מהנייר למסך: אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

אלו מיומנויות יצטרכו ילדינו, ילדי “עידן המסך”, לרכוש כדי להתמודד עם העתיד?

לפני יותר מאלפיים שנים, הופיעו לראשונה בהיסטוריה שתי יצירות מופת: האיליאדה והאודיסאה. שתיהן תוצר מוחו הקודח של המשורר ומספר הסיפורים היווני, הומרוס. הן חושפות את מלחמת טרויה – זו המפורסמת בה ניצחו התוקפים בסופו של דבר באמצעות תחבולת הסוס הטרויאני – בפרטי פרטים. הן מדווחות על מסעותיו של אודיסאוס ברחבי העולם הידוע, על מאבקו בציקלופ בנו של אל הים ועל נקמתו במחזרים שניסו לשדוד את אוצרותיו ולבזוז את ביתו.

כשהייתי בן ארבע-עשרה, קראתי לראשונה את האיליאדה. נערכתי להיחשף לסיפורי הגבורה המופלאים של אכילס ושאר גיבורי יוון, ולתיאורי קרבות שיתחרו גם באלו של ספרי ההרפתקאות המודרניים. אחרי הכל, הומרוס נחשב לגדולי היוצרים בהיסטוריה. הכתיבה שלו בוודאי מתחרה בכל אלו שבאו אחריו. וכך פתחתי את הספר בציפייה דרוכה.

כפי שאתם יכולים בוודאי לנחש, התאכזבתי קשות.

הכתיבה של הומרוס רחוקה מלהיות יצירת מופת במובנים של היום. הוא חוזר על פסקאות שלמות שוב ושוב. הוא אינו מגוון מתיאור לתיאור: גיבור אחר גיבור נקטל בדיוק באותה הצורה. הוא טרחני, עם עלילה שאינה ברורה ולא נראה שמתקדמת לשום מקום. איך ייתכן, תהיתי, שהומרוס זכה בתהילה רבה כל-כך, עם כתיבה גרועה כל-כך?

מה שלא הבנתי באותו הזמן, אבל אני מבין היום היטב, הוא שהסיבה שלא התחברתי לכתיבה של הומרוס היא שאני והוא היינו שייכים לשני עידנים שונים. איני מתכוון לכך שהומרוס חי בתקופה אלימה במיוחד – אני יכול להבין אלימות. אלא שטכנולוגיות התקשורת שהיו נהוגות בזמנו של הומרוס – כלומר, הדיבור – הן אלו שעיצבו את הדרך בה המשוררים העתיקים תקשרו עם קהליהם. ספרים היו נדירים ויקרים כל-כך, שהמשוררים הקדומים נאלצו לשנן את כל הפואמות בעל-פה. זו הסיבה לתיאורים החוזרים על עצמם: הם כמו הפזמון החוזר בשירים המודרניים, והקלו על המשוררים לזכור את הסיפור כולו. זו גם הסיבה לכך שהעלילה אינה שלמה או ברורה לגמרי: המשורר היה מגיע לפאב או לחצר המלכות והיה מצטט בקול רק את החלקים מהיצירה שעניינו ביותר את קהלו. הומרוס היה שייך, לפיכך, ל- “עידן הפה” ונהג להשתמש בעיקר בקול כדי להעביר את המסרים.

ואני? אני הייתי שייך באותו הזמן לעידן אחר: עידן הנייר. ולמעשה, אני הייתי אחד הנציגים האחרונים של תקופה זו, מכיוון שכבר באותו זמן החלו להיוולד ילדי הדור החדש, שישתייכו לעידן המסך.

אבל לפני שנדבר על עידן המסך, בואו נבחן קודם את עידן הנייר ואת משמעויותיו.

מהפה לנייר

עידן הנייר נפתח לראשונה לפני קצת יותר מחמש-מאות שנים, כאשר הממציא הגרמני גוטנברג הדגים לראשונה את היכולת להדפיס ספרים ביעילות ובזול. זו הייתה מהפכה במלוא מובן המילה. עד לגוטנברג, עלות ההעתקה מחדש של חמישה עמודים עמדה על פלורין אחד – בערך מאתיים דולרים בהערכות של היום. עלות ההעתקה מחדש של ספר שלם, לפיכך, הגיעה לעשרים-אלף דולרים בערך[1]. במילים אחרות, משפחה ממוצעת הייתה מסוגלת לרכוש אולי ספר אחד או שניים בתקופת חייה – ורובן לא טרחו לעשות כך, מכיוון שהון תועפות זה היה יכול לשמש אותן לצרכים מספקים ומיידיים יותר, כמזון ודיור.

