מיכלאנג’לו עשה לו קרניים

איך מציירים את נפוליאון? עם כובע נפוליאון! איך מציירים סבא? עם זקן ומקל! איך מציירים מלכה? עם גלימה ושרביט! אם נחשוב על זה קצת, נבין שלא לכל המלכות יש שרביט, שלא תמיד חבש נפוליאון כובע, וגם לא בטוח שלסבא שלכם יש זקן ומקל. אז איך התקבּעו הדימויים האלה בראשנו?

כתבה: תמר הירדני, גליליאו צעיר

אילו ביקשו מִכּם לצייר מלכה כנראה הייתם מציירים גברת נכבֶּדת עם גלימה, שרביט וכתר מרשים מזהב. אבל כשמַבּיטים בתמונות של אליזבת השנייה מלכת אנגלייה למשל לא מוצאים את כל הפְּריטים האלה. היא נראית אישה רגילה למדי, אולי אלגנטית קצת יותר מסבתא רבתא ממוצעת.

דוגמה אחרת אפשר למצוא בשֶׁרלוֹק הוֹלְמְס – שהוא דמות דִמיונית לגמרי, אך סביר שהייתם מציירים את הבלש הסִפרותי המפורסם כדמות רצינית עם כובע בלשים ומִקטֶרת בפה.

מאותו מקום, רוב האנשים יציירו איש זקֵן עם מקל, עקרת בית עם סינָר, ואת רפונזל עם צמה ארוכה – אף שלא תמיד לזקנים יש מקל, לעקרות בית רבות אין סינר, ואיש לא פגש במציאוּת את רפונזל…

שמש על הראש

לשימוש בסימן היכּר קבוע (אביזר או מאפיין פיזי) בציור או בפסל כדי שהצופה יֵדע למי בדיוק מתכוונים, יש היסטוריה ארוכה באמנות פיגוּרָטיבית. יש סימני היכר פשוטים של בעלי מקצוע, כמו כּומתה על הראש לחייל, פּטיש לנגר או זקן ארוך וכובע שחור לרב. יש אנשים מפורסמים שהוצמד להם סימן היכר ידוע, כמו ישו שמצויר תמיד עם שֵׂער ארוך וזקָן, ונפוליאון שחובש תמיד “כובע נפוליאון”. זה לא אומר שנפוליאון הסתובב תמיד עם כובע, ואין לנו באמת מושג מה היה אורך השֵׂער של ישו, אך סימני ההיכר האלה עוזרים לנו לזהות בקלות למי התכוון האמן.

כבר המִצרים הקַדמוֹנים השתמשו בשיטת סימני ההיכר כדי להבטיח שהצופים יזהו בקלוּת מיהו האל שהם ציירו או פיסלו. הם קבעו סימני היכר ברורים ומקובלים, וכך ידע כל ילד מצרי שאם לאל יש פרצוף של תן, זהו אָנוּבִּיס אל המוות; אלה עם דיסק שמש ענקי על הראש המוחזק בין קרני פרה היא חַתְחוֹר, אלת היופי והאהבה; ואילו האל עם הנוצות או הציפור על הראש הוא שוּ, אל הרוח והאוויר.

נחש על מקל

היוונים אימצו את השיטה ובחרו סימני היכר לעשרות האלים במיתולוגיה שלהם. בּכיר האלים זֵאוּס מתואר כרגזן בעל זקָן לבן, שֵׂער שׂיבה ארוך וברק ביד, שכּן היוונים הקדמונים האמינו שהברקים והרעמים הם ביטוי לכעסוֹ של זאוס; אלת המזל טִיכֶה מצוירת עם כתר שעשוי מחומת עיר מפני שהיא נחשבה למגִנה על הערים; פָּן, אל הרועים והמוזיקה, זכה לקרניים ולרגלי תיש, ולעִתים תמצאו אותו מנגן בחליל מיוחד, הלוא הוא “חליל פָּן”; אל הרפואה אֶסְקְלַפְּיוּס נשען בדרך כלל על מקל שעליו כּרוך נחש.

