בדיקת הלב חשפה: לדינוזאור היה דם חם
מאת תמרה טראובמן
מדענים מצאו לראשונה לב מאובן של דינוזאור. התגלית חושפת גם ממצא מדעי מרעיש על הדינוזאורים. בניגוד לכל מה שהיה ידוע למדענים עד כה, אומרים בצוות החוקרים, לדינוזאור שהתגלה לא היה דם קר כמו לזוחלים, אלא דם חם.
הדינוזאור, או תסולוזאורוס בשמו המדעי, חי לפני כ-66 מיליון שנים. הוא הלך על שתיים וניזון מצמחים. החוקרים, שגילו אותו בעת חפירות בדרום דקוטה, העניקו לו את השם ווילו, כמחווה לאשת החוואי שבשטחו התגלה המאובן. ווילו שייך לסוג הדינוזאורים שחוקרים רבים מאמינים שמהם התפתחו הציפורים.
האיש שגילה את ווילו, מייקל המר, אספן דינוזאורים מקצועי ואחד השותפים במחקר, הבחין שצלעותיו של הדינוזאור השתמרו בצורה יוצאת דופן, וחשב שאולי בחלל החזה שלו נשמרו כמה אברים פנימיים. במקום לסלק את כל הקרקע והלכלוך שמסביב לעצמות, הוא ניקה רק את פני השטח של המאובן ושלח אותו לסריקות בטומוגרפיה ממוחשבת (סי-טי). החוקרים הופתעו לגלות כי בסריקות של חלל החזה של הדינוזאור נראה לב בעל מבנה הדומה יותר לזה של הציפורים והיונקים, מאשר ללב של הזוחלים בני זמננו, ומכך הסיקו כי היה לו דם חם.
הלב של ווילו מורכב מארבעה חדרים ומבנה דמוי צינור, שכנראה היה אבי העורקים – כמו לבבות של הציפורים והיונקים. לא כל חלקי הלב השתמרו – חלקים עדינים כמו פרוזדור הלב כנראה קרסו כאשר הדינוזאור מת. המחקר מתפרסם היום בכתב העת המדעי Science.
“זה קורא תיגר על כמה מהתאוריות הכי מהותיות שלנו אודות התפתחות הדינוזאורים”, אמר בראיון ל”הארץ” הפלאונתולוג ד”ר דייל ראסל, מאוניברסיטת צפון קרוליינה, אחד השותפים במחקר. “זה באמת מדהים שלדינוזאור היה כנראה לב כל כך מפותח. ההשלכות של זה לגמרי הפילו אותי”.
הוא אומר שלאור הממצאים החדשים, יהיה מעניין לבחון מחדש את פעילות הדינוזאור. לב עם ארבעה חדרים מאפשר להעביר לגוף דם מחומצן, המקנה לציפורים וליונקים חילוף חומרים מהיר יחסית. לעומת זאת, הזוחלים נוטים להיות יותר איטיים, וצריכת החמצן שלהם נמוכה יותר.
ד”ר ראסל אומר שייתכן מאוד שגם במאובני דינוזאורים אחרים השתמרו אברים פנימיים, אבל החוקרים פשוט לא הבחינו בהם. “כדי לנקות מאובן לצורכי מחקר ותצוגה של השלד, זורקים את כל מה שהוא לא עצם. מעניין כמה חומר איבדנו בצורה זו”.
{הופיע בעיתון הארץ, 21/4/2000{
במחצבה בצפון איטליה נתגלו שרידי דינוזאור טורף מסוג לא ידוע אורכו 8 מטרים, חי בתקופת היורה לפני 200 מיליון שנה
11/11/2000
סוכנויות הידיעות
פלנתיאולוגים איטלקים הודיעו ביום חמישי כי זיהו שרידי דינוזאור מסוג לא ידוע. הדינוזאור, שהיה אוכל בשר, חי לפני כ-200 מיליון שנה. שרידי הדינוזאור נמצאו במחצבה סאלטריו, הסמוכה למילאנו שבצפון איטליה.