מהפכת הדפוס הורידה תוך שנים ספורות את עלות הדפסת הספרים לפחות מאחוז אחד מעלותה הקודמת. לפתע פתאום, כל משפחה הייתה יכולה ליהנות מבעלות על התנ”ך ועל ספרי הקודש וההגות האחרים. תוך חמישים שנים מפריצת הדפוס לעולם, הודפסו יותר ספרים מכפי שנכתבו לכל אורך ההיסטוריה של האנושות.

והחברה האנושית כולה השתנתה.

אנו נוהגים לחשוב שטכנולוגיות רק משנות את יכולותינו להשפיע על העולם: אם נמציא טיל משוכלל יותר, נוכל להגיע לחלל; אם נפתח תרופה נגד הסרטן, נוכל לחיות שנים ארוכות יותר. אלא שהטכנולוגיות החשובות ביותר משנות את הדרך בה אנו רואים וחושבים על העולם. וזה בדיוק מה שמהפכת הדפוס חוללה.

לפני מהפכת הדפוס, פשוטי-העם נאלצו להסתמך על המעטים שידעו לקרוא – שמונה אחוזים בלבד מאוכלוסיית אירופה, וכמעט כולם אצילים או אנשי דת. אחרי מהפכת הדפוס, הציבור בכללותו החל לרכוש את מיומנות הקריאה, ולפתע פתאום יכול היה להטיל ספק בכל מה שאמרו לו מאז ומתמיד. אנשי הדת נהגו לפרש את כתבי הקודש לפי צרכיהם ורצונותיהם כדי לשמר את הסדר החברתי בו הם היו למעלה, והאיכרים עמוק מטה. אבל פתאום לכל איכר היה עותק של ספר הקודש בו היה מסוגל לקרוא, לתהות על פשר המילים ולשתף את רעיונותיו עם חבריו. ולא זאת בלבד, אלא שאותו איכר היה גם יכול להדפיס אלפי עלונים המפרטים את דעותיו, ולהפיצם בכל רחבי אירופה. תוך פחות ממאה שנים איבדו אנשי הדת את המונופול שלהם על הידע ועל הכוח. אין פלא שהשנים שבעקבות המצאת הדפוס הביאו ללידתן של תנועות דתיות חדשות ושל מהפכות האיכרים כנגד השלטון.

אלא שהשלכותיה של מהפכת הדפוס היו גדולות אפילו יותר מדרבון למלחמות דת ומעמדות. מהפכת הדפוס שינתה את הדרך בה אנשים דיברו זה עם זה. לפני מהפכת הדפוס היו ידועות רק 50,000 מילים בשפה האנגלית. כיום, קיימות כמעט מיליון מילים (988,968, אם המספר המדויק באמת חשוב לכם). וכשיש לך יותר מילים, אתה יכול להביע רעיונות מורכבים יותר.

לפני מהפכת הדפוס, ספרים הכילו רק את המידע החשוב ביותר: דת ורפואה בעיקר. זה המשיך להיות המצב גם אחרי מהפכת הדפוס – הספר הראשון שהודפס, אחרי הכל, היה התנ”ך. לקח זמן לאנושות להבין את האפשרויות החדשות שהדפוס פתח עבורה, ולפענח את העובדה שבעידן הדפוס, כל אחד יכול להוציא ספר על כל נושא. וכך, שלוש-מאות שנים לאחר התנ”ך הראשון של גוטנברג, התפרסם הרומן הרומנטי הראשון: ספר שלם (בניגוד להצגת תיאטרון או סיפור קצר) המתמקד בגיבור ובגיבורה המתאהבים זה בזה, ובניסיונותיהם לבנות מערכת יחסים זה עם זו. והנה צצה לה תרבות וחברה חדשה, ששמה על נס את האהבה, את הזוגיות ואת זכותו של האינדיבידואל לבחור מה יעשה בחייו. ובעצם, גם את זכותה של האשה, שקיבלה ייצוג בספרים הללו כאדם אמיתי עם מחשבות ורגשות משלה. מהפכת זכויות האשה החלה, הלכה למעשה, מהרגע בו הדפיס גוטנברג את התנ”ך הראשון שלו.