סימן ההיכר של אֶסְקְלַפְּיוּס קשור אולי לתכונתו המיוחדת של הנחש להשיל את עורו, כמו אדם שנִרפּא ממחלה קשה ומתחיל את חייו מחדש. נראֶה כי סימן היכר זה נשען על מיתוס קדוּם שאף מובא בתנ”ך, ועל פיו ריפא משה רבנו את עם ישראל ועצר מגֵפה קשה בעזרת נחש על מקל, כמתואר בספר במדבר: “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה: עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי” (במדבר פרק כ”א, פסוק ח). סימן ההיכר הזה של אֶסְקְלַפְּיוּס נהיה סמל הרפואה, והוא נזכר גם בימינו על תרופות ועל סמלי בתי מרקחת.

גם האלים במיתולוגיה הרומאית שופעים סימני היכר. יוּפּיטֶר, המקביל הרומאי לזאוס, מחזיק ביד ברק – כמו מקבילוֹ היווני, ואת יופיטר מלווה גם עַיט; דיאנה, אלת הטבע והציד, נזכרת בדרך כלל ועל רגליה מגפי ציידים, והיא מלווה בכלב ציד או בצבי; נֶפְּטוּן, אל הים, הוא העתק של מקבילו היווני פּוֹסֶידוֹן, ולשניהם קִלשון בעל שלוש שיניים (טרידנט); ורוב הפעמים שאלת הניצחון ויקטוריה נזכרת – על גבה יש זוג כנפיים, ובידה זר ניצחון ללוחמים השבים בגאווה משדה הקרב.

חורים בידיים

כאשר התנצרה האימפֶּריה הרוֹמית לפני כ־1,700 שנה והִתחילה התקופה הבּיזַנְטית, הושלכו האלים הרומיים לסל ההיסטוריה, והגיבורים החדשים היו האל היחיד וכן ישו ותלמידיו. כאמור, ישו הוצג כאיש צעיר בעל זקן ושֵׂער ארוך, וסימן היכר אחר שלו הוא חורים בכפות הידיים, שמרמזים על מִסמוּרוֹ לצְלב.

את פטרוס תלמידו תזהו בעזרת צרור המפתחות שבידו. סימן היכר זה נולד בעקבות ההבטחה של ישו לפטרוס, המובאת בברית החדשה: “אֶתֵּן לְךָ אֶת מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְכָל מַה שֶּׁתֶּאֱסֹר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה אָסוּר בַּשָּׁמַיִם, וְכָל מַה שֶּׁתַּתִּיר עַל הָאָרֶץ יִהְיֶה מֻתָּר בַּשָּׁמַיִם” (הבשורה על פי מתי, פרק ט”ז, פסוק י”ט). פאולוס, תלמיד אחר של ישו, נזכר לרוב אוחז חרב ארוכה, שמסמלת את מותו כקדוש מעוּנה.

על זְכריה, אביו של יוחנן המַטבּיל, שהוא דמות מרכזית בנַצרוּת, מסופר בברית החדשה שהיה כוהן ושירת בבית המקדש, ובשל כך סימן ההיכר שלו הוא החושן שהיה מונח על חזהו של הכוהן הגדול. אמנם לא כתוב שזכריה היה כוהן גדול, אבל קשה לתאר סימן היכר מוצלח מחושן לתיאור כוהנים.

אלישבע אשתו זכתה לסימן היכר מבאס – להיות אישה זקנה; מפני שבברית החדשה כתוב שהרתה את יוחנן בגיל מוּפלג, ממש כמו שרה אִמנו.

לקח את ראשו בידיו

באירופה של ימי הביניים לא ידע רוב הציבור קרוא וכתוב. שפת התפילה הייתה אז לָטינית, שרוב הקהל לא הֵבין, ולפיכך עלול היה הביקור בכנסייה להיות משעמם למדי. כדי למשוך את הקהל עוּטרוּ הכנסיות בשפע של ציורים ופסלים שמשכו את העין, ובהם דמוית מהברית החדשה וכן דמויות מההיסטוריה של הנצרות המאוחרת, שקיבלו סימני היכר משלהן.