ג’ורג’יו טרוצי, מנהל המחלקה הפלנתיאולוגית במוזיאון ההיסטורי של מילאנו, מסר כי על פי השרידים הגיע אורכו של הדינוזאור לכשמונה מטרים, משקלו ליותר מטון וכי הוא היה בעל צוואר ארוך ואורך שיניו החדות הגיע לכשבעה סנטימטרים.
המדענים סבורים כי הדינוזאור חי בעידן היורה וכי היה קשור לצורות פרימיטיוויות יותר של דינוזאורים אוכלי בשר. עידן היורה נמשך מ-208 עד 140 מיליון שנה לפני זמננו. הדינוזאור החדש זכה לכינוי סאלטריזאור על שם המחצבה בה התגלה. במקום נתגלו יותר ממאה שברי עצם מאובנים ושן אחת.
* * * ** *
זיכוי מאוחר (“הארץ” 20/11/94)
ביצה מאובנת של דינוזאור מהמין אובירפטור פילוסראטופס, ובתוכה שלד מאובן של עובר, שנמצאה במדבר גובי במונגוליה, מחזקת את התפיסה שלפיה מינים שונים של דינוזאורים נהגו לטפל בצאצאיהם.
הטיפול בצאצאים הוא פועל יוצא של ברירה בין שתי אסטרטגיות רבייה עיקריות אפשריות. אסטרטגיה אחת מבוססת על השרצת צאצאים רבים מאוד, או על הטלת כמות גדולה של ביצים, ועל נטישת הביצים, או הצאצאים לגורלם. כך, גם אם חלק מהביצים או הצאצאים ייטרפו, או יושמדו מסיבות שונות, עדיין יישארו אחדים שישרדו ויישאו את המטען הגנטי אל הדור הבא.
האסטרטגיה השנייה גורסת הטלת מעט ביצים, או הולדת (או השרצת) מספר קטן של צאצאים, והבטחת שלומם באמצעות טיפול ושמירה. במובן ידוע, מדובר בדילמה הוותיקה בין כמות לאיכות.
מגלי ביצת האוביראפטור פילוסראטופס מצאו להפתעתם שהיא דומה מאוד לביצים מאובנות שנמצאו בקרבת מקום, בשנת ,1923 וששויכו בטעות לדינוזאור צמחוני קטן מהמין פרוטוסראטופ. ליד הביצים שנתגלו ב-1923 נמצא גם שלד מאובן של דינוזאור, שהחוקרים סברו שבא לטרוף את ביצי הפרוטוסראטופ הנטושות. לפיכך העניקו לדינוזאור הזה את השם אובירפטור פילוסראטופס, שמשמעותו “טורף ביצי פרוטוסראטופ”.
עכשיו מתברר שה”טורף” לא בא לחמוס. למעשה, היו אלה ביציו שלו והוא שמר עליהן. עם זאת, ממצא זה אינו מעיד על נוהגם של כל מיני הדינוזאורים. ייתכן שמיני דינוזאורים שונים נקטו אסטרטגיות רבייה שונות.
* * ** * * **
עידן הגיגנטוזאורוס (“הארץ” 24/10/94)
ניו-יורק טיימס
מכה קשה לטירנוזאורוס רקס. מאובנים שהתגלו באחרונה באמריקה הדרומית חשפו שרידי חיה שעשויה להיות הדינוזאור אוכל הבשר הגדול ביותר שהתגלה עד כה, כך דיווחו מדענים בגיליון האחרון של כתב העת “. “Nature
המדענים מעריכים שאורכו של הדינוזאור, שדומה לטירנוזאורוס רקס, היה 13-12 מטר ומשקלו 8-6 טונות. הוא שוטט בערבה שהיום היא ארגנטינה, ותר אחר מזון שלעס בשיניו הארוכות והמשוננות.