בני עידן הדפוס – שרוב הקוראים מעל גיל שלושים נמנים על שורותיהם – שמו על נס את הספרים. הם הפכו אותם למקור כל הידע. אם דבר מסוים אינו כתוב בספר, כנראה שהוא אינו ראוי לידיעה. בהקצנה, ראיית עולם זו אומרת שרעיונות טובים מופיעים ומפורטים רק בספרים. הסופרים הפכו לכוכבי תרבות, ועדיין הינם כך היום. כאשר פונים אלי אנשים ושואלים כיצד לזכות בהכרה ציבורית, המלצתי להם פשוטה גם היום: לא משנה כמה רשומות בלוג כתבתם, כמה חברים יש לכם בפייסבוק או כמה כסף אתם מקבלים לכל הרצאה. אם אתם רוצים לקבע את מעמדכם כהוגים חשובים, אתם חייבים להוציא ספר לאור. קשה לנו להשתחרר מהצל העמוק של הדפוס: בחמש-מאות השנים האחרונות, הספר נחשב לדרך הטובה ביותר להפיץ רעיונות לכלל הציבור.

אבל זה כבר לא המצב, מכיוון שעתה אנו נכנסים לעידן חדש: עידן המסך.

עידן המסך

אתם עשויים לחשוב שעידן המסך נפתח עם המצאת המצלמה והמסך הגדול בקולנוע. אלא שלא כך הדבר. במאה השנים האחרונות, עלות הפקתם של סרטים מושקעים חדשים הייתה אסטרונומית – הרבה יותר מעלות הפקת ספר חדש. אנשים אמנם נהרו לקולנוע לצפות במסך הגדול, אך ההמצאה לא שינתה דבר באופן החשיבה או ההתנהלות האנושי מחוץ לאולם הקולנוע.

השינוי האמיתי הגיע עם הגעתם של המסכים לכל כיס בזכות הטלפונים החכמים, ולא פחות חשוב – בזכות רשת האינטרנט החובקת-עולם.

נפתח בטלפון החכם. תוך פחות מעשר שנים, הטלפונים החכמים כבשו את העולם. כיום יש מסכים בכל כיס במדינות המפותחות. הטלפונים החכמים מתפשטים אפילו במדינות המתפתחות, ובסין למשל ל- 97 אחוזים מהצעירים יש כבר טלפון חכם. וכך, המסכים נמצאים כיום בכל כיס, בכל יד, מול כל עין. כל ילד יכול לשלוף את הטלפון החכם ולהתחבר למסך.

והמסך זורם תמיד, בזכות כוחה של רשת האינטרנט.

האינטרנט מחברת את כל המסכים ביחד. לפני האינטרנט, מסך המחשב היה דומה לעמוד של ספר שניתן להוסיף לו תיקונים באופן ידני ואיטי. אבל בזכות רשת האינטרנט, כל המסכים בעולם מחוברים זה לזה. כל מה שקורה במחשב אחד בעולם, יכול להגיע למסך בידיהם של מיליוני אנשים תוך שניות ספורות. בזכות האינטרנט, המסך הופך להיות דינמי – הוא זורם, הוא משתנה, הוא יכול להציג לנו סרטים, ספרים ומנגינות, אבל אלו מונחים של בני דור הספר, שאוהבים לחשוב על יצירות כמוצר מוגמר. למעשה, המסך המקושר מקדם צורת חשיבה אחרת: כזו שמציגה לנו רעיונות ראשוניים וחצי-מעוצבים, ומאפשרת לנו לקחת חלק בגימורם ובמימושם.

המסכים שאתם משתמשים בהם כיום מציגים לכם רשומות בבלוגים במקום ספרים, את הדעות של חברינו מהפייסבוק, את עמודי הוויקיפדיה שמשתנים כל העת, את הסרטונים ביוטיוב שצולמו על-ידי חובבים כמונו, ואת הסטרימינג בטוויטץ’ (Twitch) של אנשים שאוהבים לשחק באותם משחקים כמונו. והכל בזרם מהיר של תוכן שמתעדכן כל הזמן, ושנבנה על עצמו. עבור דור המסכים, אין כמעט דבר כזה “תוצר מוגמר”. נקודת המוצא היא שהכל נוזלי, שהכל משתנה. עבור בני דור המסכים, היצירה המוגמרת היא יוצאת-הדופן.