נציין למשל את דיוניסיוס הקדוש (בצרפתית: סָן דֵנִי), שהיה הבּישׁוֹף הראשון של פָּריז, לפני כ־1,800 שנה. זה היה לפני שנהייתה הנצרות דת חשובה, ולכן כאשר התבּרר למושל פריז שדיוניסיוס מנצֵר את תושבי העיר – הוא התעצבן וערף את ראשו. על פי המסורת הנוצרית, דיוניסיוס קם על רגליו, לקח את ראשו בידיו, והלך כמה קילוֹמֶטרים עד שהתמוטט. במקום שזה קרה הוקמה לימים בּזיליקת סן דני, ששם נקבּרו רוב מַלכֵי צרפת, ומאז ועד היום מתוארת בכנסיות רבות דמותו של הבישוף המִסכּן עם ראשו הכָּרוּת בידיו.

מעצבי הכנסיות בימי הביניים ביקשו ללמד את המאמינים כי הנצרות עליונה על פני היהדות. כך נולדו שתי דמויות לא אנושיות: אֶקְלֶזְיָה – שסימלה את הכנסייה, וסִינָגוֹגָה – את בית הכנסת. דמויות אלה, המובאות בציורים ובפסלים במאות כנסיות, מתוארות כשתי נשים בעלות סימני היכר מוּבהקים: אֶקְלֶזְיָה הזקופה אוחזת בידיה צלב וגביע יין מפואר ועל ראשה כתר, וסִינָגוֹגָה עומדת כפופה, בידיה מטה שבור ולוחות הברית הפוכים. הכתר שעל ראשה נופל או ממש מושלך על הרצפה, ועיניה מכוסות מטפחת, כעיוורת.

היהדות לא סיפּקה תגובה הוֹלֶמת לדימוי המרגיז הזה, מהסיבה שהיהודים (והמוסלמים בעקבותיהם) התרחקו מאמנות פיגורטיבית, בשל האיסור המפורש בעשרת הדיברות: “לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה” (שמות, פרק כ, פסוק ג).

הציווי נועד להרחיק מעבודה זרה, אך התקבל ביהדות כלשונו, ולכן אין לנו סימני היכר לדמויות – כי אין לנו מסורת של דמויות מצוירות ומפוסלות. לכן אם יבקשו מִכּם לצייר את משה רבנו, סביר להניח שתציירו אותו עם גלבּייה, סנדלי עור, ואולי עם כָּפייה על הראש. תיאור זה יתאים מאוד גם לשמואל הנביא או לאברהם אבינו למשל.

הנוצרים, שציירו לא מעט דמויות תנ”כיות, הִצמידו למשה סימני היכר הגיוניים כמו לוחות הברית או מקל רועים, אבל האמן הנודע מיכלאנג’לו הוסיף לו סימן היכר משונה מאוד: קרניים על הראש! סביר להניח שמקור סימן ההיכר המגוּחך הזה הוא בתרגום רַשלני של תיאור משה אחרי מעמד הר סיני בתורה: “וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה, וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו” (שמות, פרק ל”ד, פסוק ל).

מה בנוגע לרות המואבייה? סביר להניח שגם אותה תציירו עם גלבייה, סנדלי עור ואולי עם מטפחת על הראש, בְּדיוק כמו שתציירו את רחל אמנו או את דבורה הנביאה. אמנים שונים אפיינו את רות המואבייה בעזרת סימן היכר משלהּ: אישה שמחזיקה שיבּולים, לפי המסופר עליה במגילת רות.

בימינו ציירי קָריקָטוּרוֹת מרבים להשתמש בסימני היכר, ולפיכך נשיא נמוך במִקצת יצויר כגמד, ראש ממשלה עם אף ארוך במקצת יהפוך לפינוקיו, ודמות “הדוד סם” עם הכובע העשוי מדגל ארצות הבּרית מסמלת את כל מה שאמריקני. ודוגמה משלנו: נער עם כובע טמבל שהגה הקריקטוריסט דוש (קָרִיאֵל גַרדוֹש) נחשב סמל הישראליוּת.

ונסיים במשימה אישית קטנה: אילו התבקשתם לצייר את עצמכם, מה לדעתכם סימן ההיכר שהיה מאפיין אתכם?

הכתבה פורסמה בגליליאו צעיר – הירחון לילדים סקרנים. לקבלת גיליון דיגיטלי מתנה הקליקו