לדברי ד”ר רודולפו קוריה, מחבר הדו”ח ופלאונטולוג במוזיאון כרמן פינס בנקן שבארגנטינה, הדינוזאור חי לפני כ-100 מיליון שנה, כ-30 מיליון שנה לפני הופעתו של טירנוזאורוס רקס, אך היה קצת יותר ארוך וכבד. נראה כי הוא שקל שלושה טונות יותר, אומר קוריה.
את המאובנים גילה רובן קארוליני, מכונאי שתחביבו חיפוש עצמות דינוזאורים, והדינוזאור הענקי זכה לכינוי גיגנטוזאורוס קארוליני. המדענים גילו רק כ-%70 מהשלד של הדינוזאור. לדברי קוריה, ללא שלד שלם אפשר רק להעריך מה היה גודלה המדויק של החיה. עם זאת, ברור כי הדינוזאור רץ על רגליו האחוריות, וקרוב לוודאי שהיו לו זרועות קטנות. עדיין לא ברור ממה ניזון בסביבתו, הדומה לסוואנה אפריקאית.
למרות הדמיון הכללי לטירנוזאורוס רקס, הגיגנטוזאורוס לא היה קרוב משפחה שלו. שתי החיות צצו בנפרד במקומות שונים, בזמן ובמרחב שבו היו גומחות אקולוגיות לטורפי בשר ענקיים, אומר קוריה. טירנוזאורוס רקס חי בצפון אמריקה, בזמנים שבהם לא היה אליה גשר יבשתי מדרום אמריקה שיכול היה לאפשר לגיגנטוזאורוס או לצאצאיו לעבור צפונה ולהפוך לאבות אבותיו של טירנוזאורוס רקס.
ג’ק הורנר, אוצר לפלאונטולוגיה במוזיאון של הרי הרוקי במונטנה, אומר שהשוואת גודלם של הגיגנטוזאורוס וטירנוזאורוס רקס מסוכנת, משום שדינוזאורים גדלו ללא הרף עד יום מותם. לכן אין תשובה ברורה לשאלה מה היה גודלו של טירנוזאורוס רקס, וההערכות נעות בין 12 ל-15 מטר. מאובנים של דינוזאור אוכל בשר מצפון אמריקה מרמזים על קיומה של חיה נוספת, גדולה מטירנוזאורוס רקס, אומר הורנר, אבל בינתיים לא התפרסמו תוצאות הבדיקה של עצמות אלה.
ובכל מקרה, יותר מהגודל תהיה חשובה הקביעה אם הגיגנטוזאורוס היה צייד, או שהסתפק בטריפת נבלות.
הזוחל בעל שיני הכריש מהסהרה (“הארץ” 31/07/96)
סלוין מרית
שרידים של מאובני דינוזאורים שנחשפו לאחרונה במדבר סהרה שבמרוקו דומים להפליא לענק הדינוזאורים הטורף טירנוזאורוס רקס, המפלצת הענקית שהפחידה את הצופים ב”פארק היורה”, וחיה לפני כ-70 מיליון שנה באמריקה הצפונית. הדמיון הרב מצביע על מוצא משותף של שני הטורפים והוא מעיד על כך שאפריקה לא היתה מנותקת כליל מהיבשות הצפוניות באותה תקופה, והדינוזאורים יכלו לנדוד ממקום למקום.
גולגולת ענקית של דינוזאור היתה הממצא הדרמטי ביותר שחשפו בסהרה שתי משלחות פליאונתולוגים (חוקרי מאובנים) מאוניברסיטת שיקגו. עד אז לא היה ידוע הרבה על הדינוזאורים שחיו באפריקה.