וזה מבעית את אנשי דור הספר. הם, שגדלו על רעיונות קבועים, שרואים בספר שגובש באיטיות ובשקדנות את פסגת המחשבה האנושית, מתקשים לקבל את ההשתנות המהירה שהמסכים מאפשרים. הם טוענים שהמסכים הורסים את החשיבה האנושית.

הם צודקים: המסכים באמת הורסים את החשיבה האנושית, אבל רק את זו שהתגבשה במהלך עידן הספר ובהתאם למגבלות הטכנולוגיות של אותה תקופה. ואת החשיבה והמיומנויות שנהרסות, מחליפות דרכי חשיבה ויכולות מודרניות שמתאימות יותר לעידן החדש.

מכתיבה ליצירה

ניקח לדוגמה את אחת הטענות הגדולות כנגד המסכים: הם פוגעים ברצונם של אנשים לקרוא. את שורשיה של טענה זו אפשר למצוא עוד מימיה הראשונים של הטלוויזיה, כאשר אנשי הגות ורוח חששו שהאזרחים יתמכרו לטלוויזיה ויקדישו פחות זמן לקריאת ספרים.

כמובן, אין כל חדש בתחזיות זעם מסוג זה, וניתן למצוא אותן בכל דור ודור. מבקר בקמברידג’ של המאה ה- 17, תקופה בה הדיונים בבתי-הקפה החלו למשוך אליהם סטודנטים, כתב בזעם כי –

“הסטודנטים כמהים כל-כך לחדשות (שאינן עניינם בכלל), שהם עוזבים את כל השאר למענן, זה מאורע נדיר עתה שמי מהם ילך ישירות לחדרו לאחר התפילות, מבלי שיבקר קודם בבית הקפה – דבר המביא לאובדן זמן עצום בשל הרצון לחידוש בלבד.”

ובמאמר מ- 1835 ניתן למצוא השתפכות מרירה על נטייתם של צעירים לקרוא ספרים בלי הפסקה.

” [קריאה מתמדת יכולה] באופן בלתי-נמנע להפסיק את המחשבה, ולפגום ביכולת החשיבה של הצעירים… היא תעצור את היכולת ליהנות מחברה, או תהפוך את השיחה לקלילה ולא-חשובה.”[2]

בקיצור, מאז ומתמיד הופיעו נבואות זעם בנוגע להשפעתה המזיקה של הטכנולוגיה על מיומנויות החשיבה של בני-האדם. ואיך אומרים? בינתיים אנחנו בסדר.

ובעצם, אנחנו אפילו יותר מבסדר, מכיוון שמהרגע שהאינטרנט החלה לחבר את כל המסכים ביחד, אנשים החלו לתקשר זה עם זה באמצעות הכתיבה. ונחשו מה? הזמן שאנשים הקדישו לקריאה גדל באופן דרמטי. אנשים מקדישים כיום לקריאה משך זמן ארוך פי שלושה מכפי שהיו עושים ב- 1980. ולא זאת בלבד: יותר משלושה מיליון רשומות בלוגים נכתבות מדי יום. מי אתם חושבים שכותב אותם? בני דור המסכים, ברובם, שמשכללים את מיומנויות הכתיבה שלהם דרך המסך.

אבל גם אם מיומנויות הכתיבה היו דועכות בגלל המסכים – כפי שייתכן שעוד יקרה – זה לא דבר נורא כל-כך. מכיוון שאת מקומה של הכתיבה והקריאה תופסות צורות אחרות להעברת מסרים.

קווין קלי, שספרו “הבלתי נמנע” היווה את הזרז והמקור הרעיוני לרשומה זו, טוען שהספר כבר אינו הדרך היחידה להעביר רעיונות. כי מהו ספר? האם ספר הוא כמה דפים כרוכים ביחד? אם כך, גם ספר מתכונים הוא ספר, וגם ספר חשבונות הואספר. אלא שברור לנו ש- ספר הוא יותר מאוסף דפים. ספר הוא רעיון, או סיפור, או מרחב המנותק מהמציאות הפיזית, שאנו יכולים לצלול לתוכו – ורוצים לעשות זאת.

