך ואשת בריתך”. מיילס שוכח שהתנ”ך הוא בראש ובראשונה תורה, שיש לנביא עסק עם החיים האנושיים, לא האלוהיים.

אבל כנראה שמיילס אינו מתכוון כלל לתת לנו תמונה אמיתית או מעמיקה של התנ”ך. נראה שהעיקר בספר הוא בכל זאת ההברקה, ההפתעה, ההתגרות. אולי כך קוראים ספרות היום, אבל אם כך, זה צריך להדאיג לא רק את המתייחסים ברצינות לתנ”ך אלא גם את המתייחסים ברצינות לספרות.

שכן היום, המעמד המרכזי שהיה לספר בתרבות המערבית נמצא בשחיקה כפולה: מן הצד הטכנולוגי ומן הצד העיוני גם יחד. מצד אחד נשחק מעמדו של הספר על ידי התקשורת האלקטרונית, שפירושה יותר ויזואליות, יותר אינטראקטיוויות ובקיצור יותר מיידיות “ידידותית למשתמש”, בניגוד למופשטות העיונית, המרוחקת ודורשת המאמץ של הספר. מרשל מקלוהן קידם בברכה, כבר בדור הקודם, את ירידתו של הספר ה”ליניארי” ואת עלייתה של הטלוויזיה ה”סימולטנית” וכו'. אפילו את “הספר” עצמו, שאוהב הספר היה מוריד מן המדף ביראת כבוד ומעלעל בו באהבה, כבר אפשר “להוריד” מן האינטרנט, בשלמותו או בחלקיו, לפרק ולהרכיב לפי הטעם והחשק ובלא מעצורים יתרים.

מצד שני נשחק ערך הספר בידי התיאוריה הביקורתית בת זמננו. זו אינה מאמינה עוד במשמעות יציבה למלים, ללשון. היא אינה מקבלת עוד חתירה ל”אמת” שבעומקה של יצירה ספרותית. כידוע, קריאת ספר נתפסת היום לא כחתירה לאמת אלא כהזדמנות ליצירתיות אישית. “משמעותה” של יצירת אמנות הופכת בצורה כזאת לקליידוסקופ של אינטרפרטציות ונקודות מבט, שהן בסופו של דבר שרירותיות. באקלים כזה, אין פלא שמה שמעורר את תשומת הלב הוא קריאות מבריקות, מגרות, סנסציוניות, מפתיעות. וקריאות כאלה נוטות מטבען להיות ריקניות למדי.

על מצב דברים זה כותב ג'ורג' סטיינר דברים חשובים בספריו “No Passion Spent ו-“.Real Presences לדבריו, השחיקה הכפולה במעמדו של הספר היא קודם כל תגובה של השתחררות ממעמדו האוטוריטטיווי בן אלפי השנים של הספר בכלל, ושל “הספר” בה”א הידיעה בפרט – הביבליה, התנ”ך. אבל מצד שני, במצבנו כיום, עצם היכולת לצאת ממה שהוא קורא “משבר המשמעות” שאנו נתונים בו ולשוב לקריאה משמעותית, לאמונה במשמעות המלים והספרות – מחייבת שיקום עמוק, עמוק כעומקו של המשבר. ושיקום כזה מוכרח להישען, בסופו של דבר וככלות הכל ולמרות כל ההיסוסים, על הספירה הרליגיוזית-תיאולוגית. לספרות דרוש אישור מחדש של הטרנסצנדנציה – של נוכחותן הריאלית של משמעויות שמעבר לטקסט; וטרנסצנדנציה כזאת, בסופו של דבר, יכולה למצוא משען רק באישור מחדש של הטרנסצנדנציה בה”א הידיעה, הנוכחות המוחלטת שמעבר, כלומר – ואת זאת הוא כותב לאחר אין-ספור זהירויות והסתייגויות – אלוהים.

מובן שעצם הזהירויות וההסתייגויות, ההתנצלויות והמעקפים מעידים שאצל סטיינר אין אנו שומעים את קולו של התנ”ך, שהוא קולה של הוודאות הישירה והמוחלטת, אלא את קולה המהוסס של המאה שלנו, שאינה יודעת כל ודאות או ביטחון ומחפשת לעצמה נקודת אחיזה. ובכל זאת חוזר סטיינר ופונה אל התנ”ך כאל הספר בה”א הידיעה, דגם האב לכל עניין הקריאה והמשמעות, ולכן, הספרות.

גם כלפי סטיינר אפשר היה לטעון שהוא מזניח את ההבדל בין ספרות “על” לבין ספר “אל”. אבל כאן הזנחת ההבדל מזיקה פחות, כי אין אצלו כפייה של התנ”ך לתוך מודוס של ספרות אלא ניסיון להיעזר בתנ”ך כדי לבסס מחדש את הספרות. גם הספרות וגם התנ”ך דורשים את הפעלת הקטגוריה של הטרנסצנדנטי; בספרות מתגלה הטרנסצנדנטי בעקיפין, באמצעות מבנים סימבוליים; בתנ”ך הוא מדבר אל האדם באופן ישיר. לכן התנ”ך הוא אכן מסמך היסוד לכל אותו עניין של הקשר האפשרי בין האדם לבין ממדים שמעבר לו – דרך הלשון, המלה, הספר.

שוב: הקריאה של סטיינר בתנ”ך היא בת זמננו – קריאה היודעת את הספק ואת הכפירה, הכוללת את משבר העדר נוכחות האל ובמובן מסוים אפילו נשענת עליו כנקודת מוצא – ודווקא מתוכו חוזרת ופוגשת את אלוהי התנ”ך. זוהי פגישה מהוססת, מסתייגת, מבוישת, נבוכה, תוהה, עקיפה, אבל היא נעשית מתוך כל חרדת כובד האחריות, הגורליות והסיכון.

פגישה מסוג זה נראית לי ההתפתחות החשובה, המשמעותית, של דורנו. אבל היא התפתחות צנועה, כמעט מחתרתית, של בודדים, על סיכונם האישי. ובינתיים, בפומביות ובפרסום גדול, נמשך מה שסטיינר קורא לו “טריוויאליזציה פיקחית, ניהיליזם משועשע”. נמשכים הדה-קונסטרוקציה, הפירוק של יסודות התרבות, יסודות המוסר ויסודות הספרות, ובמסגרת הזאת גם ההשתעשעות בתנ”ך. כאן נולדים גם רבי מכר לחייהם הקצרים והמתוקשרים היטב.

לקוראים הישראלים אין הדברים חדשים. כבר קדם למיילס מאיר שלו (“תנ”ך עכשיו”, הוצאת שוקן). בשני המקרים מדובר בניפוץ מיתוסים, בדה-מיסטיפיקציה, בהורדת הטרנסצנדנטי “לגובה העיניים”. מאיר שלו עסק בגיבורי התנ”ך. בא מיילס ועשה גם את האל עצמו לגיבור תנ”כי בגובה העיניים. אבל עיניו של האדם אינן נמוכות כל כך. הן עצמן ילידות הגבהים. האקלים הנוכחי הוא של השפלת המבט. אבל ימים יגידו אם יסכים, או יוכל, האדם להשאיר את עיניו צמודות-קרקע, או, באנחת רווחה, ישיב את מבטו אל הגבהים.
* דניאל שליט, ד”ר לפילוסופיה, מלחין ומנצח, מרצה וכותב על היהדות ויחסיה עם התרבות הכללית. ספרו “שיחות פנים” ראה אור בהוצאת תוואי