מתוך מאות מינים של דינוזאורים שזוהו עד כה ברחבי העולם, רק מעטים היו כנראה יכולים להתקיים באזורים כה נידחים ועוינים כאפריקה. “אנו יודעים מעט מאוד על הדינוזאורים שחיו באפריקה בקרטיקון, התקופה שחתמה את עידן הדינוזאורים. רוב העדויות מתקופה זו באו מצפון אמריקה ומאסיה. המאובנים שנחשפו במרוקו מאפשרים לנו לראשונה לבחון את אופיים של הטורפים שהתפתחו ביבשת אפריקה המבודדת”, אומר פול סרנו שעמד בראש המשלחות.
סרנו החל להתעניין באבולוציה של הדינוזאורים באפריקה ב-1990 כאשר הצטרף לקבוצה של פליאונתולוגים מהמוזיאון הבריטי, שנסעה לחפש מאובני דגים בניגריה. “גילינו אז מתחם קבורה של דינוזאורים בגודל מגרש כדורסל עם עצמות ענקיות שהשתרבבו בחול. אחת מעצמות החזה הגיעה לאורך של שני מטרים”, אומר סרנו. הממצאים הציתו את דמיונו והוא החליט לארגן משלחת חפירות לאזור.
לאחר שלוש שנות תכנון, הצליח להוביל קבוצה של 21 מדענים וסטודנטים חזרה לניגריה. בששה לנדרוברים עמוסים בציוד הם חצו יותר מ-2,500 קילומטרים של מדבר שחון ובילו חודשיים בחיפוש אחר שרידי הדינוזאורים שחיו במקום. “כשהברשנו את משקעי החול מעל השרידים הקבורים, גילינו להפתעתנו עצמות שמורות היטב”, מספר סרנו. “השלד נשמר כאילו חיות הענק האלה נחו שם בשקט במשך מיליוני שנים. נראה כי הן נקברו בשיטפון פתאומי של נהר קדום”. לפני כשנה הוביל סרנו משלחת נוספת שחפרה סמוך לגבול מרוקו-אלג’יר. הגולגולת שנחשפה, שאורכה יותר ממטר וחצי, גדולה יותר מגולגולתו של טירנוזאורוס רקס, שחי לפני 70-65 מיליון שנה באמריקה הצפונית, ונחשב לטורף הגדול ביותר מבין לטאות הענק ששלטו בכדור הארץ בעידן היורה והקרטיקון. סרנו קרא לבעל הגולגולת קרצ’רודונטוזאורוס סהריקוס, שפירושו “הזוחל בעל שיני הכריש מהסהרה”. חלל המוח שלו נשמר היטב והוא מגיע למחצית גודל המוח של טירנוזאורוס רקס (החלק ה-15 מגודל מוח אדם). הוא ניזון כנראה מדינוזאורים קטנים אוכלי צמחים. סרנו מעריך את אורכו בכ-14 מטרים.
המאובנים שנחשפו פתרו תעלומה של עצמות ושיניים מאובנות שהתגלו במצרים בתחילת המאה והושמדו במלחמת העולם השנייה. איש לא ידע למי היו שייכות, אך השיניים שבגולגולת הענק שנמצאה במרוקו תאמו את תיאורן של השיניים שנמצאו במצרים, והן היו שייכות כפי הנראה לאותו סוג דינוזאור שגילה סרנו.
כשהופיעו הדינוזאורים לפני כ-230 מיליון שנה בתקופת הטריאס, כל היבשות היו מחוברות יחד ליבשת-על המכונה פנגיאה. הדינוזאורים, ששוטטו באופן חופשי, היו דומים זה לזה בכל מקום על פני היבשת.
80 מיליון שנה מאוחר יותר, לקראת סוף תקופת היורה, נשברה יבשת פנגיאה לשתי תת-יבשות: יבשת צפונית – לאוראסיה, ויבשת דרומית – גונדוואנה, וביניהן הפריד ים תטיס הקדום. במשך התקופה הגיאולוגית הבאה – הקרטיקון – לפני 146 עד 65 מיליון שנה, היבשות התרחקו זו מזו והגיעו בסופו של התהליך למיקומן הנוכחי.