ואם כך, הרי שגם סדרת טלוויזיה טובה היא ספר. גם קומיקס הוא ספר. כל אלו מאפשרים לנו להיכנס לעולם אחר וליהנות מהרעיונות שבו. למה אמא רוצה שנקרא ספרים? כי בעידן הספר, הדרך היעילה ביותר – והקלה ביותר – של אדם להביע את עצמו הייתה באמצעות כתיבה. אלא שבעידן המסך, כל אדם יכול להביע את עצמו במגוון של דרכים. אנשים שרואים שפע של סדרות ריאליטי, יכולים לקחת את הטלפון החכם וליצור סדרת ריאליטי של עצמם ביוטיוב שתזכה במיליוני צופים. אנשים שקוראים שפע של ספרי קומיקס יכולים לצייר כאלו בעצמם בקלות, באמצעות הורדת תמונות ואיורים הזמינים ברשת והוספת בלוני דיבור. אנשים שאוהבים מוזיקה יכולים להעלות לרשת את המנגינות שיצרו באופן דיגיטלי. דור המסך הוא דור שכבר אינו מסתמך רק על הכתיבה כדרך לביטוי עצמי. הוא מנצל את כל נתיבי התקשורת כדי להעביר ולממש את רעיונותיו. וכך עברנו מהכתיבה של עידן הספר, ליצירה של עידן המסך.

המעבר מכתיבה ליצירה הוא רק דוגמה אחת לדרך בה תפישותיו של דור הספר עוברות אבולוציה לתפישות העולם של דור המסך.

ואיך עוד?

מהצבת חומות לפריצת גבולות

לפני מספר חודשים שמעתי שני ילדים מדברים. אחד מהם אמר שהוא רוצה לראות סרט כלשהו, ושהוא עומד להוריד אותו בטורנט. חברו העיר לו שלא ישכח לסגור את תכנת ההורדה כשיסיים להוריד, כדי שלא תאט לו את המחשב. הילד הראשון נותר בשוק. “לעצור את ההורדה בלי לשתף?” הזדעזע. “זה לא מוסרי!”

שיחה כזו משקפת את התמורה שאנו עוברים כיום בדרך מעידן הספר לעידן המסכים. עידן הספר היה מושתת על מחסור במשאבים פיזיים. כשמדענים רצו לפרסם את תוצאות מחקריהם, למשל, הם היו צריכים לעשות זאת באמצעות המגזינים המדעיים, ובאלו היה מקום מוגבל. לכן, המגזינים המדעיים היו יכולים לברור בקפדנות את המאמרים באמצעות מה שנקרא “ביקורת עמיתים”, לגבות תשלום גבוה מהמדענים כדי שיפרסמו את המאמרים בדפי העיתון, ולחייב את האוניברסיטאות לשלם הון תועפות על מנוי למגזין. באופן דומה, תעשיות הסרטים והמוזיקה נשלטו בעבר על-ידי הגורמים שחלשו על העברת המידע: תעשיית הקלטות המוזיקה על קלטות וסי-דים והפצתם לחנויות, או הפצתם לקולנוע ולחנויות הווידאו.

אבל בעידן המסך אין הגבלת מקום. המדענים יכולים להעלות מאמריהם ישירות לרשת האינטרנט, ואלו יהיו פתוחים לכולם לקריאה. אנשים כבר אינם מוגבלים בדרכי העברת ושיתוף המידע, ובני דור המסך מוכנים לשתף ביניהם תכנים – וחשוב להם יותר לוודא את ההדדיות של פעולת השיתוף מאשר את מה שהחוק קובע בנושא. רבים מתוכם מוכנים לשלם גם סכומים קטנים מסוימים תמורת המוזיקה והסרטים שהם מקבלים – ובלבד שיקבלו אותם בדרך שהם מצפים: במהירות, ביעילות ובקלות. כלומר, ישירות למסך. זוהי הסיבה שחברות כמו נטפליקס, שעושות סטרימינג ישירות למחשב או לטלוויזיה החכמה, משגשגות ומצליחות בזמן שחברות אחרות מקרטעות ונכשלות.

התולעת שבתפוח

אבל לא הכל מושלם בעולם החדש של המסך. קיימות מספר בעיות גדולות וממשיות בעידן המסך, שהן תוצר של שפע: שפע במידע ושפע בגירויים.