בתקופה שבה הופיע הדינוזאור שנחשף באפריקה, לפני כ-90 מיליון שנה, העולם נראה כטלאים של יבשות מבודדות, כל אחת עם צורות הדינוזאורים שלה, שהתפתחו בהן בנפרד לאחר שניתקו זו מזו. כמו כל צורות החיים גם מיני הדינוזאורים השונים התפתחו והשתנו עם השנים בהתאם לתנאי המקום שבו חיו. כך התפתחו דינוזאורים טורפים בגודל אדם במונגוליה, דינוזאורים צמחוניים דמויי קרנפים באמריקה הצפונית, ועוד.
עד לאחרונה איש לא ידע כיצד נראו הדינוזאורים באפריקה. במשך שנים רבות סברו מדענים כי הדינוזאורים התפתחו משתי קבוצות: קבוצה צפונית שמוצאה בלאוראסיה, וקבוצה דרומית שמוצאה בגונדוואנה. הביסוס לרעיון זה היו ממצאים של דינוזאורים מוזרים שהתגלו בדרום אמריקה. דינוזאורים אלה, שמעל עיניהם התנוסס זוג קרניים, לא היו דומים לאף אחד מהדינוזאורים הצפוניים.
מכיוון שאפריקה עם אמריקה הדרומית נכללה ביבשת גונדוואנה, ושתיהן היו מבודדות מלאוראסיה הצפונית, המדענים הניחו שהדינוזאורים באפריקה יהיו שונים מאלה הצפוניים אך דומים לבני מינם בדרום אמריקה. שרידי הדינוזאור שנמצא באפריקה הפכו את התיאוריה על פיה, בכך שלא היו דומים לטורף הדרום אמריקאי אלא דווקא לדינוזאור הענקי שחי בצפון אמריקה בתקופת הקרטיקון המוקדמת.
מה יכול להסביר את הדמיון בין הדינוזאורים האפריקאים של תחילת הקרטיקון לאלה מהיבשות הצפוניות? סרנו סבור כי גשרים יבשתיים או אזורי ים רדודים נותרו בין לאוראסיה וגונדוואנה לאחר הינתקותן זו מזו. אזורים אלה איפשרו הגירה של דינוזאורים מיבשת ליבשת והדבר מסביר את הדמיון בין מיני דינוזאורים מסוימים בעולם.
לאחר שאפריקה ודרום אמריקה נפרדו מהיבשות הצפוניות, הן החלו להיפרד זו מזו וביניהן השתרע האוקיינוס האטלנטי. זה קרה לפני כ-90 מיליון שנה. בכל אחת משתי היבשות חלק מהדינוזאורים נכחדו וחלקם שרדו. אחד מהשורדים היה הדינוזאור ששרידיו נמצאו במרוקו בשנה שעברה. מכאן והלאה המשיכו הדינוזאורים האפריקאיים להתפתח בבידוד מוחלט – כך סבור סרנו, שרוצה לחזור בעוד כמה שנים לאפריקה ולחפש ממצאים שיבססו את השערותיו. לדידו של סרנו, הסיפור של הדינוזאורים באפריקה רק החל.
* * * * * * * * * *
קן של דינוזאור (“הארץ” 16/02/97)
אי-פי
תושבי הכפר ההודי, שחרשו את שדות החיטה והכותנה, חשבו כי נתקלו בסלעים, אבל מדענים שהגיעו למקום שמחו לגלות שמדובר בביצי דינוזאור מאובנות. בשנים האחרונות נתקלו תושבי הכפר פיסדורה – 700 ק”מ צפון מזרחית לבומביי – לא אחת בביצים הללו, שאורכן כ-15 ס”מ ורוחבן כ-7.5 ס”מ, אבל רק באחרונה נודע למדענים על הממצאים.
“תושבי הכפר לא היו מודעים לחשיבות המאובנים”, אמר ד”ר גיאני בדאם, חוקר מאובנים ממכללת דקאן הסמוכה. תושבי הכפר מצאו בשדותיהם גם עצמות וגללים מאובנים. בסך הכל נמצאו בסביבות הכפר יותר מ-300 ביצי דינוזאור, בקבוצות של ארבע עד עשר ביצים.
“הביצים נראות ממש כמו אבנים”, אמר האיכר קינסה דדמאל, “ואז מגיעים אנשים במכוניות ולוקחים אותן. העצמות אכן נראות כמו עצמות חיה, אבל זו היתה חייבת להיות חיה גדולה מאוד”.
לדברי בדאם, הדינוזאורים שהטילו את הביצים האלה חיו לפני 65 מיליון שנה. חקר השרידים עשוי לספק רמזים על סיבת היעלמותן של חיות ענק אלה. ייתכן שעוברי הדינוזאור שבביצים נחנקו בעקבות התפרצויות הרי געש, אבל יידרשו כשישה חודשים לפני שהדוגמאות שנשלחו לבדיקות ביוכימיות יספקו מידע על גודל הדינוזאורים, הרגלי האכילה שלהם והסביבה שבה חיו.
מבדיקות של מאובני אבנים וצמחייה שנמצאו בסביבת הביצים התגלה, שדינוזאורים אלו היו בעלי ארבע רגליים וצוואר ארוך, נמנעו מאכילת בשר וניזונו מאיצטרובלים ושרכים.
המדענים הוזעקו לכפר על ידי ויקאס אמטה, רופא ופעיל איכות הסביבה המפקח על פרויקט שיקום של מצורעים ונכים סמוך לפיסדורה.
“צריך לגדר את כל האזור”, הוא אמר. “יש חשיבות לאומית לכל אתר שבו נמצאים שרידי דינוזאורים. צריך להפוך את האזור לפארק כדוגמת פארק היורה”. בתחילת שנות התשעים נמצאו בכפרים שליד פיסדורה כלי עבודה, גילופים וקישוטים שתוארכו לתקופת האבן.
קונכיות ים בגדלים שונים שנמצאו במקום הובילו את החוקרים להניח כי אזור זה, הנמצא כיום בלב היבשה, היה בעבר חלק ממישור החוף, והתפרצויות געשיות גרמו להגבהתו.
להוציא דם ממאובן (“הארץ” 10/07/97
ניו יורק טיימס
מדענים מאוניברסיטת מונטנה אומרים, כי הצליחו למצות שרידי דם מעצמותיו של דינוזאור שמת לפני כ-65 מיליון שנה. זו הפעם הראשונה שהדבר נעשה. בכך מתקרב המדע – במידה שעוד לא היתה כמוה – לפנטזיית המדע הבדיוני על יצירה מחדש של יצורים שחיו פעם, באמצעות המידע הגנטי המצוי בתאי הדם שלהם. בניגוד לרוב המאובנים שנמצאו עד כה, שלד הדינוזאור, טירנוזאורוס רקס כמעט שלם שנמצא במזרח מונטנה, היה קבור בתנאים שמנעו את התפרקות עצמותיו למינרלים, וכך נשמר פנים העצם ברובו במצבו המקורי.
בגלל המצב הטוב שבו נשמרו העצמות החליטה ד”ר מרי ה. שוויצר, חוקרת מאובנים באוניברסיטת מונטנה, לחפש אחרי סימני חיים ישירים, כמו תאים, ד-נ-א וחלבונים.