המסך מספק שפע של מידע לגולשים, אבל איש אינו מבטיח שהמידע הזה מהימן ובדוק. שפע של מידע משמעותו שאפשר למצוא כל נקודת מבט, בכל נושא, וכולן יכולות להישמע אמינות באותה המידה למי שאינו מומחה. אתם יכולים למצוא הררים של מילים שמכחישים שהשואה אי פעם אירעה, או תלים של עדויות מוטות לכך שחיסונים גורמים לאוטיזם, או ערימות של שקרים בוטים לגבי מעלותיו של מזון אורגני. כדי להתמודד עם שפע המידע, בני דור המסך צריכים לפתח מיומנויות קריאה ביקורתית ולהבין איך להצליב בין מקורות מידע שונים כדי להגיע למסקנות.

רוב האנשים אינם אוהבים – או אינם מסוגלים – לחשוב בצורה ביקורתית כל הזמן. ומעבר לזה, בני-אדם מטבעם אינם חשים בנוח עם דעות המנוגדות לאלו שלהם. אבל המשמעות של שפע במידע היא שהם אמורים לראות דעות סותרות כאלו כל הזמן. הדרך של פלטפורמות כמו פייסבוק וגוגל לפתור את הדילמה היא באמצעות פיתוח אלגוריתמים אוטומטיים המספקים לבן דור המסך רק את המידע המתאים לו ביותר – ולפעמים גם את זה הנעים לו ביותר. כך פועל האלגוריתם של פייסבוק, שמנסה ‘לשדך’ בין משתמשים עם דעות מסוימות ותחומי עניין מסוימים, לבין פוסטים שנוגעים בתחומים אלו.

התוצאה של גישה זו, כפי שכבר למדנו בבחירות האחרונות בארצות הברית, היא ששפע המידע מוביל ליצירת ‘חדרי הדים’ – Echo Chambers. חלק מאנשי המסכים אינם משתמשים בכל המידע הזמין להם, ובמקום זאת בוחרים להתמקד רק בחלק קטן מהמידע ולהקשיב רק לאנשים שמסכימים עמם. במקומות אלו נוצרת הקצנה קבוצתית, מכיוון שכל משתמש מרגיש מחויב להסכים עם דעת הקבוצה ואף להקצינה. בחדרי ההדים יש גם נטייה להאמין לכל ידיעה חדשה שתואמת לדעת הקבוצה המקורית – גם אם היא כוזבת ובדויה. וכך אנו מקלים על התפשטות וקבלת ה- ‘פייק ניוז’ – החדשות הכוזבות.

איננו יודעים עדיין איך להתמודד ביעילות עם חדשות כוזבות, אבל בעקבות בחירות 2016 הגיעו גם חברות המידע הגדולות כגוגל ופייסבוק להבנה שמדובר בנושא שחייבים למצוא לו פתרון. החברות מנסות לתכנת אלגוריתמים משוכללים יותר שיבדילו בין ידיעות כוזבות לחדשות אמיתיות, אבל מסתבר שזו אינה משימה פשוטה – ועל הדרך היא גם נותנת להן כוח גדול להחליט מה כוזב ומה אמיתי, איזה ידיעות ראויות שיגיעו לכולם ואלו ייוותרו מחוץ לתודעה הציבורית. בני דור המסכים יצטרכו למצוא את האיזון המתאים ביותר בין סינון המידע לבין שיתופו.

השפע בגירויים

שוק משחקי המחשב הוא אחד החמים ביותר של דורנו. משחקים כגון League of Legends ו- World of Warcraft נהנים מעשרות מיליוני שחקנים. כשפוקימון גו נפתח לציבור הרחב, הוא זכה ב- 9.5 מיליון שחקנים שהתהלכו ברחובות הערים כשעיניהם נעוצות במסך הטלפון החכם. גם שוק ההימורים המקוונים מרקיע שחקים, ואמור להגיע להכנסות של 40 מיליארד דולרים עד סוף שנת 20177.