העיסוק במיצוי של מולקולות עתיקות הוא תחום מרתק אך בוגדני ביותר, ומדענים רבים מעדו בו. ככל שטכניקת המיצוי רגישה יותר, כך גדל הסיכוי ל”גלות” מולקולות שזיהמו את המקור. למשל, הטענה של צוות חוקרים מיוטה כי הצליחו להפיק ד-נ-א מעצמותיו של דינוזאור בן 80 מיליון שנה נסתרה מאוחר יותר על ידי חוקרים אחרים, שטענו כי מדובר בצופן גנטי של בני אדם. בשל חששות מן הסוג הזה, פעלו ד”ר שווייצר ועמיתיה בזהירות והמתינו כמה שנים לפני שפירסמו את ממצאיהם. ד”ר שווייצר הדגישה, כי היא לא הצליחה למצוא כל עדות ישירה להימצאות תאים, אך חומר כימי שבו משתמשים לזיהוי ד-נ-א הצליח לקלוט דבר מה בחורים שבו היו אמורים להיות תאי הדם. לדבריה, היא לא הצליחה למצוא ד-נ-א שאפשר לזהותו בבירור כשייך לדינוזאור. עם זאת, היא ועמיתיה הצליחו יותר בחיפוש אחר המוטין מחוזר – חלק ההמוגלובין המשמש כנשא החמצן בדם. בגיליון יוני של כתב העת Academy of Science The Proceedings of the National הם מדווחים, כי הצליחו למצוא עדויות לנוכחות ההמוטין המחוזר בשש בדיקות כימיות נפרדות. באחד הניסויים הם הזריקו עצם דינוזאור מרוסקת לעכברים בניסיון לבדוק אם הם יפתחו חיסון נגד דמו של הדינוזאור. מאחר שלא יכלו להשיג דינוזאור כדי לקחת את דמו, בחרו המדענים בתחליף בדמות תרנגול הודו. הבחירה הסתמכה על התיאוריה שמוצא הציפורים הוא מהדינוזאורים ולכן תרנגול ההודו הוא קרוב משפחה רחוק של טירנוזאורוס רקס. העכברים אכן הגיבו לדם, עדות לכך שהם פיתחו נוגנים לחלק כלשהו של מולקולת ההמוגלובין.
לדברי ד”ר שווייצר, המערכת החיסונית של העכברים הגיבה ככל הנראה לחלק קטן ממולקולת ההמוגלובין ולא לכולה. בדיקה כימית נוספת העלתה את האפשרות שההמוטין המחוזר מחובר לחלקיק חלבון.
ד”ר ס. בלייר הדג’ס, ביולוג אבולוציוני באוניברסיטה של מדינת פנסילבניה, אומר כי מאמרה של ד”ר שווייצר שיכנע אותו, מאחר שהוא עצמו הצליח לאסוף “גוף עדויות משמעותי למדי התומך באפשרות שימור מולקולות ביולוגיות בעצמות הדינוזאור”.
ד”ר נורמן ר. פייס, חבר באקדמיה הלאומית למדעים, שהמליץ על פרסום מאמרה של ד”ר שווייצר בכתב העת של האקדמיה, אומר כי לדעתו “היא עשתה עבודה זהירה מאוד, הטובה ביותר שאפשר לעשות בהתחשב בטכנולוגיה הנוכחית”. חשיבות עבודתה של שווייצר טמונה, ככל הנראה, במסר שהיא מעבירה לחוקרי מאובנים אחרים, ושלפיו יש טעם לחפש אחר מולקולות ביולוגיות במאובנים, הגם שיש לעשות זאת בזהירות. ד”ר שווייצר סבורה, שהעובדה שעצמות הדינוזאור כמעט לא עברו תהליך מינרליזציה היא יוצאת מגדר הרגיל, אבל אינה ייחודית, ואפשר למצוא עדויות מולקולריות שהשתמרו גם במאובנים אחרים.
חשיבותו של מיצוי ד-נ-א ממאובנים היא בכך שהוא עשוי לסייע בשחזור ההתפתחות האבולוציונית. חלבונים, למשל, עשויים לספק מידע חיסוני שיכול להבהיר את היחסים בין מינים שכבר נכחדו.