כל הנתונים הללו אומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים: המסכים יכולים לספק לנו גירויים, ובשפע, בצורה של משחקים. לא מדובר רק במשחקים עם גרפיקה משוכללת, אנימציה מלהיבה ומנגינות שמושכות את הלב והאוזן. אפילו המשחקים הפשוטים ביותר כיום מסתמכים על עקרונות הגיימיפיקציה כדי למשוך מספר גדול של שחקנים ולשמור עליהם במשחק. והם מושכים אותנו כל הזמן, בכל מקום, מאחר שברבים מהמשחקים אפשר גם ליהנות דרך הטלפון החכם – או לפחות לצפות באחרים משחקים בהם בפלטפורמות כמו טוויטץ’ (Twitch).

בני דור המסכים ייאלצו להתמודד עם השפע בגירויים, וזה לא יהיה קל. הם יצטרכו להבין מתי לסגור את עמוד הפייסבוק בדפדפן כדי שיוכלו להתרכז במטלה מסוימת. הם יצטרכו לפתח אסטרטגיות גמילה דומות מהאינטרנט וממשחקים כדי שלא יגיעו לסוף היום ויבינו שלא עשו דבר מלבד לשחק או לגלוש מאתר לאתר.

מה קורה כשבני דור המסך מערבבים את המשחק עם העולם הפיזי? מהומה.

סיכום – מהפה לנייר למסך

כפי שהדיבור פינה את מקומו לדפוס, כך יפנה גם הדפוס את מקומו למסך, בסופו של דבר. אל תטעו לחשוב שהמעבר יהיה חלק ונעים. מהפכת הדפוס הביאה בעקבותיה גם את מהפכות האיכרים ומהפכת הזכויות – ורבים מהאנשים שחיו באותו הזמן ראו במאורעות אלו אסון לדורות. וכך, גם מהפכת המסכים תערער את כל האמיתויות שחשבנו שאנו יודעים בנוגע לדרך בה בני-אדם צריכים להתנהג, לחשוב ולדבר.

עדיין איננו יודעים בוודאות מה יהיו צרכיהם ומיומנויות החיים המועילות ביותר של הילדים שיגדלו ויחיו בעידן המסך, אבל אם הייתי צריך לנחש, הרי שהנקודות הבאות היו מופיעות בראש הרשימה –

1. ילדי המסך לא צריכים מבוגרים שיגידו להם שהם צריכים לקרוא ספר במקום לקרוא במחשב, או לדבר אחד עם השני ברחוב, במקום לתקשר בפייסבוק. הם כן צריכים לקרוא, והם כן צריכים לדבר עם אחרים – אבל פעילויות אלו יכולות להתקיים גם במדיום החדש, דרך הרשת.
2. הם כן צריכים לפתח הרגלי עבודה ולמידה נכונים, כדי שיוכלו בעת הצורך להתנתק מהמסך ולעבוד באופן מרוכז וממוקד, ובזמנים אחרים יוכלו לזנק ולרצד בין אתרים ורעיונות.
3. הם כן צריכים למצוא את האיזון בין הספר למסך. לספר יש עדיין מקום כמקור ידע עשיר, וילדי המסכים יצטרכו להבין מתי הספר הוא מקור הידע הטוב ביותר, ומתי המסכים יכולים לספק חוויה לימודית טובה יותר.
4. הם כן צריכים לרכוש כלים של חשיבה חדה: של קריאה ביקורתית, של מציאת האמת בתוך עודף עצום של מידע.
5. ואולי החשוב ביותר: אם הם רוצים להצליח, הם חייבים להבין מה המטרות שלהם בחיים ומה הם רוצים להשיג, כדי שלא יישאבו לפעילויות גוזלות הזמן שהמסך מספק להם כל-כך בקלות – למשחקים, לגלישה לא-מרוסנת ולסיפוק גחמות מיידיות (כלומר, פורנו).

יש לכם רעיונות למיומנויות נוספות שילדי המסך יצטרכו לרכוש? אתם מוזמנים להוסיף בתגובות. ובינתיים, נאחל לילדים הללו – ילדינו – בהצלחה. הם עומדים לעצב מחדש את העולם בדמותם בעשורים הקרובים, ולי אישית קשה כבר לחכות.

---

[1]  הנתונים מגיעים מהדיון המעמיק בהשלכות מהפכת הדפוס, בספרו של אריק טופול “החולה יראה אותך עכשיו”.

[2] שני הציטוטים מופיעים במקור בספרו של קלייב תומפסון – Smarter than You Think.